שגיא מוקי ישב בבית עם שתי פריצות דיסק בגב, נאנק מכאבים, וצפה בדמעות בקרבות עבר שלו על מזרן הג'ודו. רבים כבר הספידו את הקריירה שלו. גם בראשו חלפו מחשבות פרישה.
אבל מוקי קורץ מחומר אחר, כזה ששמור רק לאלופים אמיתיים. הוא עבר שיקום מפרך, ובתוך שנה וחצי ביצע קפיצה ספורטיבית מדהימה: מהמקום ה־31 בעולם אל המקום הראשון, כשבדרך הוא טורף כל יריב אפשרי וקוטף מדליית זהב אחת אחרי השנייה. גם בדירוג האולימפי במשקל שלו, 81 ק"ג, הוא ראשון.
וגם היום, אחרי השנה החלומית שבה התעלה על עצמו שוב ושוב, הוא רעב לניצחונות, אולי יותר מאי פעם. בעוד שנה תחכה לו גולת הכותרת של חייו הספורטיביים, אולימפיאדת טוקיו, ושם, כמו שהוא יודע היטב, יכולים כל הישגי השנים האחרונות לרדת לטמיון ברגע אחד.
"אני תמיד חושב אופטימי", הוא אומר. "אני צריך להיות בריא, חזק ועם רעב גדול, והכל יסתדר. אני יודע את זה. זה הישג מדהים שאני כיום מספר 1 בעולם וראשון בדירוג האולימפי, אבל אסור לי להרגיש באזור הנוחות, ויש לי עוד מטרות גדולות עד האולימפיאדה".
***
מוקי נסע לאולימפיאדת ריו עם כאבים קשים בגבו, אבל התעקש להתחרות. הוא הגיע לחצי הגמר, הפסיד, ומאוחר יותר הפסיד גם בקרב על הארד וסיים במקום החמישי. אחרי האולימפיאדה עבר להתחרות במשקל 81 ק"ג במקום 73, בעצת מאמנו אורן סמדג'ה.
בסוף 2017 הוא היה מדורג במקום ה־31, אבל אז פתח מבערים ועלה על מסלול הניצחונות. זה התחיל באליפות אירופה בתל אביב לפני כשנה, שבה שעט עד הגמר מול הקהל הביתי המשולהב, ניצח יריב בלגי וזכה בזהב. חצי שנה לאחר מכן, באוקטובר 2018, הוא ניצח בגרנד סלאם באבו דאבי, שבו התחרו הישראלים לראשונה תחת דגל ישראל ולא תחת דגל איגוד הג'ודו הבינלאומי. לראשונה נוגן ההמנון הלאומי במדינה הערבית, כשמוקי עומד בראש הפודיום ודמעות בעיניו.
בגרנד פרי בישראל, בינואר השנה, הוא שוב זכה בזהב. כעבור חודש קטף את מדליית הכסף בגרנד סלאם פריז היוקרתי, וכעבור חודש נוסף זכה שוב בזהב בגרנד סלאם ברוסיה. לפני שבועיים ניצח בגמר בגרנד סלאם באקו, לאחר איפון מרשים על יריבו הבולגרי.
צריך להסדיר את הנשימה אחרי רשימה מפוצצת כזאת של תארים. אנחנו נפגשים בדירת המרתף השכורה שלו מתחת לבית מגורים בנתניה, מרחק הליכה של חמש דקות מהים ומרחק נסיעה של עשר דקות מהבית השני שלו - אולם הג'ודו במכון וינגייט. יש לו גם חצר קטנה וכלב דוברמן שעונה לשם סודֶה, "על שם תרגיל שלי בג'ודו".
"כשאני לבד עם עצמי, כאן בבית, אני חושב על הדירוג שלי היום בעולם ומקבל צמרמורת בכל הגוף" צילום: פיני סילוק
החודש חגג מוקי 27 שנים. נראה כאילו אין קשר בין הלוחם הקשוח שעולה למזרן עם רצח בעיניים לבין האיש המופנם והביישן שאני פוגש. לבוש בבגדי ספורט קצרים, הוא מגיש לשולחן חטיפי בריאות וקפה.
"לפעמים, כשאני לבד עם עצמי, כאן בבית, אני חושב על הדירוג שלי היום בעולם ומקבל צמרמורת בכל הגוף. אני חושב על המסע שעשיתי, ילד קטן מנתניה שקפץ על המזרן בגיל 4, ובגיל 8 היה צריך להכריע - כדורגל או ג'ודו. זה מרגש וזה מטורף. הקריירה שלי היא רכבת הרים, עם עליות גדולות, ירידה קשה, ועכשיו שוב פסגה.
"היו ימים שלא יכולתי לקשור את השרוכים בגלל כאבי תופת, לא הצלחתי להכניס את עצמי למכונית מרוב כאבים. זה היה סיוט, ששום רופא לא היה יכול להגיד לי מתי הוא ייגמר. הייתי בתהום, עברו לי בראש מחשבות אם בכלל אצליח לחזור לג'ודו, ואולי עדיף לפרוש.
"חלק מהרופאים המליצו לי על ניתוח, אבל בחרתי לא לעשות. השקעתי ימים ולילות בשיקום, והיו ימים שישבתי בבית והשתגעתי ממש. הייתי רואה סרטונים של קרבות שלי מגרנד סלאם פריז ב־2016, שבו זכיתי בארד, וירדו לי דמעות. שאלתי את עצמי אם אני מזהה את הלוחם שאני רואה, אם אצליח לחזור להיות אני. בגלל הרגעים האלה, רגעים קשים שנצרבו בגוף ובנפש שלי, חזרתי לג'ודו רעב מתמיד".
הרבה פרשנים כבר הספידו את הקריירה שלך אחרי ריו.
"תמיד יהיו כתבים שיחפשו אותך, שלא יפרגנו. היו רבים שלא ראו אותי חוזר להתאמן, והיו אנשים שהאמינו בי. למזלי, אני יודע לעשות את ההפרדה ומאמין ביכולת שלי.
"יש סביבי צוות מדהים, שתומך בי, מעודד, מכוון, מוביל, וזה מה שבאמת חשוב. היו"ר משה פונטי, אורן (סמדג'ה), שתמיד מאמין בי ונותן לי תחושת ביטחון והוא הרבה יותר ממאמן עבורי, הפסיכולוג שעובד איתנו אלעד פזי, כל המטפלים והצוות הרחב שלנו. אנחנו היחידה הכי מגובשת שיש, וברגעים הקשים וגם הטובים, זה מאוד עוזר.
"המזל שלי הוא שהרעב לא יורד. הוא בוער בי מבפנים, בכל אימון, בכל רגע. כי העניין הזה, שאתה מספר 1 בעולם ומספר 1 בדירוג האולימפי, יכול להשלות. הרבה ספורטאים נפלו במקום הנוח הזה. אני לא מתכוון להוריד הילוך.
"אני זוכר כל הזמן שזה יכול להיות גם אחרת, הייתי במצבים אחרים, ואין לי את הפריבילגיה לחזור לשם. אני אגיע לתחרות הבאה שלי עם אותה מוטיבציה לנצח".
***
מצבו של מוקי בדירוג העולמי והאולימפי מאפשר לו כרגע לברור באילו תחרויות להתחרות. למשל, על אליפות אירופה הקרובה, שתיערך בבלארוס בעוד כשלושה שבועות, הוא בחר לדלג, כדי לתת לגוף מנוחה ולהכין את עצמו לאליפות העולם, שתיערך בטוקיו בסוף אוגוסט.
"אליפות העולם בטוקיו מאוד חשובה לי. זאת הסימולציה הכי טובה לקראת האולימפיאדה שתהיה שם בשנה הבאה. אני אגיע לשם בשיא הכוח, ואני יודע שאני יכול לנצח כל יריב שאתחרה מולו. אני גם זוכר כל הזמן שאני לא מייצג רק את שגיא, אלא מדינה שלמה. לא ייאמן מה כל הישג שלי עושה למדינה.
"אחרי הזהב באבו דאבי קיבלתי 6,000 הודעות, בפייסבוק, באינסטגרם, איפה לא. טירוף וגאווה של מדינה שלמה שעומדת מאחוריי. גם הרבה נשים כתבו לי".
אתה עונה לכולם?
"אני משתדל, אבל לא תמיד מצליח. עוצרים אותי ברחוב, ובים, כולם רוצים לדבר איתי. האמת היא שזה כיף. היום, למשל, הייתי בסופר. עמדתי ליד עמדת הירקות, לקחתי עגבניות ומלפפונים, וניגש אלי מישהו ואמר לי שהוא חייב לכתוב לי חמשיר. הוא הוציא דף ועט, כתב לי על המקום חמשיר בחרוזים ונתן לי".
ולמרות שאתה מביא לישראל כבוד עצום, אתה מקבל תגמול כספי מגוחך.
"בגלל התוצאות שלי בריו, הוועד האולימפי הוריד אותי מסגל הזהב לסגל הכסף (סגל זהב מתוגמל ב־8,000 שקלים בחודש, סגל כסף ב־6,000; ע"נ). אורן הסביר להם שהייתי פצוע וביקש שישאירו אותי בסגל הזהב לפחות עד אליפות אירופה, אבל זה לא צלח. ייאמר לזכותם של איגוד הג'ודו ושל משה פונטי שהם השלימו לי את ההפרש. אחרי שזכיתי באליפות אירופה בתל אביב חזרתי לסגל הזהב.
"יש ספורטאים שמתחרים מולי, שמקבלים תנאים שונים לגמרי. ביפן ובקוריאה ג'ודאים מקבלים דירה, רכב ופנסיה. גם ברוסיה ובצרפת יש להם תנאים מצוינים.
"אני תמיד חושב אופטימי. אני צריך להיות בריא, חזק ועם רעב גדול, והכל יסתדר" // צילום: פיני סילוק
"הייתי רוצה שיהיה פה שינוי ביחס לג'ודאים, שיהיו הרבה יותר תקציבים ותנאים טובים יותר. מאכזב מאוד שזה לא כך, אבל אני משתדל לא להתעסק בזה, כי זה יוציא אותי מהעיקר.
"למזלי, יש לי היום הרבה ספונסרים - סוזוקי, פספורטכארד, תדיראן, הרבלייף, אולניק, תורם פרטי מלונדון, וכמובן ראשת עיריית נתניה מרים פיירברג, שמעניקה לי מלגות מיוחדות ויזמה ספונסרים עבורי. זה נותן לי את השקט הנפשי להיות עסוק רק בג'ודו, בלי להיות מוטרד מעניינים כלכליים".
***
מאז שחזר למזרן אחרי הפציעה הקשה, הלו"ז שלו רצחני. "אני קם ב־7 בבוקר, שותה קפה, אוכל חטיף בריאות ויוצא לאימון בווינגייט. אני מגיע שעה לפני אימון הבוקר, עושה תרגילי חימום לגב. אחר כך יש אימון משקולות או ג'ודו, ואז אני עובר טיפולי עיסוי או פיזיותרפיה.
"בצהריים אני מעדיף לחזור הביתה ולנוח, למרות שיש לי אפשרות לנוח בווינגייט. בבית אני אוכל ארוחת צהריים, נח, וחוזר למכון לאימון הערב, שבדרך כלל מוקדש לג'ודו.
"בנוסף, אני משלב פעם בשבוע עוד אימון לגב. פותח את כל הגב התחתון, מחזק שרירי ליבה. מאז שחזרתי מהפציעה, אני קשוב יותר לגוף שלי, מטפל בעצמי יותר בין האימונים".
בערב הוא בבית, לבדו. האהבה הגדולה של חייו הסתיימה לפני שנה וחצי.
"קורל היתה האהבה הראשונה שלי. היינו ביחד שלוש שנים, והיה לנו חיבור חזק מאוד. היא היתה פרטנרית, חברה אמיתית, שידעה להכיל אותי ולהיות לצידי ברגעים קשים מאוד בחיים שלי. בתחרויות המתוחות, בזמן הפציעה הקשה. בכלל, לחיות עם ספורטאי, ועם כל מה שכרוך בכך, זה מורכב מאוד.
"הייתי מאוד־מאוד עצוב כשזה נגמר. מאוד אהבתי אותה, ועד אז לא חוויתי פרידה. היום אנחנו בקשר חברי בלבד. היא מברכת אותי ושולחת לי הודעות כשאני זוכה בתחרויות, ואני מאוד מעריך אותה.
"אני יוצא פה ושם לדייטים, אבל כרגע אני נותן לעצמי את הזמן. אני יודע שלא יהיה פשוט למצוא שוב אהבה וזוגיות שיתאימו לחיים המורכבים והטוטאליים שלי סביב הג'ודו. זה חלק מהמחיר שאני משלם, אבל אני שלם איתו לגמרי.
"אין לי מסלול חיים רגיל. לא עשיתי טיול אחרי צבא, ואני לא יכול לצאת למסיבות עם חברים מתי שבא לי. אבל אני מוקף בהרבה חברים, גם מהילדות וגם מהג'ודו, כך שאני לא מרגיש לבד. פיטר פלצ'יק חבר מאוד קרוב שלי, עוד מהימים שהיינו ביחד בנבחרת הקדטים. אנחנו יוצאים לבלות ביחד.
"גם עם הג'ודאים האחרים יש לי קשר מצוין. אנחנו מפרגנים אחד לשני, ואולי זה סוד הקסם שלנו. אנחנו מבלים בכל יום שעות ביחד, והאווירה מצוינת. יצאנו עכשיו למסע גיבוש של שלושה ימים בצפון - טיול בעקבות לוחמים. נפגשנו עם יחידה מובחרת ועם פצועים מקרבות, ואני בטוח שזה יעניק לנו השראה, רוח לחימה וגם פרופורציות בחיים. זה מאוד חשוב לנו, כספורטאים, לחוות גם את הפן הזה.
"אנחנו עובדים קשה מאוד, בצורה הכי מקצוענית שיש. אורן בנה כאן נבחרת מאוד חזקה, והוא נותן לכולנו ביטחון שיש על מי לסמוך, ושאנחנו בידיים הכי טובות".
בשבוע האחרון הגיעו לישראל משלחות ג'ודו משבע מדינות כדי להתאמן עם נבחרת ישראל. אלופי עולם, מדליסטים אולימפיים ואלופי אירופה מצרפת, בלגיה, הולנד, קרואטיה, אנגליה, ספרד ואוסטריה. בין הבאים היה גם הבלגי סמי צ'וצ'י, שהפסיד למוקי בגמר אליפות אירופה בתל אביב בשנה שעברה.
"אנחנו חברים טובים", אומר מוקי. "יוצאים לבלות אחרי תחרויות ומדברים בווטסאפ. בביקור הנוכחי שלו בארץ, אירחתי אותו בבית של הוריי בנתניה".
***
כבר 27 שנים שענף הג'ודו הוא ענף הספורט האולימפי המוביל בארץ. יעל ארד, אורן סמדג'ה ואריק זאבי קטפו מדליות אולימפיות והישגים נפלאים, ובריו נוספו אליהם גם ירדן ג'רבי ואורי ששון, שזכו במדליות הארד.
מוקי נולד בנתניה, חודשים ספורים לפני שאורן סמדג'ה זכה במדליית הארד בברצלונה. הוא בנם הבכור של רחמים (59) ואורית (57). אחיו דביר קטן ממנו בארבע שנים.
בגיל 4 זרקו אותו הוריו למזרן, כדי שיוציא אנרגיה ויתעל את המרץ הבלתי נגמר שלו למקומות טובים. המאמן שלו היה סמדג'ה.
בגיל 8, כשהתלבט בין הג'ודו לכדורגל, הלב אמר לו להישאר בג'ודו. "אולי הייתי היום עם כסף אם הייתי בוחר בכדורגל", הוא צוחק. "אבל אני לא מצטער לרגע. הג'ודו נתן לי המון ערכים וחינוך למצוינות, דבקות במטרה. בכלל, תמיד מומלץ ללכת עם הלב".
לא הכל הלך לו בקלות. "לאורך השנים היו מאמנים בנבחרות הצעירות שלא האמינו בי. למזלי, תמיד היה לי את אורן, שאימן אותי במועדון הג'ודו שלו מגיל 4, והוא האמין ביכולות שלי ודחף אותי קדימה. הוא תמיד אמר למאמנים, 'תאמינו בו, והתוצאות יגיעו'.
"הקשר שלי עם אורן, ההבנה בינינו אפילו במבט חטוף, הם חלק גדול מההצלחה שלי", הוא אומר. "לא קל להכיל אותי, יש לי רצונות משלי בעניין תרגילים, ניהול הקרב וכל מה שמסביב. אורן עושה את זה בהצלחה גדולה".
בגיל 16 הוא זכה במקום הראשון בתחרות ג'ודו לנוער בקרואטיה. בצבא שירת בבסיס חיל האוויר בשדה דב, על תקן ספורטאי מצטיין. בגיל 22 זכה בשני טורנירי גרנד סלאם בבאקו ובהוואנה, ובשניים אחרים השיג את מדליית הכסף. רגע השיא הראשון שלו היה לפני ארבע שנים, כשזכה בזהב באליפות אירופה בבאקו.
סמדג'ה אומר שהוא לא מופתע מהיכולת של מוקי, "אבל אחרי מה שעברנו עם הפציעה, החזרה שלו היא פנומנלית. הוא התבגר, יש לו יותר ניסיון, והג'ודו שלו מאוד מגוון ובלתי צפוי. אני יודע שהוא יצר הרתעה גדולה, אחרי שהפיל למזרן בזה אחר זה אלופי עולם ואלופים אולימפיים. המאמנים מתכוננים אליו. אבל הוא יכול להפיל כל מתחרה, פעם מימין, פעם משמאל, פעם אחורה ופעם קדימה".
מוקי לומד כלכלה ומינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה, שנה שנייה. "אני לא ממש מצליח להגיע ללימודים, אבל מאוד עוזרים לי שם. המרצים גמישים איתי בהגשת העבודות, החברים שולחים לי חומרים ועוזרים לי. יש לנו קבוצת ווטסאפ, ואחרי ניצחונות הם תמיד מברכים אותי".
בתקופות הלחוצות פחות הוא מעביר הרצאות, "מספר על הדרך שלי, ההתמודדות עם הפציעות, ההתמדה וההישגים. זה נותן לאנשים השראה".
ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים עליך.
"אה, זה קל. אני מומחה גדול לג'אגלינג. תן לי עכשיו שלושה פריטים, ותראה אותי מייד מלהטט איתם באוויר, חבל על הזמן. אולי זה רעיון טוב ליום שאחרי הג'ודו. אהיה ליצן".
erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו