"הפשטות והיחס הלבבי שלו לכל אחד ואחד, לא משנה איך הוא היה לבוש ואם הייתה לו כיפה או לא, כבשו את ליבי", מספר ל"ישראל היום" הרב בנימין (בנג'י) לוין, רב בית הכנסת אחדות ישראל ע"ש עולי הגרדום ונכדו של ר' אריה לוין, בראיון מיוחד לרגל 50 שנה לפטירת סבו. "דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, כולם נכנסו אליו לקבל מילה טובה, ועם כל אדם הוא ידע לדבר בגובה העיניים, מהפשוטים ביותר עד למוכרים בחברה".
ר' אריה לוין, "רב האסירים" שנודע גם כ"צדיק הירושלמי", היה משגיח בתלמוד תורה עץ חיים בירושלים, תפקיד צנוע לכל הדעות, אבל קנה לו שם עולם בזכות האהבה והחסד שהרעיף על הכול: הוא חינך את תלמידיו באהבה, ביקר אסירים ומצורעים, סייע לנזקקים ועודד את רוחם של כל האנשים שנדחקו לשולי החברה; קורותיו והסיפורים המופלאים עליו קובצו בספרים "איש צדיק היה" ו"צדיק יסוד עולם" שכתב שמחה רז.
"הייתי בטוח שצדיקים צועקים עד לב השמים", נזכר נכדו של ר' אריה במפגש הראשון ביניהם, "ואמרתי לעצמי שכשאגיע לישראל אחקה את סבי, הצדיק של ירושלים" – בנימין הצעיר התגורר אז בארה"ב, יחד עם הוריו ואחיו, עד שהוחלט שיישלח בחודשי הקיץ לישראל להתגורר עם סבו – "אבל כשהגעתי לארץ בפעם הראשונה, לא ראיתי אצלו דברים כאלו. הכול היה נורמלי ורגיל, לא יותר מידי ולא פחות מידי, אז למדתי שככל שאנשים גדולים יותר, כך הם שפויים ומאוזנים יותר ולא נוטים לקיצוניות. זה מצא חן בעיני".
הרב בנג'י לוין בהרצאה:
"שבת אחת הלכתי איתו במדרחוב שנקרא אז בן יהודה, ופתאום עברו כמה מכוניות", ממשיך הרב בנימין ומספר, "ואני כנער צעיר הזדעזעתי, 'זו עיר הקודש, איך מחללים כך את השבת בפרהסיה ומה יגיד הצדיק?', חשבתי, אבל סבי לא צעק 'שאבעס!' ולא זרק אבנים, אלא רק אמר לי 'הם נוסעים בגלל פיקוח נפש, על זה מותר לחלל שבת'. הוא ידע בדיוק את המצב, אבל במקום להגיד משהו רע, העדיף להגיד את הטוב ובכלל למצוא את הטוב אצל כל אחד"
מה היה הסוד שלו, שבעזרתו פילס דרך ללבבות של אנשים רבים ושונים?
"אצלו הכול היה אמיתי ובפשטות. לא היו לו יועצים, לא עוזרים ולא נהג. את הכול הוא עשה לבד. הלך ממקום למקום ברגל, ואם היה צריך ללכת רחוק, נסע באוטובוס. הוא הקרין את האמיתיות שבו ודברים כאלו חודרים ללב של כל אחד ואחד".
הקשר לבגין
לציון שנת היובל לפטירת ר' אריה נערך אמש (שלישי) במוזיאון המחתרות בירושלים כנס, תחת הכותרת "אז והיום: אמונה, עשייה ואהבת האדם", שבו נשאו דברים הסופר חיים באר וחוקר ארץ-ישראל אלידע בר-שאול. הכנס נערך בשיתוף מרכז מורשת מנחם בגין, ולא במקרה – בין ר' אריה למנחם בגין, ראש הממשלה המנוח, היה קשר מיוחד. "בגין היה מגיע לפני שבת לקבל ברכה", נזכר הנכד, "היו להם יחסים הדוקים".
הקשר התחיל בימי המחתרות. "סבא שמע ששני חבר'ה מישיבת מרכז הרב נכלאו במגרש הרוסים והוא הלך לבקר אותם. כשהגיע לשם הוא גילה שלאסירים המוסלמים יש קאדי ולנוצרים יש כומר, ורק ליהודים אין מי שידאג, וככה הוא התחיל להיות 'רב האסירים'. כל שבת הוא היה הולך מהבית שלו בלב ירושלים עד לכלא. הם היו מוציאים את כל המיטות מאחד מתאי המעצר ומכניסים ספר תורה כדי להתפלל. כל האסירים היהודים היו באים לתפילה לכבודו, גם החרדים, שאפילו ההורים שלהם לא ידעו שהצטרפו לאצ"ל, וגם החבר'ה שהיו לגמרי אנטי לדת".
אם ר' אריה היה חי היום, מה הוא היה אומר על הקרע בין חלקי העם?
"אתה חושב שאז לא היו מאבקים כאלו? היו, ואף על פי כן הוא הלך בדרך שלו שהייתה אהבה נטו לכל יהודי ויהודי ועזרה לכל מי שהיה זקוק לעזרה. דיברתי פעם עם רחלי ינאית בן-צבי, אשתו של הנשיא המנוח יצחק בן-צבי, והיא סיפרה לי איך הוא עזר לכולם, בלי להתחשב בשיוך פוליטי ומחנאות, כי אצלו כולם היו מחנה אחד – של עם ישראל".
"הייתי רוצה שנוותר קצת יותר אחד לשני", מסכם נכדו של הרב ששמו הפך לשם נרדף לאהבת שלום וחסד, "כדי שנוכל לחיות יחד בשלום. אני גם מקווה שנזכה לקיים את התורה, כי את כל הטוב שלו סבי למד מהתורה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו