"כשסיפרתי לנכדה של מצילי משפחתי שיד ושם לא מכיר בהם, התביישתי"

בארון בחדר השינה שבביתה בגבעת עדה שומרת אסתר סלוניקיו על אוצר יקר ערך. בתוך תיק סרוג מונחות שתי צמות שיער ארוכות, שקצותיהן קשורות בסרטים ורודים. הצמות הללו היו שייכות לאמה, לוצ'יה ישראל. עד שבספטמבר 1943, שבועות ספורים לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לאיטליה, נאלצה לוצ'יה בת ה־13 לוותר על צמותיה.

לוצ'יה גרה אז עם אחיה הקטן סמואלֶה בן ה־8 ועם אמא שלה, אסתר ישראל, בגטו היהודי בעיר טריאסטה שבצפון איטליה. אביה נפטר ממחלה זמן קצר לפני כן. מדי לילה היתה האם מפזרת את הילדים בבתים אחרים, מפחד פשיטות הפתע של הנאצים, ואוספת אותם מוקדם בבוקר. ביום ההוא בספטמבר 1943 קיבלה אסתר ידיעה שעליהם לברוח מהגטו, מאחר שהגרמנים הולכים לסגור חלקים שלו ולהשתלט על תנועת הרכבות באזור.

"הדבר הראשון שסבתא שלי עשתה היה לשלוח את אמא שלי למספרה, כדי שיחתכו לה את הצמות ויעשו לה תלתלים, שתיראה יותר מבוגרת", מספרת אסתר סלוניקיו. "היה בכי גדול. אמא שלי לא רצתה להיפרד מהצמות, ולעשות סלסול היה אז תהליך כימי מאוד ארוך. היה צריך להישאר שעות עם חומר כימי על השיער. אבל למרות זאת, היא עשתה את זה.

"הם ברחו למחרת בבוקר, כשלאמי עוד היו כימיקלים על הראש. היא תמיד טענה שזה הרס לה את השיער לצמיתות. היא שמרה את הצמות במשך כל השנים. גם אני שמרתי אותן אצלי, ובבוא העת אעביר את האוצר הזה הלאה".

לפני כמה שנים שקלה סלוניקיו להעביר את הצמות ליד ושם, כמוצג היסטורי, אבל היא לא תעשה זאת. בנובמבר האחרון החליט יד ושם לדחות את בקשתה להכיר במשפחה שהצילה את סבתא שלה, אמא שלה ודוד שלה כחסידי אומות העולם.

מדובר במבצע הצלה לא מוכר של כמה משפחות יהודיות, שהועברו מטריאסטה לעיירה קאמפי ביזנציו שליד פירנצה, בתקופה שבה הגרמנים וממשלת הבובות הפשיסטית באיטליה החלו בציד שיטתי של יהודי איטליה ובשיגורם למחנות ההשמדה. על פי המידע שהגיע ל"שישבת", ארבע משפחות יהודיות ניצלו על ידי משפחות מארחות בקאמפי ביזנציו, ושרדו כך את המלחמה.

המצילים והניצולים אינם בחיים עוד. כל מה שנותר מפרשה עלומה זו אלו סיפורים בעל פה של קרובים ושכנים, כמה עדויות שנאספו לפני כשלושה עשורים והקלטה באיכות גרועה שבה נשמע דוד של אסתר, סמואלֶה. הסיבה לסירוב של יד ושם להכיר בסיפור ההצלה היא היעדר עדויות ישירות של הניצולים.

"ההתנהלות של יד ושם מולי וההחלטה שלהם השאירו טעם מר", אומרת סלוניקיו (64), שעלתה לישראל מאיטליה בשנות ה־70. "בתור ישראלית, אני מתביישת. זה מוסד שאמור לתת כבוד לאנשים שדאגו ליהודים בעולם הרע והמנוכר שהיה אז. אני לא חושבת שהיו הרבה אנשים שהיו מוכנים לסכן את חייהם כדי לשמור על חיי אחרים.

"אני שומרת על קשר הדוק עם הנכדה של מצילי משפחתי, פיורנצה, וכשנאלצתי לספר לה על התשובות שקיבלתי מיד ושם, התביישתי. הרגשתי שמשהו נתלש ממני. גם היום. הצמות של אמי נמצאות בתיק שאמא שלי סרגה בקאמפי ביזנציו, ושם הן יישארו".

משפחת ישראל, סמואלה, אסתר, דריו ולוצ'יה 

ביולי 1943, לאחר שדחקו את צבא איטליה מצפון אפריקה, הצליחו בעלות הברית לפלוש לסיציליה, וחודשיים לאחר מכן גם לדרום איטליה. "מועצת הפשיזם העליונה" הדיחה, בגיבויו של המלך ויטוריו עמנואל השלישי, את הדוצ'ה בניטו מוסוליני, בעל בריתה של גרמניה הנאצית, והחלה במשא ומתן חשאי עם בעלות הברית, שהסתיים בכניעתה הרשמית של איטליה ב־8 בספטמבר.

הגרמנים הגיבו מייד בפלישה לחלקים הצפוניים של איטליה, שחררו את מוסוליני ממעצר והעמידו אותו בראש ממשלת בובות, שנקראה "הרפובליקה הסוציאלית של איטליה". במקביל החלו הגרמנים ביישום מיידי של הפתרון הסופי בשטחי איטליה שהיו נתונים לשליטתם. עד אז נמנעו הרשויות באיטליה מלשתף פעולה עם הגרמנים בשיגור יהודים למחנות ההשמדה.

מבצע המעצרים הראשונים של יהודי טריאסטה בוצע ביום כיפור 9 באוקטובר 1943. הגרמנים הקימו בעיר את מחנה הריכוז היחיד באיטליה, ששימש גם מחנה השמדה חלקי - ריזיירה די סן סאבה, שהוקם בשטח של מפעל אורז. הרכבת הראשונה לאושוויץ עזבה את טריאסטה ב־7 בדצמבר 1943, ועד תחילת פברואר 1944 העיר התרוקנה כמעט לחלוטין מיהודיה, למעט אלו שהצליחו למצוא מסתור. הקהילה היהודית השלישית בגודלה באיטליה חוסלה.

יהודים רבים מתושבי העיר נעצרו בגלל הלשנה מצד חברים ומכרים. מספר המגורשים מטריאסטה למחנות המוות והריכוז בפולין ובגרמניה נע בין 700 ל־800. רק כעשרה מהם חזרו לאחר המלחמה.

בהקשר הטרגי הזה מתרחש סיפור ההצלה בקאמפי ביזנציו. הוא מתחיל בברונו ורפאלו מוניאניוני, אחים ילידי העיירה, לא יהודים, שניהלו חנות לבגדי גברים ולנעליים בלב הגטו היהודי של טריאסטה. כשהגרמנים פלשו לאיטליה, הציעו השניים ליהודים בטריאסטה להעביר כמה משפחות לעיירה שבה גדלו, הממוקמת כ־400 ק"מ משם.

האחים אינם בחיים עוד. ב־1993 הם התראיינו לג'ובאני באצ'י, רופא מקאמפי ביזנציו שהתבקש על ידי ראש העיירה לתעד בספר את תולדותיה בתקופת הכיבוש הגרמני. "הם (היהודים) היו מפוחדים עד מוות מהחדשות על הנעשה באזורים שבהם חיו יהודים במחנות ריכוז והשמדה", אמרו לבאצ'י. "התחילו לדבר על תנורי שריפה ועינויים מכל סוג. לכן, כשכמה יהודים באו לבקש עזרה, לא יכולנו שלא להיענות.

"לא ידענו היכן נוכל להחביא אותם. כבר לא היו מקומות בטוחים, ומלשינים היו בכל מקום. חשבנו על העיירה שלנו, קאמפי ביזנציו, על האנשים ההגונים ומכניסי האורחים שבה. ידענו שאין בה צרי לב, ושעם מעט מזל, חברינו יוכלו למצוא בה מקלט אמיתי.

"בספטמבר 1943 החלטנו לצאת וללוות את המשפחה הראשונה, הגברת אסתר ישראל ושני ילדיה. אנחנו זוכרים היטב שהגברת אסתר היתה במצוקה גדולה, לאחר שבעלה נפטר זמן קצר לפני כן.

"נסיעותינו נמשכו לאורך חודשים. לפעמים ליווינו משפחות יהודיות נוספות, לפעמים העברנו חבילות מזון, בגדים וכסף. ידענו שאנחנו מסתכנים מאוד בנסיעות הללו; נסיעה ברכבת או במשאית היו אז הרפתקה מסוכנת, בגלל הביקורות האינסופיות של הגרמנים וההפצצות של בעלות הברית.

"חברינו היהודים מצאו בכמה בתים בקאמפי ביזנציו הכנסת אורחים נדירה, והגנה טבעית ורחבת לב. ידענו שכל היהודים שנשלחו לעיירה ניצלו".

בשיחה איתנו נזכר באצ'י (72) כיצד חשף את סיפור ההצלה. "ידעתי שבקאמפי ביזנציו התגוררו עד 1938 שלוש משפחות יהודיות, שהאבא של אחת מהן היה המנהיג האזורי של המפלגה הפשיסטית. עם הנהגת חוקי הגזע, ברחו שלושתן לארה"ב. במסגרת העבודה על הספר הגעתי לביתו של ידיד שהיה פרטיזן, כדי לגבות את עדותו. בתו שאלה אותי, 'למה שלא תכתוב על היהודים שהיו בקאמפי?' אמרתי: 'לא היו כאן יהודים'.

"ואז, דרך הפרטיזנים, קיבלתי מידע ראשוני על היהודים מטריאסטה שהסתתרו כאן בזמן המלחמה. הם ביקשו עזרה מהאחים מוניאניוני, שאמרו שהם באים מיישוב קטן ורגוע, ושאפשר להעביר אותם לשם. הצלחתי לראיין את האחים בעודם בחיים. היום האחיין שלהם מחזיק את החנות בגטו בטריאסטה, והוא מכיר היטב את הסיפור".

•  •  •

"למחרת יום גזיזת הצמות, בבוקר, נפוצה ידיעה שאין עוד מקומות על הרכבת האחרונה שעזבה את טריאסטה לפני שהגרמנים השתלטו על כל הרכבות", משחזרת סלוניקיו את סיפור הבריחה ששמעה מסבתה, מאמה ומדוד שלה. "המזל של סבתא שלי היה שחבר יקר ממשפחה יהודית אחרת ראה אותם עומדים על הרציף והעלה אותם לרכבת דרך החלון. כך הם הצליחו לתפוס את הרכבת החופשית האחרונה.

"לסבתא שלי היו שלושה ילדים: בן בכור - דאריו, אמי לוצ'יה, ודודי סמואלה. דאריו חי עם אישה לא יהודייה, ונולדה להם בת. סבתא שלי שלחה אנשים להודיע לו שיבוא גם לרכבת. היא לא ידעה על קיומה של הנכדה. הוא בא לרציף עם הילדה על הידיים.

"סבתא שלי אמרה לו, 'נחביא את הילדה מתחת לשמלה ונברח'. דאריו ענה שהוא לא יכול להפריד את הילדה מאמא שלה, ואמר: 'סעו, ואני מקווה שאגיע מאוחר יותר'. זו היתה הפעם האחרונה שהם ראו אותו.

"כעבור חצי שנה הוא נתפס על ידי הנאצים בבית קפה בטריאסטה, למרות שהיו לו תעודות מזויפות. הפשיסט שליווה את האס.אס היה חבר ילדות שלו מבית הספר, וכשדאריו הציג את התעודות המזויפות, החבר אמר לו: 'אל תשקר'.

"הוא נשלח לאושוויץ. במשך שנה וחצי החזיק שם מעמד. כשהוציאו אותם לצעדת המוות לפני שהרוסים הגיעו, הוא נפל, וכלב של האס.אס נשך אותו. חברים הצליחו להחזיר אותו לבלוק. הפצע הזדהם והוא גסס. ברגעים האחרונים שלו הוא ביקש למסור לבת שלו, שהרצון לחבק אותה שוב החזיק אותו בחיים באושוויץ".

"היתה לי תחושה שמנסים לתפוס אותי בשקר". אסתר סלוניקיו // צילום: דנה זומר

אסתר ישראל נסעה עם ילדיה לוצ'יה וסמואלה ברכבת לפירנצה. משם הם הועברו במשאית לקאמפי ביזנציו, שתושביה עבדו בעיקר בתעשיית המשי ובחקלאות. הם הופנו לביתה של משפחת פאולי, שהיתה מקורבת לאחים מוניאניוני.

ג'ובאני פאולי, ספָּר במקצועו, ואשתו אלברטה, עקרת בית, קיבלו את הנמלטים לביתם הקטן ברחוב טריאסטה מספר 27, בלי לשאול שאלות. בבית התגוררו גם שני בניהם, פיורנצו (עם אשתו סירה ובתם הבכורה ליזינדה) ופורֶנו, שמילאו תפקיד מרכזי בסיפור ההצלה. פיורנצו היה בקשר עם הפרטיזנים בסביבה וסייע להם.

הבית היה ממוקם בשכונת "הבתים החדשים", שהיו מחוברים זה לזה באמצעות עליות הגג - מה שסייע להעביר את היהודים מבית לבית בעת החיפושים שערכו הגרמנים. משפחת פאולי שיכנה את אסתר וילדיה בקומה העליונה והעמידה לרשותם חדר סמוך לחדר השינה של ההורים. בבית הסמוך, מספר 29, השתכנה משפחת יהודית נוספת מטריאסטה, משפחת נקסון. שאר המשפחות היהודיות הוסתרו ברחובות קרובים.

•  •  •

פורנו פאולי, שהיה בבית בעת שאסתר ושני ילדיה הגיעו אליו, סיפר בשעתו לבאצ'י: "הגיעו אלינו שלושה יהודים - אישה כבת 50 בשם אסתר ישראל, ושני ילדיה. נאמר לנו שהם יהודים מטריאסטה, שנשלחו אלינו על ידי האחים מוניאניוני. הם אוכסנו בקומה הראשונה, וגם אכלו שם את ארוחותיהם, שהוכנו במטבח שלנו אך באופן שונה (מטעמי כשרות; א"ב).

"היינו ביחד כל הזמן. בין אמא שלי לגברת ישראל נוצרה חברות אמיתית. בשבת, כשהם לא יכלו לצאת בגלל הרגלי הדת שלהם, עלינו אליהם.

"עברנו הרבה רגעי פחד אמיתיים, במיוחד כשהפשיטות של הגרמנים נעשו תכופות יותר. נאלצנו להיעזר במשפחות שגרו בשדות ולהעביר אליהן את אורחינו. כל השכנים ידעו שאנחנו מחביאים בבית יהודים, ואף אחד לא הלשין. נהפוך הוא, קיבלנו עזרה שלא ציפינו לה, בעיקר התרעות מפני פשיטות מתוכננות".

משפחת ישראל שהתה אצל משפחת פאולי במשך יותר משנה, עד לשחרורה של איטליה מהכיבוש הנאצי. "קאמפי שוחררה על ידי האמריקנים ב־2 בספטמבר 1944", אומר באצ'י. "היהודים נשארו בעיירה חודשיים אחרי השחרור. כולם ידעו שהוחבאו כאן יהודים. גם הפשיסטים". כל היהודים ניצלו מידי הנאצים.

"אני יודעת רק מה שסיפרו לי", אומרת סלוניקיו, שנולדה ב־1955 בטריאסטה. "הייתי ילדה מאוד סקרנית ושאלתי שאלות רבות. אבל לעיתים קרובות היו משתיקים אותי ואומרים שיש שאלות שאסור לשאול. רק במשך השנים התחלתי לחקור יותר, כי זה נושא מאוד קרוב לליבי. אני משתדלת לשמור על הזיכרון של המשפחה ולהעביר אותו הלאה.

"אף אחד לא הלשין". עליית הגג שבה התחבאה משפחת ישראל

"הסיפורים מקאמפי ביזנציו ליוו אותי כל חיי. כשהייתי ילדה, נסענו בכל קיץ להתארח שם, וזה חלק מנוף ילדותי. ביקרתי בבתים שבהם הצילו את היהודים, ושיחקתי עם הילדים של האנשים שגרו שם. תמיד אמרו לי: 'אם את בחיים, זה בזכות האנשים הללו'. כשגדלתי, אבא שלי סיפר לי שהאנשים הללו הצילו את אמא, את סבתא ואת הדוד שלי בשואה.

"אמא שלי היתה אישה מאוד סגורה. היא לא דיברה הרבה. אבל כשהיינו מגיעים לקאמפי, הייתי רואה אותה מתעוררת לחיים. עם כל הקשיים באותם ימים, ולמרות הפרידה מדאריו, זו היתה תקופה יפה שחוותה.סבתא שלי, שאני נקראת על שמה, תמיד התקבלה שם באהבה ושמחה. המשכתי לבקר שם גם כשהתבגרתי. תמיד שמרנו על קשר. בני המשפחה שלי לא הפסיקו להכיר להם תודה, על שהם בחיים בזכותם. דוד שלי, מֶלֶה, היה נוסע לשם חמש־שש פעמים בשנה. 

"אמא שלי, שהלכה לעולמה ב־94', שמרה לאורך כל השנים על קשר טלפוני עם צ'צ'יליה, שהיתה החברה הטוב שלה באותם הימים. כשהיא היתה מתקשרת אליה, פתאום הייתי שומעת אותה מדברת בניב הטוסקני. אלה היו רגעי החסד, שיכולתי לשאול אותה מה קרה, והיא היתה מספרת.

"יום אחד, בשיעור מלאכה בבית הספר, ביקשו מאיתנו לעבוד עם קש. אמא שלי יצרה מהקש סוג של בובה. שאלתי אותה, 'איפה למדת לעשות את זה?' והיא סיפרה שאחת העבודות שהיו לה בקאמפי היתה להכין מהקש סוליות נעליים. היא גם עבדה שם בחקלאות.

"אמא וסבתא שלי סיפרו לי על הדוחק שהיה, אבל גם על החברות האמיצה שנוצרה בין סבתא לסירה, אשתו של הבן פיורנצו. הן לימדו זו את זו מתכונים, וכשיכלו, היו אוכלות ביחד. משפחת פאולי פתחה לפניהן לא רק את הבית, אלא גם את הלב.

"הם ניהלו חיים די שגרתיים, עד כמה שניתן. בכל יום ראשון הם היו הולכים לתפילה בכנסייה. כשהנוצרים היו אומרים 'אווה מריה', אמא שלי היתה אומרת 'שמע ישראל'. היא סיפרה שגם הכומר של עיירה ידע על הסתרתם".

לדברי סלוניקיו, כל בני העיירה נרתמו לשמור על משפחתה, "שלא יבלטו, שיהיו להם מקומות מסתור. היו תמיד אנשים שהזהירו מראש מפני פשיטות של הגרמנים. סבתא שלי סיפרה שהיה לה תמיד שק מוכן לעזיבה. היו לה נקיפות מצפון, שמא אנשים חפים מפשע ישלמו על החבאתם. היא הדגישה שהנאמנות שגילתה העיירה היתה משהו שלא ניתן לתאר.

"הרגשתי את החמימות הזאת בעצמי. ביני לבין פיורנצה פאולי, הבת הצעירה של פיורנצו וסירה, נוצר קשר הדוק. היא כמו אחות גדולה בשבילי. אמא שלי היתה מאוד מחוברת לאחותה הבכורה, ליזינדה".

לאחר סוף המלחמה, חזרו אסתר ישראל ושני ילדיה לטריאסטה. שכנים טובים שמרו להם על הבית ועל הרכוש. הם מצאו את הכל במקומו, כולל החנוכייה שעברה במשפחה מדורי דורות, שאותה הטמינו מתחת לרצפה בעליית הגג. אסתר חיכתה חצי שנה לשובו של דאריו, עד שקיבלה מהצלב האדום את ההודעה על מותו. היא גם רצתה לאמץ את בתו, אבל אשתו סירבה.

•  •  •

פיורנצה (72), בעבר מורה לאנגלית וכיום פנסיונרית, לוקחת אותי לראות את הבית שבו הוסתרה משפחת ישראל. בבית גר היום בן דודה, ג'אן־פאולו, גם הוא ספר. המספרה הקטנה שלו שוכנת בקומת הקרקע של הבית. המסדרונות שמוליכים בין החדרים צרים, וכך גם המדרגות, שמגיעות עד לעליית הגג.

הפתח לעליית הגג, שבה הוסתרו בני משפחת ישראל במהלך הפשיטות של הגרמנים, ממוקם מעל לאמבטיה. קשה להעלות על הדעת איך העבירו כאן האם ושני ילדיה את רגעי הפחד, ביודעם שכל רעש קטן יכולים להסגיר אותם.

ג'אן־פאולו מספר שאביו פורנו נקט שיטות שונות כדי לתעתע בגרמנים: לפעמים היה פותח את בורות הביוב בבית, כדי שכלבי הרועים של החיילים הגרמנים לא יוכלו להריח את המסתתרים. מאחר שלקה במחלת עור קשה, היה מסיר את התחבושות ומתקרב לגרמנים, שפחדו להידבק ממנו ומיהרו לעזוב את המקום.

כשאנחנו יוצאים מהבית, פיורנצה מצביעה על שאר הבתים שבהם הוסתרו המשפחות היהודיות האחרות, וגם על הבית ממול לבית סבה, "שם גר פשיסט".

סלוניקיו ביקרה בבית לראשונה עם אמא שלה כשהיתה בת 10, אבל מעולם לא נכנסה לעליית הגג. "אני זוכרת שהיא התלבטה אם לעלות, ואת השתיקה שלה. בסוף היא החליטה להיכנס לבד. ייתכן לא רצתה שאראה אותה בוכה. כשהיא ירדה, עיניה היו אדומות.

"לאחר מכן, בני משפחת פאולי הזמינו אותנו לשתות קפה, ואז הגישו לנו לחם כפרי עם שמן זית, חומץ ופלפל שחור. אמא הסתכלה על זה ואמרה: 'זו היתה ארוחת הבוקר שלי במשך חודשים. אז לא היה שוקולד'".

מילאו תפקיד מרכזי בסיפור ההצלה. אסתר סלוניקיו עם פיורנצו וסירה פאולי, הוריה של פיורנצה

פיורנצה מכירה את סיפור ההצלה מאז ילדותה. "זה היה חלק מהחינוך שלי. בני משפחתי היו סוציאליסטים וקומוניסטים. הוריי סיפרו לי סיפורים על נוראות המלחמה. קראתי ספרים על התקופה, בין היתר את יומנה של אנה פרנק. 

"עבור המשפחה שלי זה היה טבעי לפתוח את הדלת בפני משפחת ישראל. איש לא ביקש מהם תמורה, זה היה דבר מובן מאליו להציל אנשים בסכנה. סיפרו לי שמשפחת ישראל לא יכלה לקיים חיים רגילים, שהנשים עבדו ביחד בבית, במטבח, ולפעמים הלכו לכנסייה. כשהתקבלו התרעות על פשיטות של הגרמנים, הכל היה ערוך להחביא אותם בעליית הגג.

"הפשיסטים לא היו מאוד חזקים בעיירה. לפעמים הם אמרו לאבא שלי, 'תגיד לאורחים שלך להיות זהירים או להסתתר'. אני יודעת שהיו כאן חמש או שש משפחות יהודיות. אצלנו תשעה אנשים חיו בבית אחד. זה לא היה קל, אבל באותה תקופה אנשים היו חייבים לחלוק את בתיהם עם אחרים. הם היו חלק מהמשפחה.

"זה סיפור יפה כי הוא לא נגמר במלחמה אלא נמשך הלאה. בשנות ה־50, אסתר ישראל חזרה לעיירה להודות למשפחה שלי. זה היה הביקור הראשון שלה כאן אחרי המלחמה, כשהייתי אולי בת 7. אני זוכרת גברת שנראתה לי די מבוגרת, עם תיקים כבדים. כולם יצאו מהבתים לברך אותה וצעקו: 'אסתר חזרה'.

"מאז, היא ושני ילדיה באו לבקר אותנו לעיתים קרובות. אני ובעלי נהגנו לבקר את סמואלה בשנותיו האחרונות במוסד שבו שהה בגלל מחלת הפרקינסון שלו, עד למותו ב־2006. לוצ'יה נטעה 100 עצים בישראל לכבוד משפחתי".

•  •  •

פיורנצה אף העלתה את סיפור ההצלה על הכתב, "עבור נכדתי, כי אני מאמינה שערכים מסוימים צריכים לעבור מדור לדור. כשהיא תלמד על תולדות איטליה במלחמה, היא תזכור שאבותיה עשו דבר טוב".

לפני שנתיים הלכה פיורנצה עם נכדה לבית הכנסת היהודי בפירנצה, שהפך למוזיאון, והראתה את הסיפור שכתבה לאחת מעובדות הקהילה. כך החל סיפור בקשת ההכרה מיד ושם. פיורנצה הופנתה לאראלה כגן־דה פולו, ישראלית שמתגוררת 20 שנה בפירנצה ומטפלת בהתנדבות בבקשות להכרה בחסידי אומות העולם מהאזור.

כגן־דה פולו (52), ילידת קיבוץ נחשולים, בת לניצולי שואה, התוודעה לסיפור של קאמפי ביזנציו עוד לפני כן. "נכנסתי לחנות בדים והמוכר, איש בן 87, סיפר לי סיפור שחשבתי שלא הבנתי", היא נזכרת. "הבאתי אליו את התופרת שלי שתדבר איתו. התברר שהוריו הסתירו אצלם בבית חמישה שכנים יהודים - משפחה אחת ועוד ילדה, במשך ארבעה חודשים. הוא לקח אותי לראות את עליית הגג שבה הם הוסתרו. אספתי מידע, שלחתי ליד ושם, והתיק אושר בתוך שלושה חודשים. היתה לנו עדות של ניצולה אחת.

"אחרי שנודע סיפור ההכרה הזה, החלו לבוא אלי מהקהילה היהודית עם סיפורי הצלה נוספים. באחד המקרים התקבלה תשובה שלילית. שלחנו את התיק שוב באופן מסודר יותר - והפעם זה אושר".

פיורנצה פאולי

פיורנצה הגיעה אל כגן־דה פולו ב־20 במאי 2017, וסיפרה לה את סיפור ההצלה המופלא של בני משפחת ישראל. כגן־דה פולו התקשרה לסלוניקיו. "היא היתה חשדנית בהתחלה, ואחר כך נפתחה ואמרה: 'נפלת לי מהשמיים. שנים שאני רוצה לעשות את זה, אבל פחדתי מסירוב'. סייעתי לה באיסוף החומר, והיא שלחה את הבקשה ליד ושם".

התשובה הראשונה מיד ושם הגיעה בספטמבר 2018. "ללא עדות ישירה מטעם אמך, דודך או סבתך, לא תוכל הוועדה לדון בבקשה". בתגובה שלחה סלוניקיו הקלטה שבה מספר דוד שלה, סמואלה, מעט ממה שעבר עליו. "אני לא מבינה מה חסר ליד ושם כדי להבין את הסיפור", אומרת כגן־דה פולו. "למה לא שלחו מישהו לדבר עם המשפחה המצילה? לראות את הבית? לראיין את השכנה צ'צ'יליה, חברתה של לוצ'יה?"

צ'צ'יליה, בת 89, גרה ליד פיורנצה, ונזכרת בהתרגשות ובדמעות בחברתה היהודייה לוצ'יה. "יום אחד היתה אזעקה כשהיינו מחוץ לעיירה. התחבאנו בתעלות הביוב. הימים ההם עברו עלינו בעצבות רבה, אבל היו גם רגעים שמחים. היינו ילדות, ניסינו לשמוח, להיות ביחד. עשינו פיקניקים בשדות, הסתתרנו בכל מיני מקומות, וכך עברו הימים, עד שלקחו את לוצ'יה בחזרה לטריאסטה. 

"היא חזרה לקאמפי אחרי המלחמה, וחזרה שוב אחרי שהתחתנה. יום אחד היא סיפרה שהיא נוסעת לישראל. הייתי עצובה מאוד. מאז לא התראינו, אבל המשכנו להתכתב. היא סיפרה לי על אסתר הקטנה. יש לי עדיין את כל המכתבים".

צ'צ'יליה מביאה את המכתבים והגלויות מישראל, שגם בהם שמרה לוצ'יה על איפוק רב. כך, למשל, היא כותבת לאחר מות אמה של צ'צ'יליה: "גם אם איני כותבת לך לעיתים קרובות, אני חושבת עלייך רבות, כי את זו שהיתה קרובה ויקרה לי מאוד בזמן הכי קשה בחיי".

לוצ'יה עצמה מעולם לא ביקשה מיד ושם להכיר במשפחת פאולי כחסידי אומות העולם. "היא ואבא שלי לא ידעו מה ניתן לעשות", אומרת סלוניקיו. "זמן קצר לפני שאבא שלי נפטר, הוא דאג להנציח ביד ושם את קרוביו שנרצחו באושוויץ. אין לי את מי לשאול למה הוא לא הגיש באותה הזדמנות בקשה להכרה. ייתכן שהוא לא רצה לפתוח מחדש את הפצעים.

"פיורנצה ואני החלטנו שלמען הדור הבא, נכון שננסה לעשות את כל הפעולות כדי שיכירו בהם. מאוד חשוב לי להנציח את המשפחה ולהשאיר אחרינו את מה שנכון וצודק.

"בין דחייה אחת לשנייה, התקשרו אלי מיד ושם ושאלו אותי במשך חמש דקות שאלות שנתנו לי הרגשה שהם לא באמת רוצים לדעת מה קרה. ציפיתי שישלחו מישהו שיגבה עדות מפורטת ולא יעשה תחקיר של כמה דקות בטלפון, תוך התעקשות לדעת אם שילמו למצילים או לא. אני יודעת שלא שילמו. היתה לי תחושה שמנסים לתפוס אותי בשקר. מאוד נעלבתי. זה לא היה מכובד. ואז הגיעה התשובה השלילית השנייה. זה מאוד הכעיס אותי".

מי היו המשפחות האחרות שהוסתרו בקאמפי?

"יעקב וחנה בללי והבנות שלהם יולנדה וגרציובה, משפחת נקסון, ועוד משפחת בללי". בספרו של באצ'י מצוינות גם משפחות סלמון, סמואל ומואיזה.

אנשי יד ושם מבססים את ההחלטה לא להכיר בבני משפחת פאולי כחסידי אומות העולם על היעדר עדויות ישירות של ניצולים. לדברי כגן־דה פולו, היא טיפלה בעבר בבקשה שגם בה חסרה עדות ישירה של ניצול, והבקשה אושרה.

פניתי לקהילה היהודית בטריאסטה, כדי לברר אם שם יודעים על סיפור ההצלה. אלסנדרו סלוניקיו, ראש הקהילה ובן דודה של אסתר מצד אביה, אומר: "אנחנו מודעים להצלת משפחות יהודיות בקאמפי ביזנציו בתקופת השואה, והמידע הזה הגיע מהאנשים שחזרו משם. היום כבר אין אצלנו אנשים שחיו אז, למעט שני אחים ממשפחת בללי, שקשה לתקשר איתם.

"אין לנו עדויות ישירות של הניצולים, אבל יש עדויות לא ישירות של בני משפחה ומכרים, ששמעו מהניצולים על שעבר עליהם. אני מתכוון כעת לחפש עם עובדי המוזיאון היהודי שלנו מסמכים, שיוכלו לאשר את שהות המשפחות הללו בקאמפי ביזנציו".

אתה יודע כמה אנשים ניצלו שם?

"אני חושב שמדובר בשש משפחות".

קיבלתם פנייה מיד ושם בנוגע לסיפור הזה?

"לא".

גם אריאל חדד, רכז המוזיאון היהודי בטריאסטה, מאשר את סיפור ההצלה. "יש מקורות שמאשרים את הסיפור. ספר שהוצא על ידי העירייה של קאמפי ביזנציו, וכתבות עיתונאיות. פה בקהילה כל אחד יכול להגיד לך שזה קרה".

בקאמפי מספרים שגם הפשיסטים ידעו שיהודים מוסתרים בעיירה, ואף התריעו על פשיטות של הגרמנים. זה ייתכן?

"דברים כאלו קרו באיטליה. היו אנשים טובים. גם פשיסטים".

•  •  •

מנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם, ד"ר יואל זיסנויין, מסביר את דרך הפעולה של המחלקה שבראשה הוא עומד זה כשנה. "הייעוד של המחלקה הזו, שקיימת כבר 60 שנה, הוא לעשות צדק היסטורי ולהעניק למצילים תודה צנועה, שכמובן לעולם אינה משתווה למעשים שהם עשו.

"ההכרה בחסידי אומות העולם נעשית בידי ועדה עצמאית בת כ־30 חברים - ניצולים, היסטוריונים, אנשי ציבור, עורכי דין ומחנכים. כולם מתנדבים, ואנונימיים, כדי לאפשר דיון נקי ומשוחרר מלחצים. בראש הוועדה יושב שופט בית משפט עליון בדימוס.

"מחלקת חסידי אומות העולם מונה כעשרה עובדים, ולצידם מתנדבים, שמשקיעים מזמנם ומרצם, חלקם עובדים בעבודות נוספות, ולפעמים יש תיקים עם מאות ואלפי מסמכים.

"בקשות מגיעות למחלקה באופנים שונים: פנייה במייל, או ניצולים שבאים אלינו ומספרים את הסיפור שלהם. נפתח תיק לכל בקשה. גם אם לבסוף אנחנו לא מאשרים את הבקשה, החומרים נשמרים בארכיון המחלקה. דבר לא הולך לאיבוד.

"המחלקה מכינה את התיק על פי הקריטריונים הבסיסיים של מפעל חסידי אומות העולם: מידת סיכון, המעורבות הפעילה של המצילים, סוגיית התשלום, המניעים של המצילים. כשהתחקירנים מחליטים שהסיפור מגיע לתנאי הסף של הוועדה, התיק מועבר לעיון חבר הוועדה, שצריך להיות אדם ששולט בתקופה הרלוונטית, ורצוי שגם יכיר את המציאות באזור המסוים שבו התרחש המקרה. יכול להיות תיק שהמידע בו באמת ברור ונהיר, אך לכל חבר ועדה יש קצב עבודה משלו. כשחבר הוועדה מסיים את העבודה על התיק, הוא מציג אותו בפני הוועדה.

"הוועדה מתבססת בראש ובראשונה על מקורות ראשוניים, ובעיקר על עדויות ניצולים. אנחנו יודעים שניצולים רבים כבר אינם בחיים. יש לנו עדויות וידאו, עדויות בכתב, זיכרונות. ברוב הפעמים שאנחנו מכירים בבקשה, הניצולים אינם בחיים, וגם לא המצילים.

"חשוב לנו מאוד לקבל את גרסת הנעזר היהודי. בלא מעט מקרים קיבלנו בקשה מצד צאצאי המצילים, וכשקיבלנו את גרסת הנעזר ראינו שהיא שונה. למשל, מספרים על תשלום סכומים גבוהים שניתנו למצילים, לא רק לצורכי קניית אוכל. לפעמים מדובר במסירת כל הרכוש המשפחתי. לפעמים יש מקרים של התעללויות, אלימות, ניצול מיני. 

מה קורה כשמידע מגיע מצד צאצאי ניצולים ומצילים, ויש התאמה בין הגרסאות?

"כלל היסוד הוא שצריך עדויות ניצולים, אבל אנחנו לא הולכים עם הראש בקיר. יש מקום לשיקול דעת. כל תיק נבדק לגופו של עניין, לפי משקל העדויות. אני לא רוצה לדבר על תיק ספציפי.

"חברי הוועדה הם עצמאים בדעותיהם, וייתכן שחלקם יגידו שבלי עדות של ניצול לא נדון בתיק מסוים. יש מקרים אחרים, של ילדים, שלא יודעים הרבה פרטים על ההצלה, אבל הם מעבירים תצלומים של חופשות קיץ שהם בילו בשנות ה־50 וה־60 בכפר שבו הם הוסתרו. זה מבטא שמירת קשר, יחס שנוצר".

במקרה של קאמפי ביזנציו יש קשר הדוק, שנשמר לאורך השנים, בין משפחות המצילים והניצולים.

"היה קושי מסוים בהשגת עדויות. הועברה לנו עדות לא מספקת של הניצול (סמואלה), והיה ניסיון להשלים את הפרטים דרך בתה של הניצולה (אסתר). גם הפרטים שהיא מסרה לא אפשרו העברה לוועדה.

"גם אם במחלקה נראה שהתיק לא עומד בתנאי הסף כדי להגיע לוועדה, זה לא אומר שמדובר בסגירה הרמטית שלו. אם יגיע חומר נוסף שיוכל להשלים את התמונה, התיק יועבר לוועדה. הרצון שלנו הוא לעשות צדק עם האנשים שהצילו".

לא פניתם לקהילת טריאסטה, שאישרה כי מדובר כאן בסיפור הצלה קולקטיבי של כמה משפחות.

"הטיפול אצלנו הוא תמיד ברמה אינדיבידואלית. למחלקה הועבר הסיפור של המשפחה המסוימת הזאת, משפחת ישראל. בארכיון שלנו אין רישום של פנייה לגבי מקרי הצלה אחרים במקום המדובר. אם יש כאלה, וקהילת טריאסטה מכירה סיפורים כאלה, נשמח לקבל אותם, כי זה יכול לסייע בבירור המקרה שלפנינו".

 

בית משפחת פאולי, ברחוב טריאסטה מספר 27, שם הסתתרה משפחת ישראל

תגובת יד ושם

"הבקשה להכיר בבני משפחת פאולי הוגשה ליד ושם ב־2018. עם הבקשה התקבל חומר לגבי סיפור ההצלה והמשפחות, וכן אותרו חומרים רלוונטיים על ידי מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם. עם זאת, לאחר עיון ובדיקה של כלל החומרים, עלה כי התיעוד הקיים אינו מספק לביסוס הסיפור על פי הרף שנקבע להכרה באדם כחסיד אומות העולם.

"יש להדגיש כי מתן האות הינו פרסונלי, והבדיקה הינה על פי מעורבות אינדיבידואלית, גם במקרים שבהם מדובר ברשת הצלה. חומרים הכוללים סיפורים מעין אלו מופרדים לבדיקות פרסונליות, ואלו עדיין מתקיימות.

"אין חולק כי בתקופת השואה היו מקרי הצלה של יהודים על ידי שאינם יהודים, אך לא כולם עומדים בהגדרה של חסידי אומות העולם. עם זאת, אין בכך כדי להטיל ספק בקיומם".

ביקשנו לברר אילו בדיקות עדיין מתקיימות לגבי המקרה. זו התשובה שקיבלנו: "עם קבלת החומרים מהפונה, בוצעה הערכה שלהם ושל מידת התאמתם לקריטריונים להכרה באדם כחסיד אומות העולם. בין החומרים לא היו מקורות ראשוניים, ועל כן פעלה המחלקה לאיתור עדויות כאלו. העדות הראשונית היחידה שהתקבלה לא סייעה, שכן חסרה פרטים בסיסיים על אודות סיפור ההצלה, והיתה עדות מוכוונת על ידי מראיין, שאף נשמע ברקע. בהיעדר מקורות ראשוניים פועלת המחלקה לבדיקת מקורות נוספים, ובהם עדויות תומכות מאנשים נוספים, תיעוד היסטורי של האזור באותה תקופה, ועוד.

"הקריטריונים להכרה באדם כחסיד אומות העולם כוללים: מעורבות פעילה של המצילים בהצלת יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או מגירוש למחנות המוות; סיכון לחייהם, חירותם או מעמדם של המצילים; מניע ראשוני לסייע ליהודים הנרדפים (כלומר, ההצלה לא נעשתה עבור רווח כספי או תגמול אחר, כמו המרת דתם של הניצולים, אימוץ ילדים וכו'); קיומן של ראיות למקרה ההצלה - עדות של מקבלי העזרה (עדות ניצול) או תיעוד ממקור ראשון.

"הבדיקות שנערכות במחלקה אינן עוסקות במשפחת פאולי, אלא באזור שלגביו התקבלו אינדיקציות לסיפורי הצלה פוטנציאליים. באופן כללי, נבצר מאיתנו להעביר פירוט נרחב של המסמכים בתיק, בשל ענייני צנעת פרט. כאמור, אם יתקבלו או יאותרו חומרים נוספים שהינם רלוונטיים לסיפורה של משפחת פאולי, סיפור ההצלה בכללותו ייבחן שוב".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו