"חקירת דיראני? אמרו לנו להביא את המידע בכל מחיר"

"הייתי יוצא ביום לשלושה או ארבעה מרדפים, עושה חקירות מעבר לקווי החזית שלנו. באחד המקרים הרגשתי שאני הולך למות. נקודה. הלב התפוצץ לי ליד צידון. קראתי למג"ד צנחנים ואמרתי לו להנחית מסוק כי אם לא - אני מת. הנחיתו מסוק בקרחת יער, העלו אותי, ומבית חולים שדה הטיסו אותי לבית החולים תל השומר", משחזר מומו (שלמה) יחזקאלי.

זו הפעם הראשונה שיחזקאלי, בעבר בכיר ביחידה החשאית והמסווגת 504, וכיום קשיש מוכר ברחוב הביל"ויים בגדרה, מתראיין לעיתון כלשהו.

גם הפעם, הוא מעיד, לא ממש אהב את הרעיון, אבל ספרו "אש בלב", שיצא לאור באפריל האחרון (בהוצאת סטימצקי), גרם לו בפעם הראשונה להיחשף מול המצלמות ולספר חלק ממה שעבר עליו בעשרות שנות שירות מסמרות שיער. "אני מהאנשים שלא אוהבים להתראיין, וזה עולה לי בבריאות, אבל אין מה לעשות. אני רוצה להוכיח שפעלנו אחרת, שמה שהיה לנו בראש זו אהבת המדינה". 

"צרחתי מפחד"

הוא שימש במשך 30 שנה חוקר בכיר ביחידה, שתפקידה להפעיל סוכנים סמויים מחוץ לגבולות מדינת ישראל, וכמפקד בסיס בסיני, ובמקומות נוספים שלא ניתן לחשוף. עוד קודם לכן שירת ביחידה 154, בשב"כ ובמוסד, ונתקל בחלק מהאנשים הגיבורים והמנוולים ביותר שנראו אי פעם בישראל.

יותר מפעם אחת היה בסכנת מוות, ובדרך נס ניצל. מצבו הבריאותי רעוע כבר שנים כתוצאה מחלק ממה שעבר. ספרו שהה במוסדות הצנזורה עד שהותר לפרסום. "יש לי חומר לעוד ארבעה ספרים, אבל הרבה לעולם לא ייוודע". 

הוא נולד בחיפה ב־1937 ובגיל שנתיים עבר עם בני משפחתו לצפת. שם גם נחשף לראשונה לסכנת חיים, לאחר שבדרכו לגן הילדים עם שני אחיו ובני דודו התפוצצה תחנת דלק במעלה ההר, ונחל של אש ובנזין זרם לעברם. "בדרך היו המון בורות ניקוז, ומהם יצאו העכברושים. הם בערו וקפצו בין הרגליים שלנו. צרחתי מפחד. הסיוט הזה מלווה אותי כל החיים, הייתי נרדם ומתעורר בבעתה". הוא נמלט לתוך היער עם בן דודו, ילד בן 6 בסך הכל, והשניים מצאו את עצמם בכפר ערבי. במשך חמישה ימים שהו בכפר, עד שהאש שככה והם הוחזרו בריאים ושלמים לידי הוריהם.

יחזקאלי ליד תעלת סואץ // צילום: אריק סולטן

הוריו של מומו מיצו את צפת אחרי האירוע וחזרו לחיפה. השנים עברו ויחזקאלי מצא את עצמו באירוע היסטורי של ממש - ימי מלחמת העצמאות. "הייתי בן 10 והתגוררנו על קו הגבול בין חיפה היהודית לערבית". המיקום הייחודי גרם להיתקלויות לא פשוטות עם הבריטים ועם הפורעים הערבים. בלילות היה מדביק עם דודיו כרוזים, ביום ארגנו "טילים" מאולתרים - צמיגים גדולים שגלגלו הנערים כשבתוכם אבנים וסמרטוטים בוערים. אז גם נרצח אחד מחבריו על ידי צלף. "זה ההרוג הראשון שראיתי בחיים שלי". 

מומו מצביע על כריכת ספרו, שבו הוא נראה כקצין צעיר. שזוף, משקפי שמש על פי "המודה" וכולו אומר "צבריות". באמצע שנות ה־50, 1955 ליתר דיוק, הוא התגייס לנח"ל ולאחר קורס קצינים הגיע לחטיבת הצנחנים, שהיתה באותן שנים יחידת העילית של צה"ל. גם שם, הוא מספר, לא פסקו הניסים שעברו עליו. 

במשך ארבע שנים שירת יחזקאלי בצה"ל, כשבתפקידו האחרון שירת כעוזר קצין המודיעין של חטיבת הצנחנים ב־1959, תחת פיקודו של סגן המח"ט מוטה גור. הוא מצביע על תמונה אחרת שבה נראה כלב זאב גדול ומספר: "זה הבן של עזית הכלבה הצנחנית, אימצנו אותו".

לאחר שסירב לחתום על תקופת קבע נוספת, הוא התקבל לקורס לוחמים של המוסד והשב"כ, שעסק אז במבצעים בישראל ובחו"ל. הוא השתתף כסוכן צעיר גם בחטיפת אייכמן, כשהוא וחבריו הצטרפו לליווי של המטוס המיוחד שהוביל את אבא אבן לארגנטינה, ושבפועל שימש לחטיפתו של הבכיר הנאצי.

במסגרת הכשרתו למד בין היתר כיצד לעקוב אחרי חשודים ולנער עיקוב, באמצעות תרגילי אמת על סוכנים של המוסד, וכך נתקל באדם אנונימי לחלוטין באותה תקופה, לימים אחד האנשים המוכרים והגיבורים ביותר שיצאו מישראל מעולם. "היינו עוקבים אחרי הסוכנים והם היו צריכים לגלות אותנו. באחת הפעמים עקבנו אחרי אלי כהן, שהיה אז בהכנה לפעילות. לא ידענו מי הוא היה כמובן. אני זוכר אותו, עם המקטרת שהיתה בפיו. תרגלנו אותו ולא ידענו את מי אנחנו מתרגלים". 

"לא האמינו שחזרתי"

מומו קופץ בין אירועים, חלקם טומנים שיטות פעולה שנויות במחלוקת שייתכן שהיו סופגות ביקורת קשה לו היו מתרחשות היום. 

אחד האירועים המכוננים ביותר שעברו עליו, מאלה שמותר לספר, התרחש ב־1968, רגע לאחר שחרור יהודה ושומרון והפעילות האינטנסיבית במסגרת המרדפים אחר מחבלים. מומו, אז קת"מ (קצין לתפקידים מיוחדים) של נפת יהודה, היה במרדף אחר מבוקש, שעלה בחייהם של שני קצינים מוערכים - אל"מ אריק רגב וסרן גד מנלה, וכמעט עלה בחייו.

"שמעתי בקשר שמתנהל מרדף באש וכשהגעתי גיליתי שכמה מחבלים נהרגו ומפקד החוליה נפצע קשה. לצערי, אריק רגב וגדי מנלה נהרגו. חשבתי שאני מת, הייתי אמור להחליף את מנלה בתפקיד באותו חודש. הייתי בשוק. הכרתי את שניהם ממרדפים משותפים". 

 עם הבן של עזית הצנחנית // צילום: אריק סולטן

מומו נע באיטיות ממקום למקום, והדבר לא נובע רק מגילו. במשך השנים הוא נפצע כמה פעמים, המשמעותית שבהן במלחמת יום כיפור, אז שימש סגן מפקד מרחב צפון ביחידה ונפגע מעשן ואש במוצב החרמון, כשהתנדב להוציא מתוך קוניטרה הכבושה חומר מודיעיני שנשכח מאחור.

"המפקד שלי סיפר שיש פאשלה לא נורמלית, שנטשנו את קוניטרה בלי לרוקן את התכולה של הכספת. אם זה היה נופל בידי הסורים כל קהיליית המודיעין היתה עלולה לקרוס, ולכן הוא ביקש ממני לשלוח שני סוכנים לתוך שטח האויב. החלטתי לקחת על עצמי את המשימה, לקחתי טנדר עם נהג ויצאנו לדרך". השניים נכנסו לעיר הכבושה כשמסביבם שורקים הכדורים, הוציאו את החומר ואז העלו את המבנה באש. 

כשעמדו לצאת בחזרה לישראל, זיהו שני טנקים סוריים שהתקרבו לעברם והסתתרו במעבר מים. "הטנקים ירו לכל כיוון, הורידו חיילים ונעמדו ברחבה מעל מעביר המים. אמרתי לעצמי שזה הסוף שלי, ולכן הוצאתי רימון והצמדתי לחזה. בחיי, אני לא אגיע לידי הסורים", מסביר מומו. בדרך נס הגיע מטוס ישראלי שהפציץ את אחד הטנקים והשני ברח מהמקום. "החזרתי את הרימון לחגור ביד רועדת ויצאנו משם. כשהגענו לעין זיוון החיילים לא האמינו שחזרתי".

על החיים ועל המוות

חצי שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, יחזקאלי כמעט נהרג פעם נוספת, כשמחבלים פשטו על קריית שמונה באפריל 1974, באירוע שבו נרצחו 18 ישראלים. המפקדים בשטח ביקשו ממומו לנהל את המשא ומתן מתוך בניין, שהתברר בדיעבד כמקום שבו נמצאים המחבלים. "היה בלאגן טוטאלי. התחלתי לעלות במדרגות ושמעתי צרחות. בכל דירה שנכנסתי היו הרוגים ופצועים ולא יכולתי לעזור", מציין מומו בתסכול, גם עשרות שנים לאחר האירוע הקשה. 

בקומה השלישית נעצר מומו והחל לקרוא למחבלים במגפון להיכנע, אך בתגובה ירו המחבלים לעברו: "חטפנו צרור ישירות אלינו, ממרחק של שני מטרים - 32 כדורים. הרגשתי שהכדורים עוברים דרכי, סביב הקסדה והבגדים. בדרך נס אפילו כדור אחד לא פגע בנו".

בשלב זה החלו הכוחות לירות לעבר הבניין, ואחד הכדורים ככל הנראה פגע בתיק שבו חומרי נפץ. "חצי קומה התפרקה ועפנו לחדר המדרגות למטה. התמלאתי דם מהנפילה ומהמטען, והחובשים מיהרו לטפל בי. צעקתי שלא קרה לי כלום אבל חשבו שאני משוגע, שאני מנוקב לגמרי בכדורים. הייתי מלא בדם מהבחורים האחרים שנפגעו. זה מלווה אותי כל החיים". 

השנים עברו, ועימן פעולות סודיות שאסורות גם היום בפרסום. חמש שנים בדיוק אחרי אותו אירוע, התרחש ב־22 באפריל 1979 בנהריה פיגוע קשה, המזוהה בעיקר בגלל שם אחד - סמיר קונטאר.

ארבעה מחבלים, בהובלת קונטאר, פשטו על העיר ורצחו את השוטר אליהו שחר ולאחר מכן פרצו לדירתה של משפחת הרן. האב, דני, ובתו בת ה־4 עינת נלקחו כבני ערובה לחוף הים, שם התפתח קרב יריות בין המחבלים לכוחות הביטחון. קונטאר ירה בדן הרן ורצח אותו, ולאחר מכן רוצץ בקת הרובה את גולגולתה של עינת. גם יעל, בת שנתיים בלבד, נהרגה בפיגוע.

יחזקאלי עם בדואים משבט תעמרה // צילום: אריק סולטן

"אחרי שקונטאר רצח את דני ועינת הרן הוא נתפס ונלקח לחקירה. תפסו אותו והביאו אותו מייד אלי. חקרתי אותו באופן אישי יחד עם חוקר נוסף. הוא סיפר איך רצח את הילדה ואת האבא, פיצח את הגולגולת שלה". יחזקאלי מספר כי בשלב מסוים הוא נתן לחוקר אחר להוביל את החקירה, בשל הימשכותה והעובדה שהיתה זו חקירה מתישה במיוחד, אולם נאלץ להתערב מחשש אמיתי שאותו חוקר יהרוג את המחבל.

"הקצין התחיל לחקור אותו ושאל על הדרך שבה הרג את הילדה ואת האבא. פחדתי שהוא יהרוג את קונטאר בחדר החקירות. הבנתי שהולך להיות אסון וקפצתי מייד לחדר החקירות וקראתי לו הצידה, טענתי שיש טלפון דחוף. אחר כך היה בינינו עימות קשה. אמרתי לו שאסור לנו להכניס את הרגשות שלנו לחקירה".

כריכת הספר "אש בלב"

"כעסתי כששחררו אותו במסגרת עסקת חילופי השבויים ב־2008", מודה מומו. "מדובר בכישלון של המערכת. הציגו אותו כגיבור לאומי". למרות זאת, הוא לא מצטער שעצר את הריגתו בחקירה. "הוא בא על עונשו ב־2015 (בחיזבאללה טענו כי חוסל באמצעות טיל ישראלי; ח"ג), אבל זה היה מאוחר מדי. אתה אומר לעצמך שיכולת לחסל אותו ולסגור את הפרשה, אבל אסור היה לקחת עמדה אישית. אסור לערב רגשות בעסק". 

ב־1994, 14 שנים אחרי שהשתחרר משירות קבע והפך למילואימניק, נטל מומו חלק גם בחקירת מוסטפא דיראני, שהחזיק בשבי את רון ארד. בחקירות אלו, פורסם לאחר מכן, השתמש חוקר אחר - קפטן ג'ורג', בשיטות שנויות במחלוקת על מנת להוציא ממנו מידע. "השתתפתי כיועץ בחקירות של דיראני ושייח' עובייד, ואח שלי השתתף בתפיסה שלהם", מספר מומו. 

"הגזימו עם התיאורים לגבי ההתנהגות של קפטן ג'ורג' בחקירה", הוא מגן על עמיתו לשעבר. "חוקרים רבים פעלו כמוהו. אומרים לך שזו שאלה של חיים ומוות וצריך להביא בכל מחיר את המידע, אז מה אתה עושה? מביא בכל מחיר את המידע. היו לנו המון דילמות איך לנהוג. היה מקרה שבו הייתי מפקד בסיס בסיני ובכל יום הטמינו לאוטובוסים מוקשים. אריק שרון קרא לנו ואמר, 'תפתרו את הבעיה, אני מאשר לכם הכל'. אז עשינו הכל ותפסנו את החוליה. יותר לא אוסיף". 

"למה אבא לבוש ככה?"

שנים ארוכות עברו מאז מומו פרש לגמלאות. ב־1980 השתחרר באופן רשמי. ממילואים השתחרר במהלך העשור הראשון של שנות ה־2000, וכעת הוא החליט להוציא את הסיפורים שלו לאור. הוא לא מצטער שלא כתב את הספר מוקדם יותר ומציין שלא היה בשל מספיק לכך. בסיום הספר יש כמה מאמרים שכתבו בכירים על הוצאת הספר, ובהם נחשף פן נוסף בחייו. 

ירון יחזקאלי, בנו של מומו, מספר בספר כיצד נחשף לסיפורו, שמתגלגל לאורך שנות קיומה של המדינה. "היתה אמרה בבית: 'מה שאתה לא יודע לא תוכל לספר'. אני זוכר איך כשהיינו בני 8 ושיחקנו בלגו חדש עם אבא. פתאום התקבלה שיחת טלפון, והוא, בריצה מטורפת, לקח את המדים והנשק ונסע לנהל את המשא ומתן בכביש החוף. אני זוכר איך אבא היה לבוש בחליפה לבנה ועם שפם. למה אבא לבוש ככה, שאלתי את אמא. היא ענתה שמדובר במסיבת תחפושות. לאחר שנים התברר שהיה זה בתקופת משפטם של האסירים ממבצע 'צרבת'", מוסיף ירון. 

יחזקאלי בצעירותו // צילום: אריק סולטן

במסגרת מבצע זה הצליח מומו עם חבריו לסכל את הפלת מטוס אל על בקניה בינואר 1976. חמישה מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלשתין נעצרו, ובהם ודיע חדאד. בדיעבד, הצלחת המבצע היתה זרז לחטיפת מטוס אייר פראנס ביולי של אותה שנה והטסתו לאנטבה, מה שהסתיים במבצע אנטבה. רק אחרי 40 שנה הותרו לפרסום חלק מפרטי אותו מבצע הרואי, אולם מכיוון שחלק מהפרטים דלפו, נאלץ מומו להעיד מול סוללה של עורכי דין במסווה. "הייתי מתאפר בכל יום לפני היציאה לבית המשפט כדי שלא יזהו אותי.

"אני רוצה שיידעו שלאהוב את המדינה ולהילחם למענה זה לא פשע. אם לא נעשה את זה לא נהיה כאן", מסכם מומו את הסיבות שהובילו אותו לפרסום הספר, אחרי שנים של שתיקה. "הדעה שלי מוצקה. זה זורם לי בדם. ארץ ישראל שלנו מדורי דורות. אף אחד לא יספר לי שהיא של פלשתינים. אני דור עשירי בארץ - לא היתה מדינה פלשתינית, לא כבשנו - שחררנו. אם לא נכניס לעצמנו לראש שזה שלנו, שצריך להילחם על המדינה, לא נהיה כאן".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו