קשר אמיץ

די מהר הם הבינו שכנראה יש בעיה. נעימה היתה בת 18, יונס בן 20. שניהם היו בריאים מאוד, ובכל זאת, חודש רדף חודש, דבר לא השתנה, "וסביבנו כולם שואלים, 'מה עם ילדים? למה אתם מחכים?' ידעו שאנחנו רוצים משפחה גדולה", מספר יונס. 

לאחר כמה חודשים, השואלים קיבלו תשובה. נעימה הסבירה שהתגלו אצלה כמה בעיות, "ושיהיה בסדר, נטפל בהן. תודה על הדאגה", מוסיף יונס. 

אלא שאז החלו להישמע קולות אחרים. "אמרו לי, 'אם יש לנעימה בעיה, אז מה הבעיה? קח לך אישה נוספת. היא תביא לך ילדים'. ואני עניתי לכולם שהחלטתי לחיות רק עם אשתי הטובה והאהובה, ואין לי רצון לחיות עם אף אישה נוספת. זאת האמת לאמיתה, מאז ועד היום. אבל מה שאף אחד לא ידע הוא, שגם אם הייתי לוקח עוד שלוש נשים, זה לא היה משנה כלום. הבעיה היתה כולה רק אצלי. לנעימה לא היתה שום בעיה".

• • •

הוא יושב לצד אשתו על הספה בסלון ביתם שברהט, לוקח את ידה בידו ומאמץ אותה אל ליבו, תוך שהוא נושק למצחה. "יונס לא ביקש ממני לספר שהבעיה אצלי. זאת היתה יוזמה שלי והוא התאים את עצמו. אני החלטתי שככה יהיה לנו קל יותר להתמודד", מסבירה נעימה, ויונס מוסיף כי "גם בתחילת הדרך, כשלא היה ברור אצל מי הבעיה, וגם כשזיהו שהבעיה אצלי אבל לא ידענו עד כמה היא חמורה, לא רציתי אף אישה אחרת. רק את נעימה". 

נעימה צודקת? קל יותר להתמודד כשכולם חושבים שהבעיה אצל האישה?

"שום דבר לא הופך את מה שעברנו לקל יותר". 

24 שנים חלפו מהיום שבו אובחנה בעיית הפוריות אצל יונס. 

במשך 14 שנים עברו טיפולים. "בהתחלה נעימה, המסכנה, קיבלה את כל ההורמונים והטיפולים הקשים, עד שהבינו שהבעיה היא אצלי והמשכנו בטיפולים לא פחות קשים". 

עכשיו הם פותחים בפנינו את ביתם, והדבר הראשון שיונס אבו מדיעם (45) ונעימה (43) מבקשים הוא לערוך לי סיור בחדרי ארבעת הילדים: הגדול בן 7 וחצי, הקטן בן 4 וחצי ובאמצע ילד בן 6 וילדה בת 5 וחצי. החדרים מסודרים, מדיפים ריחות ניקיון, ועל המיטות המוצעות בקפידה מונחות בובות פרווה וכריות צבעוניות. בגינת הבית תלויות נדנדות, ואופניים מסוגים שונים מסודרים בשורה ישרה.

כפי שאפשר להבין מצפיפות הגילאים, ארבעת הילדים אינם פרי נס רפואי, אלא רק ביטוי לרוחב ליבם ולכמיהתם העמוקה והמוחלטת של יונס ונעימה לילדים, שאימצו אותם זה אחר זה, בתוך פרק זמן של כשלוש שנים. 

"היום כבר כולם יודעים שהבעיה היתה אצלי, ושנעימה החליטה לקחת את זה על עצמה כדי להקל עלינו", אומר יונס. הוא אדם רהוט וגלוי לב, ורואה חשיבות רבה בחשיפת הסיפור המשפחתי, למעט פרטי הילדים, שכקטינים מאומצים חל חיסיון על שמותיהם. 

נעימה מופנמת יותר, אך גם לה חשוב שסיפורם יסופר והיא מרותקת לדבריו של יונס, מלווה אותם בחיוך ומחדדת לעיתים פרטים שהוא מחסיר.  

• • •

נעימה ויונס הכירו בשנת 1994, באמצעות שידוך שבני משפחותיהם אחראים לו. למעשה, הם קרובי משפחה רחוקים. הסבתות שלהם אחיות מאותו אבא, אבל לא מאותה אמא. 

נעימה נולדה וגדלה ביישוב הבדואי אל־עראקיב. יונס נולד בחולון, וכשהיה תינוק עברה משפחתו להתגורר ברהט והיתה מראשוני תושביה. לנעימה 15 אחים ואחיות מאביה ומשלוש נשותיו. יונס לא בטוח כמה ילדים יש לאביו ולשתי נשותיו. "אנחנו 16. אולי 17, בעצם". נעימה נחלצת לעזרתו, "אתם 15, כולל אותך". 

"לא חשוב המספר. חשוב שאנחנו משפחה טובה. אני מאוד גאה במשפחה שלי. יש לי אח שהוא נוירולוג ילדים, שני אחים רוקחים, שלוש אחיות מורות. אני מהנדס חשמל. 

"כשנולדתי, אמא שלי היתה בת 14 ואבא שלי היה בן 13. הוא התחתן בחופש הגדול שבין כיתה ז' לכיתה ח', וחזר ללמוד בבית הספר גאולים בחולון עד שעברנו לרהט. אבא שלי אוהב אותי ומחובר אלי מאוד. אנחנו כמו חברים טובים, גם בגלל הפרש הגילים הקטן.

"לפני שנעימה ואני נפגשנו, אמרו לי שאישה כזאת לא אמצא בכל העולם, וצדקו", מחייך יונס. חודש וחצי אחרי שהכירו התחתנו "בחאפלה גדולה ושמחה ברהט", הוא מספר בסיפוק, אך מייד מרצין. "אם הייתי יודע אז שתתגלה אצלי בעיה כזאת, לא הייתי נישא לנעימה. לא הייתי מטיל עליה את העול הזה, שכל כולו אשמתי. חשבתי על זה הרבה במשך השנים. מגיע לה לחיות, מגיע לה לשמוח. לא הייתי דוחק אותה לפינה הזאת. אבל לא ידענו. אנחנו בני היום, לא בני המחר".

"המגבלה היחידה במקרה שלנו היתה שהילד יהיה מוסלמי, וזאת מגבלה שהמדינה קובעת". יונס, נעימה והילדים

הטיפולים הראשונים היו במסגרת הרפואה הציבורית, בבית החולים סורוקה בבאר שבע, וכשהם לא צלחו, עברו, כמטופלי פוריות רבים אחרים, לנסות את הרפואה הפרטית "והיקרה מאוד", אומר יונס. נעימה לא עבדה לאורך השנים. יונס עבד כמהנדס חשמל בחברת אינטל, "ועזבתי בעקבות קיצוצים. מאז אני עובד במאפייה ברהט, וכל הכסף הולך למאמצים להביא ילד. 

"במחלקה להפריה חוץ־גופית בסורוקה פגשנו את כל המדינה. ערבים, יהודים, חרדים, בדואים, דרוזים, נוצרים. כולם. את יושבת על ספסל ומחכה לטיפול, ולידך יושב זוג שמספר לך שהניסיונות שלו להביא ילד נמשכים כבר עשר שנים. אנחנו היינו שנה בתוך הסיפור, וזה נראה לנו לא ייאמן. אבל זה ייאמן מאוד. גם 15 ו־20 שנים של ניסיונות. ולא רק ניסיונות במסגרת הרפואה הקונבנציונלית, גם כיוונים אחרים, מופרכים".

איזה כיוונים מופרכים?

"איזה לא? כשאדם מיואש, הוא מוכן לנסות כל מקור לתקווה. נתפס בכל שערה דקיקה כאילו היא חבל הצלה חזק. אחרי הרבה טיפולים, מסוגים שונים, התחלנו לפנות גם לכל מיני מרפאים רמאים. היה אדם מכפר יאסיף שנתן לי לשתות שיקוי מבקבוקון קטן שעלה אלף שקל. ממש סחיטה. אני עובד כמו חמור, סליחה על המילה, כדי לשלם הון על שיקויים, תמיסות וכמוסות. רק בכפר יאסיף שפכתי כמעט 150 אלף שקל. 

"בנצרת מצאנו מטפל טבעי, שאמרו שהוא גאון וקוסם. בכל חודש נסענו מרהט לנצרת, כדי לשלם אלפי שקלים על קפסולות ומשקאות שלא שינו כלום, חוץ מעוד 100 אלף שקל לפחות שנשרפו.

"במקביל המשכנו בטיפולים, עד שלפני 11 שנים חבר סיפר שבמצרים יש מרפאה להפריות חוץ־גופיות, שבה עושים טיפולים בעזרת טכנולוגיה מיוחדת שמאפשרת לברור את הזרעים מראש, לפני ההפריה. משהו חדשני, הכל באמצעים ממוחשבים ופורצי דרך.

"בלי לחשוב יותר מדי ארזנו את החיים שלנו ועברנו למצרים, לאזור קהיר, למשך ארבעה חודשים. היינו צריכים להישאר במצרים כדי לעבור בדיקות ולהיערך לטיפולים. 

"שם אתה משלם כסף לפני שאומרים לך שלום. ניסיתי שנעימה לא תקבל הורמונים לפני שבטוחים שאפשר לטפל בי, גם כדי שלא תסבול וגם כדי לא לטפח בנו ציפיות. אבל הם התעקשו שהטיפולים ייעשו במקביל בשנינו, ושהיא תהיה מוכנה מכל בחינה". 

המשך הסיפור כולל הפסקות רבות של שתיקה וכאב. "זאת הפעם הראשונה שאני מדבר על זה, תסלחי לי", אומר יונס לאחר דקות ארוכות של שקט. "הכניסו אותי לניתוח. המרדים היה ארור. לא הרדים אותי כמו שצריך. הייתי ער מהרגע הראשון של הניתוח. הרגשתי כל דקירה. כל שריטה. הכל. לא רציתי לפתוח את העיניים. אני לא יודע אם הייתי מצליח לפקוח אותן, אבל אני יודע שלא רציתי. כל מה שהיה לי חשוב הוא שהניתוח יימשך ויצליח. לא משנה המחיר הגופני והנפשי. רק שלא יעצרו את הניתוח הקריטי והיקר הזה. קיוויתי שעם הזמן חומר ההרדמה ישפיע, וזה לא קרה". 

הוא מתבונן בעיניה של נעימה כשהוא מספר ש"נגמר הניתוח, עשו הפריה, וגם היא נכשלה. הזרע היה חלש ולא הפרה את הביצית, בדיוק כמו בניתוחים הקודמים שעברתי בבאר שבע ובהרצליה. 

"יממה וחצי אחרי הניתוח לקחנו את החפצים שלנו כדי לחזור לישראל. רצינו להיות בבית, כמה שיותר מהר. אני הייתי רחוק מהחלמה, אבל רציתי לעזוב את מצרים ויהי מה. את התפרים הורידו לי בישראל".

איך הסברת את הניתוחים שאתה עובר? הרי חשבו שהבעיה אצל נעימה.

"שיקרתי. מחפשים את הזרעים הכי חזקים. זה לא המנהג שלי ושל נעימה. הרבה זמן חיינו בשקר ובהסתרות. הסביבה כל הזמן שואלת שאלות, מעלה תהיות. אנשים לא מניחים לנושא ואתה מרגיש את זה. בכל מקרה, אחרי מצרים הכל הפסיק. 

"מאות אלפי שקלים שילמנו לשרלטנים ולמתחזים. עברנו טיפולים קשים, שנינו. הלעיטו אותנו בתרופות, בהורמונים ובשקרים. שום דבר לא עצר אותי, הייתי מוכן לעשות ולנסות הכל. הרגשתי שאני טובע בים ולכן איאחז בכל דבר כדי להציל את החיים שלי. מה שקרה לי בניתוח שבר אותי. אחרי מכת מצרים הבנתי שזה היה הניסיון האחרון, וילדים כבר לא יהיו לנו".

גם לא על ידי אימוץ? 

"אימוץ לא היה אז על הפרק. העליתי את נושא האימוץ מול נעימה כמה שנים קודם, וכשהבנתי שהיא לא מעוניינת, הנחתי לזה לגמרי. אחרי מכת מצרים בדקתי איתה שוב בעדינות והבנתי שוב שהיא לא רוצה".

נעימה, ממה נבעה ההתנגדות? 

"מתוך קושי שלי וגם קושי מול המשפחה, במיוחד ההורים שלי. לגדל ילד שהוא לא מתוך הרחם שלי. זה לא קורה הרבה מאוד בחברה הבדואית. בטח שלא לפני 10 או 20 שנים. זה קשה, להכניס לענף של המשפחה מישהו מבחוץ. פחדתי שאולי לא יקבלו ילד מאומץ. לא ידעתי מה תהיה התגובה. 

"יונס רצה שנים קודם שננסה לאמץ ילד, אבל כשהבין שאני לא רוצה, הוא לא שאל אותי שאלות ולא הפעיל לחץ. נתן לי את הזמן, ויום אחד, לפני 10 שנים, הרגשתי שזה בסדר. שאני רוצה את האימוץ". 

יונס: "זאת היתה נקודת מפנה בחיים שלנו. החלטנו שמי שלא יקבל אותנו ואת הילד, הבעיה תהיה שלו. מי שלא ימצא לנכון לקבל את ההחלטה שלנו, לא צריך. ננתק איתו כל קשר. אנחנו לא רק שנקבל את הילד, אנחנו נקבל כל ילד שירצו שנגדל. בלי תנאים, בלי שאלות. להורים מועמדים לאימוץ יש אפשרות לקבוע מגבלות על גיל הילד, על המצב הפיזי. המגבלה היחידה במקרה שלנו היתה שהילד יהיה מוסלמי, וזאת מגבלה שהמדינה קובעת. שדת הילד תהיה דת ההורים המאמצים".

איך הגיבו המשפחות שלכם להחלטה שקיבלתם?

יונס: "מצוין. אני קיבלתי ברכה מאבא ומאמא שלי, ומאותו רגע ועד שהגיע אלינו הילד הראשון הם לא שאלו כלום, כדי לא להעיק". 

נעימה: "אני לא סיפרתי להורים על ההחלטה, עד שהאימוץ היה סגור. כן סיפרתי לאחת האחיות שלי, והיא מייד הבינה את ההחלטה שלנו ובירכה עליה". 

• • •

תהליך ההכנה לאימוץ נמשך שנתיים וכלל בדיקות, הדרכות והמתנה, שלא נחשבת לארוכה במיוחד. במגזר היהודי הביקוש לאימוץ רב מההיצע. במגזר הערבי המצב הוא בדרך כלל שונה, ולראיה ארבעת הילדים שאומצו על ידי יונס ונעימה בתוך פרק זמן קצר.

"שינוי עמדות בחברה דורש חלוצים שיהיו מוכנים לקחת סיכון ולשלם מחיר על אומץ ליבם, על אחת כמה וכמה בחברה מסורתית כמו החברה הבדואית", אומרת אביגיל סגל, מפקחת ראשית בשירות למען הילד במשרד העבודה והרווחה. "אנחנו משקיעים משאבים רבים בעידוד משפחות מהחברה הערבית לאמץ. יונס ונעימה פתחו את ליבם וביתם לארבעה ילדים מרקע מורכב, ולא התנו את האימוץ בדבר. במובן זה מדובר במשפחה באמת נדירה". 

"בשנים הראשונות", מספר יונס, "בגלל שלא היו עובדות סוציאליות דוברות ערבית בשירות למען הילד בדרום, היינו נוסעים מרהט לירושלים".

לפני שבע שנים, מעט לפני חג הרמדאן, התבשרו שהאימוץ עומד לצאת לפועל. "כל מה שנאמר לנו הוא שמדובר בתינוק בן חודשיים וחצי, מוסלמי, אבל לא בדואי. היום כבר לא מאמצים תינוקות בגיל כל כך צעיר, ובצדק. גם צריך לוודא שבאמת אימוץ הוא הפתרון היחיד, וגם החיבור צריך להיעשות בהדרגה, בכמה מפגשים. בדיעבד הבנו שהוא היה מאושפז חודשיים בבית חולים בגלל מצב בריאותי לא טוב, ומשם עבר למשפחת אומנה נוצרית. 

"בדיוק יום לפני הרמדאן, בשעה ארבע לפנות בוקר, יצאנו מרהט ונסענו לצפון", מספר יונס. הוא ממהר להביא אלבום ובו תמונות של נעימה ושלו מאותו יום. תמונותיה של נעימה לפני הנסיעה לצפון ואחרי ששבה לרהט, כשהתינוק בידיה, הן כשל שתי נשים שונות. ברגע שאחזה אותו בידיה, אורו פניה ונראה כי השילה מעצמה עשור. 

"העובדת הסוציאלית ביקשה שנבוא לראות אותו כדי לקבל החלטה", אומרת נעימה. "אבל איך שראיתי אותו מרחוק, בסל־קל, הוא נכנס לי לתוך הלב". 

יונס: "היא התחברה אליו בתוך רגע. לי זה לקח קצת יותר זמן. לפחות שעתיים".

נעימה: "לא שעתיים. פחות מחצי שעה".   

יונס: "למחרת חגגנו את הרמדאן בחאפלה גדולה והחגיגה היתה כפולה. כל החששות שלנו נעלמו, ושסתום הלחץ שבי השתחרר. המשפחות שלנו אהבו אותו מייד, את הילד. והוא לא היה תינוק קל. שמונת החודשים הראשונים היו סיוט. הוא סבל מפריחה בכל הגוף. היתה לו אלרגיה לחלב ולביצים. ילד מקסים וקרוב ללב שלנו, אבל לא עצמנו עין בלילות עד שהוא החלים והתחזק וחלק מהאלרגיות עברו".

בני סוויל // צילום: מרים צחי

לאחר שישה חודשים נכנס האימוץ לתוקף בבית המשפט. נעימה ויונס סיימו את הדיון, יצאו מבית המשפט בקריית הממשלה בבאר שבע, "ומשם המשכנו ישירות ללשכת הרווחה, עלינו לקומה מספר 4 והצענו את עצמנו שוב לאימוץ ילד", צוחק יונס. "לפעמים משפחות רוצות לאמץ יותר מילד אחד ובזמן קצר, אבל כנראה לא מרגישים שכולם בשלים וערוכים לזה. אותנו מצאו מתאימים. 

"בתוך פחות משנה התקשרו להגיד לנו שיש תינוק מיועד לאימוץ, אבל ביקשו להיפגש איתנו קודם. נסענו לירושלים, ושם הסבירו לנו שיש חשש שלילד יש צהבת B ולכן צריך לעבור בדיקות וטיפולים במשך חצי שנה, עד שיעבור אלינו. אמרתי לעובדות הסוציאליות שאין שום בעיה, אנחנו ניקח אותו אלינו והוא יעבור איתנו את כל הבדיקות והטיפולים, בפיקוח שלהם. ואם הוא חס וחלילה יהיה חולה? אנחנו נתמודד גם עם זה. נשמור עליו מסביב לשעון, כמו שצריך תינוק. הן לא הבינו מה עובר עלינו". 

הליך האימוץ יצא לדרך. שוב נערכה חאפלה גדולה ברהט, ושוב בחלוף חצי שנה נכנס האימוץ לתוקפו בבית המשפט, וממנו המשיכו נעימה ויונס ישירות לקומה 4 בלשכת הרווחה, כשאיתם שני הבנים. "הקטן כבר הבריא", מספרת נעימה. "נודע לנו כמה ימים קודם, וזאת היתה שמחה גדולה". 

• • •

הליך אימוצה של הבת כבר היה מורכב יותר. "כרגיל אמרנו שכלום לא משנה לנו, שאין מבחינתנו שום מגבלה ואנחנו אומרים כן מראש, לכל פנייה", אומר יונס. "אבל במקרה הזה זימנו אותנו לשיחה. 'למה אתם רוצים לאמץ ילד שלישי?' שאלה העו"סית. 'זה צפוף. זה קשה. זה יקר'. היא סיפרה שיש תינוקת, בת כמה חודשים, שעדיין לא הוכרזה כבת אימוץ, ויעברו הרבה חודשים עד שנדע מה המצב". 

ניסו להשאיר אותה אצל אמא שלה?

"המצב היה לא ברור. הילדה היתה אצל משפחת אומנה זמנית, ובזמן הזה היו כמה מפגשים בינה לבין האמא במרכז קשר או אצל משפחת האומנה. גם אחרי שעברה אלינו, בגיל שנה, ואנחנו הפכנו להיות משפחת האומנה שלה, נקבעו כמה מפגשים במרכז קשר, ולא לכולם האמא הגיעה. 

"כשהיתה בת שנה וחצי לקחנו אותה למפגש עם האמא אחרי הרבה זמן שהן לא התראו, וזה היה מזעזע. הילדה צעקה, שמעתי אותה בוכה, היא היתה במצוקה. אני הייתי בחדר אחר והרגשתי שהוציאו לי את הלב מהגוף ודקרו אותו בלי הפסקה. עמדתי מול קיר ודפקתי בו את הראש שלי שוב ושוב. זה היה סיוט". 

בטוח שגם לאמא. 

נעימה: "האמא בכתה. רצתה לחבק את הילדה, והילדה לא הסכימה. שתיהן בכו. זה קשה מאוד. אחרי 15 דקות נפסק המפגש וגם אלינו הילדה לא רצתה לבוא. בלילה היא לא הסכימה לישון במיטה, רק על השטיח. 

"אני בטוח שלאמא זה היה נורא", אומר יונס. "זה מצב בלתי אפשרי. מהצד שלי, אני מודה, רק פחדתי שייקחו לי את הילדה. אחרי המפגש היא היתה בטראומה. במשך כמה ימים היא לא דיברה איתנו. 

"אני רק רוצה לתת לילדים האלה את החיים הכי טובים. את יודעת, באחת הפעמים שהיינו במשרדים של הרווחה נכנסתי לחדר וראיתי את תיק האימוץ של הילד השני, פתוח לגמרי. בקלות יכולתי לקרוא שם הכל. אף אחד לא היה יודע. אבל אני סגרתי אותו בלי לקרוא מילה. הילדים יחליטו אם לפתוח בגיל 18 את תיק האימוץ שלהם. 

"הילדה היתה בת 3 כשהאימוץ נכנס לתוקף. לא אישרו אותו כל כך בקלות. לא סיפרנו לאף אחד שהאימוץ שלה בסימן שאלה. לנו זה היה מאוד כואב. לא תלינו תמונה שלה על הקיר, כי פחדנו שייקחו אותה. היא הפרח של הבית ופחדתי שיקטפו אותו. חיכיתי בסבלנות אבל בהרבה כאב". 

לפי החישוב שלי, הליך האימוץ הרביעי התחיל עוד לפני שהאימוץ של הילדה אושר. 

"בטח. למרות שאמרו לנו שאי אפשר להגיש בקשה לאימוץ כשמצבה של הילדה עדיין לא ברור, ההסברים נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה. הגעתי למשרדים של הרווחה ואמרתי שאני לוקח טפסים לאימוץ בשביל חבר. יש מצבים שבהם אתה צריך להיות ישר כמו בננה. מילאנו את הטפסים והגשנו אותם. למחרת כבר קיבלנו טלפון ואמרו לי, 'יונס, הסברנו לך שאי אפשר'. אמרתי, 'בסדר, שיהיו לכם הטפסים. ייקח כמה זמן שייקח'. כבר הבנתי שחושבים עלינו שאנחנו משוגעים".

"מדובר במשפחה באמת נדירה". בגן השעשועים עם הילדים

ובכל זאת, אחרי שלושה חודשים פנייתם של נעימה ויונס נענתה. "לא היו משפחות מוסלמיות שיכלו לאמץ אותו. לפחות לא כאלה, כמונו, שלא הטילו שום מגבלה. היה מדובר בילד בן שנתיים, מרקע אחר לגמרי משלנו, שאני לא יכול לפרט. אבל אותנו לא עניין שום דבר. באמצע ההסברים על הילד אמרנו שנשמח להיות המשפחה שלו. חבל על הזמן. הוא הגיע אלינו בגיל שנתיים בלי לדבר מילה אחת, וגם התקשה להבין אותנו. מאז אנחנו עוברים איתו תהליך ארוך. ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת. עכשיו כבר יש שיפור גדול. עם כל ילד עברנו תהליך ארוך מאוד".

• • •

לפני כחצי שנה קיבלו נעימה ויונס אות הוקרה מהשירות למען הילד ומעמותת "משפחתא", "הארגון היציג של קהילת האימוץ בישראל", כהגדרתו של יו"ר העמותה, בני סוויל. "הענקנו להם את האות בכנס השנתי שערכנו, ולכולם היה ברור שאין ראויים משניהם".

סוויל ואשתו אסתי אימצו שני ילדים נוסף על ארבעת ילדיהם הביולוגיים, "כך שאני בעצמי חלק מהקהילה. 'משפחתא' קמה מתוך קהילת האימוץ ושמה לה למטרה להיות מקור תמיכה לכל מי שהאימוץ נגע בחייו. מי שאומצו, ההורים המאמצים וגם ההורים הביולוגיים, שהם הצלע השקופה והחלשה במשולש הזה. אף אחד לא מלווה אותם בכאב ובקושי העצומים שהם חווים. השירות למען הילד לא ראה עצמו כמי שצריך לדאוג לזה. אבל יש לנו חובה גם כלפיהם". 

סוויל אומר ש"כשמאמצים ילדים, לעיתים יכולה להיות להורים המאמצים תחושה שהם האביר על הסוס הלבן, אבל אנחנו לא. אני לא טוב מההורים הביולוגיים. החיים עשו איתי חסד וגורלי שפר עלי, בהשוואה אליהם. זה הכל.

"'משפחתא' מובילה שינוי בתפיסה של קהילת האימוץ ובשירותים שחברי הקהילה צריכים לקבל. עולם האימוץ נע לכיוון של אימוץ עם קשר. בארץ המצב הזה עדיין רחוק, אבל לשם אנחנו חותרים. למידה כלשהי של קשר, על מנת להקל את הטראומה של הילדים וההורים, שהם חווים בשל האובדן שיש במעשה האימוץ. אנחנו רוצים להיות קהילה עבור כולם, מכל צלעות המשולש ומכל הקבוצות והמגזרים בישראל".

סוויל מספר כי בזכות נעימה ויונס למד על תהליך חשוב שקשור לאימוץ בחברה הבדואית. "הבנים הם בעצם זרים, הלכתית, למרות שאימצנו אותם", מסביר לי יונס. "כך שכשיגדלו ויהיו נערים, לנעימה יהיה אסור להיות איתם לבד בבית. הם לא הילדים הביולוגיים שלה. גם לילדה יהיה אסור להיות איתי לבד, כשתגדל. הפתרון הוא לתת לילדים לשתות חלב אם מאחת מקרובות המשפחה. הבנים שתו חלב אם מאשתו של אחיה של נעימה. הילדה שתתה חלב אם של אחותי. נתתי להם קצת, בכוס, וככה הלכתית הם נחשבים לבני המשפחה".

הילדים יודעים שהם מאומצים? 

"הם יודעים שהם מאומצים, ויודעים שאנחנו לא יכולים להביא ילדים משלנו. הם חברים טובים מאוד. לכל אחד יש מקום מיוחד בבית והם מרגישים אחים לכל דבר. אני לא העליתי בדעתי להסתיר מהם שהם מאומצים, ושמישהו יזרוק להם יום אחד 'אתם לא הילדים של יונס'. הם גם שונים לגמרי אחד מהשני ומאיתנו וצפופים בגילאים, אז ממילא אי אפשר להסתיר כלום. ומי יודע, אולי נבקש לאמץ עוד ילד".

lanskinam@gmail.com

לפניות לעמותת "משפחתא": 1-700-705008

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו