המעבר הלא־בטוח

הנה פרדוקס שמביא עימו הפרק הכלכלי ב"עסקת המאה", כפי שהוצג השבוע בבחריין: אחד הנכסים המדיניים שממשלת נתניהו משלמת עליו מחיר גבוה ומתמשך הוא המשך ההפרדה והבידול בין עזה והגדה, וטיפוח הנתק בין חמאס לרשות הפלשתינית. כדי לשמר את ההישג הזה, ישראל נמנעת כבר שנים ממבצע צבאי רחב היקף ברצועה וממיטוט שלטון חמאס שם. 

לפי המדיניות הזאת, שימור שלטון חמאס ברצועה הוא אחד התנאים ההכרחיים להמשך הבידול ולהרחקת הסכנה של מדינה פלשתינית. המחיר הגבוה - יש שיאמרו הבלתי נסבל - שישראל משלמת כדי לתחזק זאת, הוא הכלה של מאות ואלפי טילים, פגזים ובלוני תבערה לאורך שנים על יישובי עוטף עזה וגם בעומק ישראל. 

עכשיו מגיע הממשל האמריקני הכי מתואם עם ישראל אי פעם, ומשלב בתוכנית הכלכלית שלו רכיב שעומד בסתירה מוחלטת למדיניות הישראלית הזאת: השקעה של כ־4 מיליארד דולר בבניית כבישים ומסילות שיתמכו ב"זרימת סחורות ואנשים  בין עזה והגדה". 

במערכת הביטחון יש אי נחת רבה מסעיף זה, ובעיקר חשש שחיבור בין יו"ש לעזה יקל מאוד על חמאס (שהשתלט על עזה ב־2007) להוציא אל הפועל את תוכניותיו להשתלט גם על הגדה. חמאס, מזהיר גורם בכיר במערכת הביטחון, "רק מחכה להזדמנות שכזאת". אותו בכיר אינו מהסס להגדיר את הרעיון לחיבור בין יו"ש לעזה בעת הזאת כ"מנותק מהמציאות". 

הרצון לחבר את יו"ש לעזה אינו חדש. הוא שולב כבר בהסכמי אוסלו א', ב' ונספחיהם. אז דובר על "המעבר הבטוח", והוזכרו אפשרויות הנדסיות נוספות: מנהרות או כבישים עיליים נישאים על גבי גשרים. 

אלא שישראל התכוונה ל"בטוח" מפני טרור. הפלשתינים התכוונו בעיקר ל"פתוח" - מעין מסדרון שייצור מעבר חופשי בין שני חלקי מדינתם לעתיד. כשנחתמו הניירות הראשונים על המעבר הבטוח, ישראל עדיין ישבה בעזה והרשות הפלשתינית עדיין שלטה שם. 

באוקטובר 1999 נחתם בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית "פרוטוקול המעבר הבטוח". הוא הופעל חלקית ממחסום ארז, לאורך כביש 4 עד צומת אשקלון, ומשם על כביש 35 עד תרקומיא - הכל בשטח הריבוני הישראלי.

בתחום אשקלון וקריית גת

בארבעת החודשים הראשונים להפעלתו היה השימוש ב"מעבר הבטוח" מצומצם למדי ונסעו בו 115 אלף בני אדם, 6,500 מוניות, 1,700 אוטובוסים ו־2,100 כלי רכב פרטיים. בחודשים הבאים, ועד שפרצה האינתיפאדה השנייה שהביאה לסגירתו, השימוש במעבר גדל רק במעט. העזתים נסעו ליו"ש והפוך בתחומי הערים אשקלון וקריית גת ובתחומי המועצות האזוריות חוף אשקלון, לכיש, שפיר ויואב. 

הסיכון הביטחוני היה קיים כבר אז. בתום ארבעה חודשים הגיעה זליגת הפלשתינים מהציר ל־765 איש ול־52 כלי רכב. ועדה מקצועית שהגישה דו"ח חלופות לשר לשיתוף פעולה אזורי ציינה במפורש את הסכנות: "מעבר מפגעים ואמצעי לחימה בלתי מורשים מרצועת עזה לגדה המערבית"; "פיגוע בזמן המעבר במטרות ישראליות ובמתקנים סמוכים לתוואי המעבר" או "זליגות של גורמים עוינים ובלתי מורשים לשטח ישראל".

ח"כ עוזי דיין, שסיים באותם ימים את תפקידו כסגן הרמטכ"ל והחל לכהן כראש המל"ל, הבהיר השבוע כי הפעלת המעבר כיום תהיה מסוכנת. "את המעבר ניתן להפעיל לטובת אינטרסים כלכליים של הפלשתינים רק כאשר ישות אחת - הרש"פ - שולטת בעזה וביו"ש, ורק כאשר המעברים והגדר מוסדרים ומושלמים. היום אין מציאות כזאת", אמר דיין, "מעבר שכזה עלול לאפשר לטרוריסט מעזה למצוא מקלט בחברון ולטרוריטס מחברון למצוא מקלט בעזה". 

דיין משוכנע ש"האמריקנים מבינים אף הם שבתנאים הקיימים לא ניתן להקים מסילות חיבורים וכבישים בין עזה ליו"ש". הוא מזהיר מאפשרות שכספי סיוע כלכלי שמיועד לפלשתינים, יזלגו לחמאס ולארגוני טרור. "לקחי העבר מחייבים אותנו לפקח על הכספים", הוא קובע.

גם האלוף (מיל') גיורא איילנד, שאף הוא עמד בראש המועצה לביטחון לאומי, סבור ש"כיום אין לישראל אינטרס לאומי ליצור חיבור מחודש בין עזה והגדה ולהפוך אותן לישות פוליטית אחת". איילנד, שייצג בעבר את ישראל בשיחות מול ארה"ב והפלשתינים, מבהיר: "אם מבודדים רק את הרכיב הזה - ישראל חייבת להתנגד לו. לעומת זאת, אם המעבר הוא חלק מתמונה רחבה ומהסדר כולל, ראוי לבחון אותו ולא לפסול אותו קטגורית". הסיכון, מסביר איילנד, "קיים גם בעשרות אלפי הפלשתינים שישראל מאפשרת להם לעבוד בתחומה. לצד הסיכון יש גם תועלות ביטחוניות: עשרות אלפי פלשתינים שמורחקים ממעגלי האלימות והטרור". 

כך, לדברי איילנד, גם בעניין החיבור התעבורתי בין עזה ליו"ש: "המצוקה הכלכלית בעזה מחריפה מיום ליום. זה נוגע ברבדים הכי בסיסיים - חשמל, מים וביוב. לישראל אין אינטרס שהמצב שם יידרדר. לכן, ברמת העיקרון, אם זה טוב לנו, לי אין בעיה לעשות עסקים גם עם ממשלת חמאס ובטווח הארוך, במסגרת הסדר כולל, אפילו לשלב מעין 'מעבר בטוח', במסגרת הכלכלית החדשה שארה"ב מנסה לבנות לאזור. צריך יהיה לבחון  את הדברים. הכל שאלה של עלות מול תועלת".

"בלי זכויות בקרקע"

כך או אחרת: שובו של "המעבר הבטוח" מסוף המילניום הקודם אכן נראה מנותק מהמציאות של 2019. התאמות הכרחיות - גם אם ייעשו - נראות מאולצות משהו, בייחוד על רקע שתי הערות חשובות נוספות שנשמעו השבוע, שיש בהן כדי לתרום לדיון על המעבר.

פנחס ענברי, אנליסט בכיר ב"מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", שחוקר כבר שנים את התחום הפלשתיני, אומר ל"ישראל השבוע" בקולו את מה שבכירי הרש"פ רק לוחשים: "אבו מאזן עצמו מסויג מרעיון 'המעבר הבטוח' ומחידוש הקשר עם עזה. הוא לא יאמר זאת בפומבי, מכיוון שהדבר סותר מוסכמה לאומית פלשתינית, אבל הוא מבין שעזה כיום היא טריטוריה אסלאמית קנאית, מחוז של טרור, ושבניגוד לעבר - אין לו מה לחפש שם".

משפטן בכיר שנדרש השבוע לסוגיית "המעבר הבטוח" הזהיר אף הוא מפני אפשרות ששימוש פלשתיני במעבר בתחום הריבונות הישראלית ייצור "זכות בקרקע" לטובתם. מדובר, כך הסביר, "בזכות שנוצרת בקרקע כתוצאה משימוש רצוף בה; זכות שיש לה עצמאות מחוץ למסגרת ההסכמים; זכות שאינה ניתנת לביטול אלא באמצעות הצד הנהנה - הפלשתינים". 

בחוות דעת משפטית שמחזיק הדרג המדיני בעניין, הובאו "דוגמאות מרחבי העולם לזכויות מעבר שנוצרו בדרך של הסכם ויצרו זכויות בקרקע". על רקע זה המערכת המשפטית מתריעה כי בכל מקרה, יש להגדיר את המעבר כ"הסדר זמני שיש לחדשו מעת לעת", ואף "לקבוע בהסכם שאין בהסדרים כדי ליצור זכות בקרקע".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו