רגע לפני שאנחנו עוזבים את בית הקפה, אדם חובש כיפה ניגש אל מירי וחיים ארנטל, מייסדי עמותת "זכרון מנחם". "מתנצל על ההפרעה", הוא פונה אליהם בחיוך נרגש, "אתם לא מכירים אותי, אבל אני מכיר אתכם מהמון סיפורים טובים. אני מנהל בית ספר יסודי בירושלים, בני משפחה רבים של תלמידים שחלו בסרטן סיפרו על העזרה הגדולה שהעמותה מעניקה להם. זה כבוד גדול לפגוש אתכם".
הוא נוקב בשמות משפחה של כמה מתלמידיו שנעזרו בעמותה, ומירי מוסיפה את שמותיהם הפרטיים. חיים זוכר לספר על כל אחד מהם אנקדוטה זו או אחרת. מפגש ארעי ושיחה שטומנים בחובם את תמצית העשייה ואת הטוב שחבוי בהם.
ביום העצמאות, שיהיה גם יום הולדתו ה־69 של חיים, יקבלו בני הזוג ארנטל את פרס ישראל למפעל חיים, על הפעילות הענפה של העמותה שלהם, "זכרון מנחם", המעניקה תמיכה לילדים חולי סרטן ומשפחותיהם. את העמותה הקימו לאחר שבנם מנחם נפטר ממחלת הסרטן לאחר מאבק של 14 שנה.
חיים, המכהן כיו"ר העמותה, הוא אדם מלא מרץ ושמחה, בעל טון דיבור נלהב ומלהיב. צמוד כמעט כל הזמן לטלפון הסלולרי, עונה להורים שזקוקים להכוונה, לילדים שמחפשים אוזן קשבת, ולמתנדבים שצריכים סיוע לוגיסטי בארגון של אירוע כזה או אחר.
"מזל שיש לנו שבת, רק אז הוא יכול להרים את העיניים מהטלפון ולדבר גם עם המשפחה", צוחקת מירי, מנכ"לית מרכז היום של העמותה. היא בת גילו של חיים, אבל שקטה יותר; די בחיבוקה הנעים, במילה טובה בזמן הנכון, בטון רך ואימהי, כדי להתמסר לשלווה שהיא מפיצה סביבה.
באירועי העמותה הם שומרים תמיד על הצחוק ועל הרוח הטובה. מוצאים את הדרך לשמח את הילדים גם כשאחד מהם לא רוצה לקחת תרופה או לא מצליח לעלות על אחד המתקנים בגלל מגבלה. לעיתים קשה להאמין שכל הטוב הזה בא מתוך שיברון לב גדול.
מנחם ז"ל בבר המצווה. "כואב"
זה התחיל בילדותה של מירי בירושלים, כשאחיה הצעיר צבי חלה בגיל חצי שנה בפוליו, וממשיך עד היום, כשהם מתמודדים עם אתגרים רבים בחייהם, כולל נכדתם בת ה־5, שנולדה עם תסמונת נדירה שהותירה אותה מרותקת לכיסא גלגלים.
מירי נולדה וגדלה בירושלים, בת רביעית במשפחה חרדית בת שבעה ילדים. "כשאח שלי חלה, היינו במאבק הישרדות. ההורים שלי הלכו איתו בארץ ובחו"ל למיטב הרופאים והמנתחים כדי לעזור לו, ואנחנו הילדים הסתובבנו בין קרובי משפחה ובתי חולים. ודווקא בקושי הזה, ראינו כמה עזרה ונתינה יש סביבנו, וכמה באמת משפחה של ילד חולה צריכה עזרה". היום צבי מתנייד בעזרת הליכון, לאחר שעבר סדרות של ניתוחים. הוא נשוי ואב לחמישה.
מגיל צעיר נהגה מירי לארגן בבית הספר איסוף מזון לנזקקים וסיוע למשפחות מעוטות יכולת ולילדים חולים. היא מתרפקת על זיכרונות ילדות של עשייה מבורכת, כיצד היתה הולכת בשבתות כשעה עד המוסד השיקומי אלי"ן כדי להתנדב בעזרה לחולים, או לשכונות מצוקה, כדי לסייע למשפחות בארגון הבתים. זוכרת איך נאבקו הוריה לא להחסיר דבר מהילדים, למרות הטיפול בילד החולה. עד היום היא חיה לפי הערכים האלה ומנחילה אותם לילדיה.
סבתא שלה, שאצלה היתה מבלה ימים ארוכים, גרה בירושלים מול סבתו של חיים. המשפחות היו בקשר טוב, כך שהשניים הכירו מגיל צעיר מאוד. שניהם צוחקים כשהם נזכרים באוסף מחזיקי המפתחות של מירי, שחיים היה מעשיר לה לעיתים בעוד ועוד מחזיקי מפתחות.
מירי למדה הוראה בסמינר בית יעקב בירושלים, ולאחר מכן עברה קורסים בבית המורה בתל אביב. היא לימדה בנות בכיתות א'־ג' ריתמיקה בשעות היום, ובשעות הערב היתה מעבירה חוגי ספורט לנשים. בד בבד למדה גרפיקה אצל האמנית נעמה כי־טוב, ועבדה כעצמאית ובחברות דפוס.
חיים למד בישיבת "קול תורה" בשכונת בית וגן בירושלים ובישיבה הגבוהה "חברון" בירושלים. לאחר מכן התגייס לנח"ל חרדי מוצנח. לאחר שירות מלא עבד בחנות התכשיטים הוותיקה של הוריו. בגיל 23 הם החליטו למסד את החברות ביניהם ולהינשא.
החברות הזאת חזקה עד היום. הם משלימים זה את דבריו של זה, מחדדים זה לזה אירועים שנשכחו, והכל בחיוך ובכבוד הדדי. גם לאירועי העמותה ולמחנות עם הילדים הם באים ביחד.
בגיל 24 ילדה מירי את מנחם, בנם הראשון. "כשהוא היה בן שנה הוא חלה, ולא ידעו מה יש לו", היא עוצמת את עיניה. "אני אמא ששמה לב כמעט לכל דבר וראיתי שמשהו לא בסדר, הוא לא היה כתמול שלשום, למרות שהיה לו חום נמוך, 37.5, שזה כמעט לא חום. הלכנו לרופא כדי לוודא שהוא בסדר. הוא בדק את האוזניים, הגרון, הריאות, הכל נראָה בסדר. אבל מכיוון שמנחם לא היה שקט, הרופא שלח אותנו לעשות ספירת דם.
"לקחנו אותו לבדיקת דם, וכשהגיעו התוצאות, הלכנו לרופא והוא אמר: 'נראה לי שיש פה איזו טעות, הלויקוציטים (תאי דם לבנים) גבוהים מדי. אני מציע לעשות בדיקה חוזרת, והפעם אני אקח את התוצאות במקומכם' . בספירה תקינה יש 17,500-6,000 תאי דם לבנים, ולמנחם היו 36 אלף. כאן נדלק לי אור אדום. לא ידעתי מה זה אומר, אבל הבנתי שמשהו לא בסדר.
"לפני 40 ומשהו שנה לא דיברו על סרטן כמו שמדברים היום. זה לא היה כזה שכיח, ואף פעם לא היו אומרים את המילה המפורשת. קראו לזה 'המחלה', או כל מיני שמות יצירתיים. היום כשאנחנו פוגשים משפחות, אנחנו מסבירים להן שחשוב לומר את המילה סרטן, לא לברוח ממנה. זאת המציאות, וצריך להתמודד איתה".
מירי וחיים ביצעו לפעוט ספירת דם חוזרת. כשהתוצאות הגיעו לרופא, הן הראו עלייה מובהקת. מירי זוכרת את המספר עד היום, 42 אלף תאי דם לבנים. הוא שלח אותם למנהל המחלקה ההמטו־אונקולוגית ילדים בבית החולים הדסה עין כרם, פרופ' גבריאל צ'יוידאלי. מנחם עבר בדיקת מח עצם, ואז אובחן סופית כחולה בסרטן הדם.
"גבריאל ליווה אותנו לאורך כל שנות המחלה של מנחם", אומרת מירי. "הוא טיפל בו לאורך השנים, ובסופו של דבר, הוא גם קבע את מותו. ברבות הימים הפך להיות נשיא העמותה שלנו.
"מבחינתנו, הוא היה אחד הרופאים הטובים, הרגישים והאיכותיים שהיו כאן, והליווי שלו היה מדהים. לפני כ־17 שנה גם הוא חלה בסרטן ונפטר".
• • •
למרות ההתמודדות הקשה עם המחלה של מנחם, מירי וחיים הביאו לעולם עוד חמישה ילדים. מוישי (היום בן 43 וחצי), צביקי (39), שייקה (37), אסתי (35 וחצי) וישראל (33). כולם נשואים והורים לילדים.
"מכיוון שהייתי אחות של ילד חולה, ידעתי מה עובר על הילדים שלי, ורציתי כל הזמן שהם לא יחוו את הטיפולים של מנחם. ניסיתי להיות סופר־וומן. למשל, כשכל השכנים היו מנקים את הבית לקראת פסח, אני הייתי לוקחת את הילדים לטיול בשדה ומנקה בשעות הקטנות של הלילה. היה חשוב לי שהם יידעו שאני לא מזניחה אותם, שהם מקבלים זמן אמא, ואפילו זמן מיוחד יותר מילדים במשפחות האחרות".
המחלה תעתעה במנחם ובהוריו. חמש פעמים במשך 14 שנה היא התגלתה, טופלה, היתה בנסיגה, ותקפה שוב. בתקופות שבהן היה בבית החולים, נהגה מירי לבוא אליו בבוקר, אחרי ששלחה את הילדים למסגרות הלימודיות. משום שאינה נוהגת, נעזרה בתחבורה ציבורית או בחברות שהסיעו אותה. ב־12:50 היתה יוצאת מבית החולים, כדי שתוכל לחכות בבית לילדיה, שסיימו את הלימודים החל ב־13:20.
חיים, שהיה בחנות בבקרים, נהג לבוא לבית החולים בשעות אחר הצהריים, חזר הביתה לכמה שעות, ובלילות היה מגיע להיות לצידו של מנחם, עד הבוקר.
"כשהמחלה היתה בנסיגה והוא היה בבית, כולם ניסו לשמח אותו. הוא אהב מוזיקה, ומיטב הזמרים היו באים אלינו לשיר לילד החולה. חילונים, דתיים, מי שהיה יכול. זה נתן לו המון.
"מובן שהיו לצידנו גם משפחה וחברים. כשהיתה ירידה במצבו, או כשהוא סבל מזיהום, חיים ואני היינו ליד מיטתו, והילדים היו איתנו או עם קרובי משפחה. אלה היו תקופות מאוד לא פשוטות".
בעת שמנחם התמודד עם המחלה, חלתה גם אמה של מירי בסרטן. היא נפטרה לפניו, בגיל 61.
• • •
כשמנחם היה בן 14, המחלה חזרה בפעם הרביעית, והרופאים המליצו על השתלת מח עצם. זה היה הליך חדשני בתקופה ההיא, רק 122 חולים עברו אותו בארץ. אחיו צביקי התאים לו התאמה מלאה ותרם לו.
"ההשתלה נקלטה, הכל נראה תקין", אומרת מירי. "מנחם חזר לעצמו, אפילו נסע לחו"ל למחנה קיץ בחופשה עצמאית, ובאלול התחיל ללמוד בישיבה. אבל ביום השני של ראש השנה, ב־1989, הוא פתאום לא היה מסוגל לעמוד על הרגליים והפסיק ללכת.
"הסתכלתי על חיים, והוא הסתכל עלי, ושנינו ידענו מה המשמעות של דבר כזה. הוא כבר היה אחרי המקסימום של טיפולי כימותרפיה והקרנות שאפשר היה לתת אז, ולא היה הרבה מה לעשות כדי לעזור לו. הוא קיבל עירויים של מרכיבי דם, אבל זה לא עזר. ידענו שזה גזר דין מוות.
"לא רצינו להגיד את זה למנחם, אז סיפרנו לו שיש לו סיבוך של ההשתלה, או משהו בסגנון. אבל הוא ידע טוב מאוד מה עובר עליו. שישה ימים לפני שהוא נפטר, הוא דיבר עם הרופא וביקש ממנו שיפסיק גם את תרומות הדם. ילד בן 15 שאומר לרופא שלו, 'תפסיקו לטפל בי, אני מבקש שתיתנו לי למות בכבוד'.
"הוא לא אמר את זה לנו, אלא לרופא, שסיפר לחיים. הם בחרו לא לספר לי באותו רגע. אולי זה היה חכם. סיפרו לי ממש לפני מותו, אולי כדי לא לצער אותי יותר. כי מה שהיה לי הכי קשה זה לשמוע שהילד שלי הרים ידיים". היא לא עוצרת את דמעותיה.
"לאורך כל השנים הוא רצה לחיות. הסוף שלו היה ידוע, אבל תמיד היתה לכולנו תקווה. ואז את שומעת שהילד שלך מרים ידיים ולא מוכן עוד להיאבק, וזה שובר".
"שמעתי את זה ורציתי לעודד את רוחו", אומר חיים. "אמרתי לו שיחכה עוד שבוע, לחול המועד פסח, אולי נלך לעוד רבנים להתייעץ, לראות מה קורה. אבל ברגע שמנחם החליט שהוא מרים ידיים, זה נגמר. שישה ימים אחר כך, י"ג בניסן תש"ן, 8 באפריל 1990, מנחם נפטר.
"בקושי ישבנו שבעה, כי נכנס חג הפסח. ואז נוצר חלל מאוד גדול, מאוד כואב, בעיקר אצל מירי".
מירי נעה באי נוחות. "התחושה היתה שפתאום, אחרי טרנס גדול, את יושבת ולא עושה כלום. עזבתי את כל העבודות שלי כדי לטפל במנחם, ופתאום הכל נגמר. ואת מרגישה את הצורך לשתף, ולדבר, אבל חיים חזר לעבוד, כי בתקופת המחלה החסיר הרבה ימי עבודה, והילדים במסגרות.
"וכאן מגיע לחיים הרבה קרדיט. הוא הבין את המצוקה שלי. היה חשוב לו שאהיה עסוקה, ושיהיו לי הסחות דעת. לא כדי להשכיח, אלא כדי שיכאב קצת פחות. כי כשאת עסוקה, את חושבת על העשייה, לא על החוסר. החלטנו להשתמש בידע ובניסיון שצברנו ולהעביר אותו הלאה, לעזור לאחרים בטיפול במחלה".
חיים: "אחד הדברים החשובים ביותר כשאתה בא לבקר חולה הוא להסיח את דעתו מהמחלה. במחלקה אונקולוגית של מבוגרים כולם יושבים שפופים, חושבים על מה מצפה להם. מבחינתי, כל דקה שבה חולה חושב על מצבו היא גול עצמי. היתרון אצל ילדים הוא שהם חושבים יותר על כאן ועכשיו.
"אנחנו מלמדים את המתנדבים שלנו לא לשאול איך היה הניתוח או הסי.טי, אלא להתעניין איזו קבוצת כדורגל הילדים אוהבים, ואם ראו את המשחק האחרון או שמעו את השיר החדש של הזמרים האהובים עליהם. אחד הרופאים אמר לנו פעם: 'בזמן שאנחנו מוציאים את המחלה מהילד, אתם מוציאים את הילד מהמחלה'. וזו המטרה הכי גדולה שלנו".
בט"ו באב, ארבעה חודשים אחרי מותו של בנם, הוקמה עמותת "זכרון מנחם". בתחילה, לנוכח ניסיונם הקשה במציאת תורמים של מרכיבי דם, הקימו בני הזוג בהדסה עין כרם מאגר של תורמים פוטנציאליים, שמתעדכן כל הזמן. אחר כך התחילו לגייס מתנדבים שיבקרו את החולים בבתיהם ובבית החולים.
"בפעם הראשונה שנסענו להדסה אחרי מותו של מנחם, כדי לפגוש משפחות של חולים, המעיים התהפכו לנו", חיים מערבל את ידיו במהירות. "זה לא היה פשוט בכלל, עם כל הגעגועים שלנו, כל הקושי. אבל אתה יודע שאתה בא למטרה טובה, אז אתה ממשיך".
אט־אט גדלה העמותה והפכה לאחת הבולטות בסיוע לילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם. היא מפעילה מרכז יום לרווחת הילדים, חוגים ומחנות נופש בארץ ובחו"ל לילדים, בליווי רפואי מלא, וגם פרויקט של תרומות שיער להכנת פאות. המתנדבים שלהם, לובשי החולצות הירוקות, מלאי אנרגיות חיוביות ותפקידם העיקרי הוא לשמח את הילדים.
גם ילדיהם של חיים ומירי שותפים לפעילות העמותה. אסתי היא סמנכ"לית. מוישי, שעובד כיהלומן בבורסה ברמת גן, מתנדב בעמותה כצלם ואחראי לצוות הצלמים. צביקי לומד בכולל ומלמד בישיבת רש"י, ובמחנות של העמותה הוא אחראי לצוות הטכני והלוגיסטיקה. גם שייקה אברך בכולל, ובאירועים של העמותה מתנדב לצלם. ישראל, גם הוא אברך, מתנדב במחנות בניהול המרפאה והמעבדות.
על כל האופרציה מנצחים חיים ומירי - תמיד ברוח טובה, בחיוך, בדרכי נועם. מירי פותחת את הסלולרי ומראה לי רשימת הודעות כמעט קבועה שהיא שולחת בכל שישי, מברכת בשבת שלום אימהות לילדים שנפטרו או שהבריאו. רבות מהמשפחות של החולים ביקרו בביתם של בני הזוג לסעודות פורים, אירועים וימי הולדת.
גם את המתנדבים לאורך השנים הם זוכרים. חיים מספר בהתלהבות על המתנדבת מחיפה, שראתה שנערה בת 15 מבית לחם לא מצליחה להגיע בכיסא הגלגלים אל מנחת המסוקים לטיסה בשמי הארץ, וסחבה אותה על כתפיה כדי לעזור לה. נער חולה אחר, שהיה מרותק למיטה לאחר ניתוח ברגל, הצליח להגיע גם לשיט וגם לטיול ג'יפים על מיטת גלגלים, בזכות תושייה של אחד המתנדבים.
"בניגוד לרופאים, שצריכים לשמור על גבול מסוים ולא להיקשר רגשית לחולה, אצלנו הגבול יכול להיות מטושטש", מירי מניחה יד על חזה. "טשטוש הגבולות הזה יכול מאוד לחבר, אבל גם מאוד להקשות. כל ילד שנפטר, כל כאב, מחזיר אותך למנחם ולמה שעברת איתו. אבל עדיין את ממשיכה לתת לאחרים, כי את יודעת שאת שם כדי לעזור, לא כדי להזדהות".
חיים: "הרבה אנשים שהתמודדו עם הסרטן מעדיפים אחר כך להתרחק מהעיסוק סביב המחלה. מי שהילד שלו חלה והבריא, רוצה לפתוח דף חדש. מי שאיבד את הילד, רוצה עוד יותר להתרחק.
"אנחנו לקחנו את זה לאקסטרים. הפכנו את הקירבה לסרטן לעיסוק העיקרי שלנו. הרבה פעמים אנשים קוראים לי מנחם בטעות, ושואלים אם זה מפריע לי. ואני אומר להם, להפך. אילו היתה לי בעיה להעלות את השם שלו, לא הייתי קורא לעמותה על שמו".
• • •
את ההודעה על הזכייה קיבלו בהפתעה. ביום שלישי לפני חודש, בשעה רבע ל־10 בבוקר, התקשרו אל חיים מלשכת שר החינוך נפתלי בנט.
"על הקו היתה בחורה שביקשה שנגיע עד 11 ללשכת השר, כי יש לו משהו חשוב לומר לנו", חיים מחייך. "אנחנו בירושלים, הוא בתל אביב, בצהריים בכלל היתה לנו פגישה ברמב"ם בחיפה. אמרתי לה שנשמח להגיע בסביבות 18:30, בדרך חזרה. היא אמרה שתבדוק.
"אחרי כמה דקות התקשרה ראש הלשכה שלו ואמרה: 'תשמע, אתה ומירי צריכים להיות פה בשעה 11. זה משהו אישי, משמח, וחייב להיות בבוקר'. זה הפתיע אותי, גם שהיא נקבה בשם של מירי. לא 'אתה ואשתך'.
"אין לנו קשר למשרד החינוך. לפני עשר שנים הגשנו בקשה לקבל איזושהי הכרה ממשרד החינוך, חשבתי שאולי זה קשור לזה. התקשרתי למירי, שהופתעה כמוני, אבל הבנו שזה חשוב, עשינו את כל המאמצים ונסענו.
"נכנסנו אליו ב־11, הוא הזמין אותנו לשבת. ואז הוא אמר: 'אתם מקבלים פרס מפעל חיים על הקמת העמותה'. אני לא מכיר את בנט מעבר למה שמפורסם בתקשורת, אבל הוא היה מאוד מרגש. הוא התעניין בילדים שלנו וביקש לראות תמונה של מנחם, דבר שלא ביקשו מאיתנו הרבה זמן. התחבקתי איתו, ואני חושב שמירי הזילה דמעה".
מירי מהנהנת ומוסיפה: "יותר מאחת. ממש בכיתי מהתרגשות".
מייד אחר כך יצאה ההודעה לתקשורת, והשניים הוצפו בטלפונים מחברים וממכרים. מתל אביב נסעו להר המנוחות בגבעת שאול, אל קברו של מנחם.
"לפני כל אירוע חשוב של העמותה, מחנה קיץ או מפגש מיוחד וכאלו, אני עולָה לקבר, לספר למנחם על העשייה", מירי שוב דומעת. "אני תמיד משתפת אותו בחוויות, בהכנות.
"הפעם, כשהלכתי עם חיים בדרך המוכרת הזאת בין הקברים, היה לי קשה נפשית. מאוד. אמרתי למנחם כמה דברים ביני לבינו, לבד, ולא היה לי פשוט. עם זאת, היתה התרגשות גדולה מאוד, הרי הכל התחיל ממנו. כל החסד הגדול הזה שבא עם העמותה, והמתנדבים, והנתינה האינסופית, הכל התחיל בגללו. זה מרגש".
אחרי העלייה לקבר חיכו להם העובדים והמתנדבים של העמותה במרכז היום בירושלים עם פרחים ובלונים. כשהגיעו לביתם שבשכונת בית וגן בסוף היום, לקראת 11 בלילה, חיכה להם בכניסה זר פרחים גדול, שעליו חתמו בנות השירות הלאומי שהתנדבו בעמותה לפני 20 שנה.
"התקשרתי לאחת מהן למחרת ושאלתי אותה איך הן מצאו אחת את השנייה", אומר חיים בהתרגשות. "והיא אמרה לי, 'על מה אתה מדבר? אנחנו זמז"מיות (כינוי קיצור לחברים בעמותה). אנחנו שומרות על קשר כבר 20 שנה'. זה הדהים אותי.
"אחר כך הגיע זר מבנות שירות שהיו בעמותה לפני 17 שנה, ו־15 שנה, ומגש פירות ממתנדבות לפני 12 שנה. זאת הוכחה שעשינו משהו טוב גם למתנדבים".
מבחינתם, הערך המוסף של פעילות העמותה הוא חינוך המתנדבים. "אנחנו מחנכים את הצעירים והצעירות לאהבת הזולת ולנתינה בלי קטלוג", מדגיש חיים. "אין פה חילוני או דתי, יפה או מכוער, עשיר או עני, יהודי או ערבי או נוצרי, או לא משנה מה. כולנו מסתכלים על האדם כאדם, ובאנו לתמוך בו, לא משנה מה.
"וככה את רואה פתאום מתנדבת דתייה שגרה בהתנחלות מלווה ילדה פלשתינית כרותת רגל במשך 11 יום במחנה קיץ בהולנד, ושתיהן מבסוטות לגמרי, כשביומיום השכנים שלהן זורקים אבנים זה על זה. כשמדברים בתקשורת על הישראלי הלא טוב, אני לא מבין איפה הרוע הזה. אנחנו זוכים לראות את עם ישראל היפה, זה שתורם, נותן, עוזר. וזה ערך מוסף גדול מאוד".
• • •
לעומת מרכז היום החדיש והמשופץ של העמותה, מירי וחיים גרים כבר 35 שנה באותה דירה, ארבעה חדרים, קומה רביעית עם מעלית. דירה פשוטה, מסודרת ונקייה, מלאת עציצים ופרחים שמירי אוהבת. בכל חורף היא מוסיפה רקפות, ובקיץ פרחים צבעוניים.
על הקיר בסלון, מעל הספה, תמונה גדולה של מנחם בקיץ האחרון שלו, לפני שהרים ידיים. הוא מחייך שם, יושב באמצע מדשאה גדולה, פניו עגולים ושמחים. רגע קטן של אושר בתוך שגרה מתישה של מחלה. "עכשיו, בסיוע המענק שנקבל בזכות הפרס, כ־75 אלף שקלים, נצבע ונחדש קצת את הבית", הם אומרים.
לאחרונה, אחרי שנים שבהן לא טסו לחופשה זוגית לבד, מצאו את הזמן וטסו ליוון לכמה ימים. מירי אומרת שהם החליטו על הנסיעה בספונטניות, "היינו חייבים קצת להתנתק, לאגור כוחות. אני חלמתי למצוא שם שמלה לטקס קבלת הפרס, בכל זאת אירוע חשוב.
"אז נסענו לאיזה כפר שמגיעים אליו בסירה כדי לחפש, וליד המקום שבו יורדים מהסירה, העין של חיים צדה חנות לכלי נגינה. כל כך הוקסמנו מהחנות, שבמקום לחזור עם שמלה, חזרנו עם עשרות כלים מוזיקליים חדשים למרכז היום שלנו".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו