אינסטינקט של יהודי

אמנון רובינשטיין, חתן פרס ישראל לחקר המשפט ופרופסור למשפטים, פותח את ספרו "סיפורם של היהודים החילונים" בשתי הערות: בראשונה - הוא מבהיר כי "אמונתו" של האדם החילוני אינה נופלת מכל אמונה דתית והוא "מחויב לשוויון, כפי שהאדם הדתי מחויב לכשרות"; בשנייה - הוא מביע את התנגדותו לחוק הלאום וטוען כי הוא פוגע בשוויון ובפלורליזם המאפיינים את רוחה של מגילת העצמאות.

רובינשטיין מבקש להוכיח כי ניתן להיות יהודי בלי אמונה דתית. לכן, הוא מערער תחילה על הזיהוי החד־ערכי - יהדות שווה דת - ומציג את "גישתם החדשה ליהדות" של אחד העם ודובנוב. הללו סברו כי הלאומיות היא־היא הבמה שעליה התרחשה ההיסטוריה היהודית, וכי הדת תפסה את מקומה לאחר שבכורח הנסיבות הידלדלו החיים המדיניים. כלומר, לדת אין זכות ראשונים והמעבר ל"יהדות פתוחה", המכילה את מגוון הזרמים, הוא גם "צדק היסטורי". האדם החילוני, לפי רובינשטיין, מבטא וביטא בעבר את יהדותו על ידי סולידריות ואחריות כלפי יהודים אחרים.

בפתח הספר מגולל המחבר את קורות חייהם של ארבעה אישים - אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, פרנץ קפקא ואלבר ממי - יהודים חילונים שהיו שונים האחד מרעהו אך האמינו באותה יהדות פתוחה. רובינשטיין תוהה מהו ההסבר לשבטיות הזו, המאחדת בין אנשים שונים בתכלית, ומודה כי ייתכן כי גם לאנטישמיות שפעלה בתקופתם יש חלק בכך. הוא מציג את האוניברסליות של תרומתה לאנושות ורואה בה הוכחה לכך שהיהדות יכולה להשתלב בקהילת העמים. 

כריכת הספר

לאחר מכן עובר הספר לעסוק באותם "יהודים לשיעורין", דוגמת בנימין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה, שהוטבל לנצרות ובכל זאת חש שייכות עזה ליהדותו והתגאה בה. דוגמה נוספת לאותה "תחושה יהודית", זיקה שהיא רופפת ובכל זאת קיימת כל העת, נמצאת בסיפורו של אוסוולד רופאייזן, כומר נוצרי קתולי שטען כי נותר יהודי בלאומיותו ולכן הוא זכאי לעלות ארצה לפי חוק השבות.

רובינשטיין מדגיש את השואה כאירוע מכונן בזהות היהודית של היהודים בארץ ובתפוצות, כמו גם, להבדיל, הקמת מדינת ישראל, וזאת כדי להראות כי זהות זו היא חדשה ושונה ולכן, במובן ידוע, גם אין לה קשר לדת. הוא מנסה לבסס את תפיסת "ברית הגורל" של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, מראשי הציונות הדתית, על השקפה חילונית לאומית. לפי השקפה זו, קיום האומה, כמו קיום היחיד, הוא קיום מכורח, והמאחד ביניהם הוא תודעת שיתוף המאורעות ההיסטוריים, סימפתיה לחברי הברית וביטויה בחובה ואחריות. כדוגמה לכך הוא עוסק, בין היתר, בארגונים היהודיים החילוניים דוגמת "כל ישראל חברים", הג'וינט ואחרים שעזרו ליהודים בכל רחבי העולם.

גם "המרד הציוני" של יהודי בריה"מ בשנות ה־70 של המאה ה־20 הוא תחנה בייצוג הלאומיות היהודית במיטבה. יהודי בריה"מ נאבקו על זכותם לעלות ארצה למרות שנאסרו, עונו והוגלו ובשל כך הפך הביטוי "שלח את עמי" לסלוגן של מאבק. רובינשטיין כולל גם את יהודי ערב בתוך אותו מרד ציוני, אף שאולי ממעיט במכוון בחשיבות הרקע הפוליטי והחברתי שנוצר לאחר תום הקולוניאליזם, ואילץ את אותם יהודים לצאת מארצותיהם; הוא מדגיש ביתר שאת את להיטותם לעלות ארצה.

רובינשטיין מבקש להרגיע את הרוחות: מי שעדיין חושש משינוי היהדות יוכל להביט אל העבר ולחזות בתוצאות מפגשה האחרון עם המודרנה והאמנציפציה - הכישרון היהודי יצא מהגטו, חלה רפורמה בדיני הדת, החלה הספרות העברית החילונית ונוסדה התנועה הציונית. האם נוכל לתאר את העם היהודי ללא שינויים אלו? 

בזהירות ובנועם, תוך שמירה על "ממלכתיות", אוחז רובינשטיין את השור בקרניו וקורא תיגר על המונופול של היהדות האורתודוקסית. לדבריו, נציגיה מדכאים את מגוון הגישות ליהדות, חוטאים למוסר היהודי כפי שהוא משתקף בתנ"ך, ומנוגדים לרוחה של מגילת העצמאות. "חוק הלאום" הוא דוגמה אחת לדבריו. לגרסתו, הציבור הדתי ציוני היה מוכן לפשרה בעניין השוויון המוחלט, כפי שהוא כתוב במגילת העצמאות. "ההכרה בשוויון", כותב רובינשטיין, "אינה שוללת הגדרה עצמית לאומית וודאי שאינה שוללת את מדינת הלאום הדמוקרטית".

עם זאת, אף על פי שטיעוניו על אודות הזיקה והלאומיות היהודית שאינה כרוכה בדת מרתקים ומעוררי מחשבה, לא ברור למה רובינשטיין גולש לשינוי ההלכה היהודית, ואף מציג את יהדות ארה"ב כדוגמה מוצלחת לשינוי. בכך, הוא סוטה מן הדיון בהיבטיה השונים של החילוניות, שמאפיין את הספר, ועובר להיבטים תיאולוגיים שאינם חלק מ"הפתרון החילוני". שהרי אין להקיש מן התמורות שעברו על יהודי אמריקה ליהודי ישראל: איומים ביטחוניים, זיקה לאדמה והימצאות במרחב אוניברסלי פלורליסטי הם רק חלק מההבדלים בין הקהילות. 

"הפתרון החילוני" של היהדות טמון במישור הפוליטי (הכלת כל הזרמים היהודיים, ולחלופין הפרדת הדת מהמדינה), ולא בשינויים ועדכונים של ההלכה. רובינשטיין, איש מעשה מן המעלה הראשונה (זה ניכר מכל דף בספרו), מבין זאת היטב. לכן חבל, למשל, שלא הקדיש גם רקע תיאורטי ופילוסופי לשאלה הגדולה המרחפת מעל הספר - האם היהדות היא דת או לאום.

רובינשטיין בוחן את ההיבט הלאומי של החילוניות, ומתאר אותה כבעלת עוצמה, סולידריות ושותפות - בניגוד לדימויה כציבור של פרטים הרוצה בעיקר להגשים את חייו הפרטיים. עם זאת, הוא מבקש להחליף את תחושת ההזדהות והשותפות היהודית ברגש אמורפי הנקרא "אינסטינקט לאומי". לא ברור מה טיבו ואורך חייו לדורות הבאים, ולראיה ניתן להציף את תופעת ההתבוללות בקרב יהודי אמריקה.

"סיפורם של היהודים החילונים" הוא ספר חשוב המעורר שאלות מהותיות לגבי הקיום היהודי. מחברו, מן הפוליטיקאים והמשפטנים המנוסים בישראל, אוחז בו בחוט שלעיתים הוא בלתי נראה ולפעמים אינו מוגדר, אך בסופו של דבר מחבר את העולם היהודי, על כל גווניו. הרב סולובייצ'יק טען כי להיות יהודי פירושו להיות אקטיבי - לשתף, לעזור, לייעץ ולקבל אחריות. לפי השקפה זו, ספרו של אמנון רובינשטיין הוא ללא ספק מעשה יהודי. √

סיפורם של היהודים החילונים / אמנון רובינשטיין

דביר, 240 עמ'  

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו