הולכים בדרכיהם: הגיבורים שמאחורי שמות הרחובות בישראל

כשרם בלינקוב (64) מגיע למשרד שלו בתל אביב, הוא חולף על פני השלט הנושא את שם הרחוב: "הארבעה". כמו תזכורת למה שאף פעם לא שכח. הרחוב קרוי על שמם של ארבעת חברי הפלמ"ח שנהרגו בפברואר 1946 בהתקפה על מיפקדת המשטרה הבריטית בשרונה, מטרים ספורים משם. הארבעה היו שרגא הר, אהרן ידידיה, אריה קסלמן - ועמירם בלינקוב, הדוד שרם נושא את שמו. 

"נולדתי תשע שנים אחרי שעמירם נפל", מספר רם, "המיקום שלנו כאן לא מקרי. חיפשתי משרד באזור, היתה לי הזדמנות טובה וזה הסתדר לי עם הרחוב. זו סגירת מעגל. בהתחלה על השלט היה כתוב רק שם הרחוב, ללא שמות הנופלים, ורק לאחר פנייה שלנו אל עיריית תל אביב צורפו שמות החללים". 

במדינה שבה כמעט כל שביל, יישוב או כיכר הם חלק מהנצחה ומבניית המורשת הלאומית, קרויים רחובות רבים על שם הנופלים. השלושה, הצנחן, השוטרת, הנ"ד, דרך הטייסים ועוד - כל אחד מהם מקפל בתוכו סיפור גדול של שכול, קרבות ומלחמות. לעיתים, רק כשמתעמקים וקוראים את האותיות הקטנות לומדים על הגיבורים שמאחורי השם. הנה סיפוריהם של שלושה רחובות.

רחוב הארבעה

מלחמת גרסאות ואתוס ההקרבה 

עוד לפני קום המדינה הספיקה משפחת בלינקוב מהמושבה כנרת לתרום להתיישבות ולהגנה על הארץ. חיים נמנה עם מייסדי השומר והיה חבר הארגון המחתרתי ניל"י, וחיה היתה חברה בהגנה. לחיים ולחיה נולדו שלושה בנים: דוד הבכור, יונתן האמצעי והצעיר עמירם. לדברי האחיין רם, עמירם בלט כנער יפה תואר, בלונדיני וכחול עיניים. "אני יודע שהוא היה שחקן כדורסל מצטיין", מספר האחיין, "איש חזק מאוד, אמיץ ופטריוט גדול". לימים הצטרף עמירם לפלמ"ח.

בפברואר 1946 יצאו חברי פלוגות המחץ לשורת פעולות מחאה נגד סגירת שערי הארץ בפני יהודים. המבצע הגדול, שלימים זכה לשם "ליל המשטרות", תוכנן לליל שבת שבין 22 ל־23 בחודש, ובמסגרתו תוכננה מתקפה משולבת נגד ארבע תחנות משטרה בריטיות: בשפרעם, בכפר ויתקין, בג'נין ובשרונה בתל אביב. אלא שאז משהו השתבש. "שעת ההתחלה של המבצע בכל ארבע הנקודות היתה צריכה להיות 22:30", מספר בלינקוב, "אלא שהיה גשום, והנשק שקיבלו דודי וחבריו בתל אביב היה מלא גריז. הם בזבזו זמן יקר בניקיון של הנשק, ובזמן שבשאר המקומות החלה התקיפה, הם יצאו לפעולה באיחור. בינתיים הבינו הבריטים שגם תחנת המשטרה בשרונה תהיה יעד תקיפה, חיכו להם ובכך אבד גורם ההפתעה".

עוד על יום הזיכרון ב"ישראל היום": 

• כל הפרויקטים המיוחדים והכתבות על יום הזיכרון

• מדוע משמיעים צפירה ביום הזיכרון? 

• יום הזיכרון תשע"ט: הטקסים והסרטים

• המלאך השומר של המשפחות השכולות

• ערכי החללים ממשיכים ללוות אותנו

הצנחנים הבריטים שהיו במחנה הכינו מארב, ועם תחילת המתקפה פתחו עליהם באש תופת. בהמולת הקרב התפצל הכוח של הפלמ"ח והסתער קדימה. אלא שאז גילו הלוחמים שהשריוניות שביקשו לפוצץ לא היו במגרש החניה כפי שתוכנן. תחת מטח האש זחל בלינקוב והשליך את המטען שהיה על גבו ליד כלי רכב אחרים, והחוליה נסוגה בריצה מהחניון. "כ־30 מטרים מהגדר המזרחית נלכדו פתאום שלושת לוחמי החוליה - בלינקוב, שמיר והר, באלומת הזרקור, ומטח יריות קטלני נפתח עליהם", מקריא רם את תיאור התקרית מספרו של ניר מן, "שרונה בשנות המאבק", "תחילה ניסו לסגת לנקודת הפריצה, אך מכיוון שהאש הבריטית רוכזה לשם, פנו באופן אינסטינקטיבי לעבר הגדר המזרחית. השלושה הצליחו להגיע לגדר והר החל לטפס עליה. בלינקוב היה כשלושה מטרים מאחור ולפתע שמיר צעק, 'עמירם נפל'. הר קפץ חזרה מהגדר אל עמירם. הוא מישש את עורק צווארו ולא הרגיש בדופק. בחרדה הוא שם את אוזנו על חזהו ונוכח שליבו נדם". 

על פי גרסה אחרת, זו שמופיעה באתר ההנצחה של משרד הביטחון, גופתו של אחד הלוחמים נשארה בשטח ועמירם חזר לשם כדי להוציאה. הוא הגיע אליו, הרים אותו וזחל לעבר מקום המסתור, אך החיילים הבריטים גילו את המתרחש, פתחו לעברו באש והרגו אותו. בן 22 היה בנפילתו. "אלה היו ההרוגים הראשונים של הפלמ"ח", אומר האחיין, שאינו יודע להכריע בין הגרסאות, "בדיעבד, זה היה קרב לא טוב, כולל גופות חללים שנשארו בשטח. אבל בסופו של דבר, הקרב הזה הפך לשם דבר באתוס הגבורה וההקרבה. בהלוויה של עמירם וחבריו נכחו עשרות אלפי אנשים. היא נחשבה להלוויה הכי גדולה עד אז". 

רחוב השוטרת

מרדף בעקבות הרוצח

"רחוב השוטרת", כך כתוב בפשטות על השלט הירוק באחת ההצטלבויות של רחוב ביאליק ברמת גן. באותיות קטנות נכתב כי השוטרת היא יונה קוממי ז"ל, אך מאחורי הטקסט הדל מסתתר מקרה שטלטל באוגוסט 1965 את המדינה: קוממי ז"ל היתה השוטרת הראשונה שנרצחה בעת מילוי תפקידה.

"מרחק השנים לא משכיח", משתפת אחותה של יונה, ריקי מגנג'י, "אני זוכרת אותה חוזרת הביתה עם מדי המשטרה, זו היתה פשוט גאווה גדולה. היא היתה פורצת דרך, מושא להערצה בשכונה".

יונה קוממי נולדה בספטמבר 1945 בשכונת התקווה בתל אביב לרחל ואברהם קוממי. מלבדה היו לזוג עוד חמישה ילדים. יונה, שהיתה הבכורה, התגייסה בגיל 18 למשטרת התנועה והיתה השוטרת הראשונה שהורשתה לרכוב על קטנוע. בשעות הצהריים של 29 באוגוסט 1965, שבוע לפני יום הולדתה ה־20, סיירה יונה עם השוטרת גליה אגסי במרכז רמת גן. 

באותו הזמן נפגש באחד הבתים ברחוב ביאליק אברהם ליס, ניצול שואה בן 70 שעסק בהלוואה בריבית, עם שני לווים, אביגדור (50) ופולה (55) ליס, שני גיסים (ללא קשר משפחתי למלווה) שהחזיקו בית מסחר לטקסטיל. הגיסים היו חייבים לאברהם סכום כסף גדול, שאותו התקשו להחזיר. המלווה דרש מהשניים לשלם חלק מהחוב מייד, אך הסכום לא היה ברשותם. הגיסים ביקשו לעזוב את הבית, אך אברהם חסם את דרכם, שלף מכיסו אקדח ורצח אותם. לאחר מכן פתח במנוסה וירד אל הרחוב. דיירי הבניין, ששמעו את היריות, צעקו "רוצח, תפסו אותו!"

שתי שוטרות התנועה, יונה קוממי וגליה אגסי, שמעו את הזעקות ופתחו במרדף רגלי אחרי ליס, אף על פי שלא היו חמושות. כאשר קוממי התקרבה אליו, ליס הסתובב לכיוונה וירה בה. מייד לאחר מכן שם קץ לחייו.

"כשהשוטרים באו אלינו הביתה להודיע לנו שיונה נפצעה, ההורים שלי היו באירוע", משחזרת ריקי, "אחי עלה על הניידת ולקח את השוטרים לאולם האירועים. אנחנו נשארנו בבית, היינו במתח. הסיעו את ההורים לביה"ח בילינסון, אך כשהם הגיעו לשם, הודיעו שיונה מתה מפצעיה".

ריקי מתקשה לעצור את הדמעות ולוקחת הפסקה. "כשמתחילים לדבר על אחותי, אני מייד בוכה", היא מסבירה, "היה בינינו הפרש של שלוש שנים, אבל כשיונה בגרה, היא היתה כמו אמא בשבילי ובשביל שאר אחיי. היה לנו קשר מיוחד. זו ריקנות, חלל שנוצר בלב. להורים שלי היה שיברון לב מאוד גדול. כשיונה נרצחה הם קיבלו מכה מאוד קשה. היא היתה בת 20, היה לה בן זוג והיא עמדה להתחתן. זה בום אחד גדול, ילדה שהולכת בריאה לעבודה ולא חוזרת". 

אלפים השתתפו בהלווייתה של קוממי, שנערכה יומיים לאחר מכן בחלקת המשטרה בבית הקברות בקריית שאול. לאחר מותה היא זכתה בצל"ש, שלימים הומר בעיטור הגבורה על כך שניהלה מרדף אחרי רוצח כשאינה חמושה. מדובר בעיטור הגבוה ביותר שניתן במשטרת ישראל, וקוממי היא אחת משני שוטרים בלבד שזכו בעיטור זה. 

דרך הטייסים

הסבא ראה את הכל

כשלושה שבועות לאחר שנבחר ליו"ר הכנסת הראשון בתולדותיה, ב־4 ביוני 1948, שהה יוסף שפרינצק בתל אביב. כשהיה באזור חוף הים, צפה מרחוק בקרב שהתחולל בים בין ספינות ישראליות לבין ספינות מצריות שהתקרבו לתל אביב - וגם ראה מטוס ישראלי מופל וצולל למים. הוא לא ידע שאת המטוס הטיס בנו, סגן אהרון־דוד שפרינצק. "סבא יוסף וסבתא חנה נשאו את צערם וכאבם על נפילת בנם עד סוף ימיהם", מספר ד"ר אדיב שפרינצק, "שניהם כמעט לא דיברו בחוג המשפחה על האסון". גופותיהם של שפרינצק ושל מטיל הפצצות, סגן מתי סוקניק ז"ל, מעולם לא נמצאו ועד היום הם נחשבים נעדרים, אבל מיליוני אנשים עברו ועוברים ברחוב שנקרא בין היתר על שמם בתל אביב: דרך הטייסים.

אהרון־דוד נולד בירושלים במארס 1924 ונקרא על שמו של א"ד גורדון. כשהיה בן 7 עבר עם הוריו לתל אביב. בקיץ 1942 הצטרף לפלמ"ח וסיים בהצטיינות את קורס הצלפים הראשון. לימים אף השתתף ב"ליל הגשרים". ב־1943 השתתף אהרון־דוד בקורס דאייה וסיים אותו בהצלחה. אז גמלה בליבו ההחלטה להקדיש את חייו לטיס. אחרי אימונים נוספים בנען, ובתום קורס טיס וצבירת שעות טיסה, קיבל תעודת טייס. 

עם הכרזת האו"ם על הקמת המדינה, שימשה מחלקת הטיס של הפלמ"ח גרעין לחיל האוויר הישראלי, ובמטוס ה"פרימוס" יצא אהרון־דוד למשימות של הפצצת ריכוזי האויב והעברת תחמושת, אספקת מזון וידיעות ליישובים מנותקים. בשעות הבוקר של 4 ביוני 1948, כשניסו ספינות של הצי המצרי להפגיז את חוף תל אביב, אהרון־דוד היה בשדה התעופה ועם מתי סוקניק התנדב לצאת למשימת הפצצה מהאוויר, שנראתה אז כדרך היחידה לעצור את פעולת האויב. הם המריאו ב"פיירצ'יילד", מטוס קל שהוסב למשימות הפצצה ידנית. הם המריאו ב־17:00, ו־20 דקות אחר כך נצפה המטוס צולל לים. בן 24 היה שפרינצק במותו. רעייתו זה חודשיים, יפה, נשאה בבטנה את בתם, שתיקרא על שמו, נחמה דוידה. לצד ההנצחה בדרך הטייסים, הוקמה בגן העצמאות בתל אביב "אנדרטת השחף" בדמות ציפור שבורת כנף.

מודי נפל - ובתו מיכל נולדה 

על האנדרטה המוצבת סמוך לדרך הטייסים בתל אביב, שהוקמה "לזכר הטייסים שנפלו על הגנת תל אביב במלחמת השחרור", חקוק מלבד שמותיהם של סוקניק ושפרינצק גם שמו של מרדכי (מודי) אלון - מהטייסים המהוללים בטייסת הקרב הראשונה. 

ב־16 באוקטובר, ערב יום כיפור 1948, חיכתה מינה אלון לבעלה במשרד הראשי בבסיס טייסת 101, טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי שהוקמה רק כמה חודשים קודם לכן. משם הם עמדו לנסוע אל קיבוץ כנרת, להוריה.

הימים היו ימי מלחמת העצמאות, הטייס הצעיר בן ה־27, יחד עם חברו הטייס עזר ויצמן, יצאו בשני מטוסי מסרשמיט להפציץ כוחות מצריים שנסוגו מאשדוד. לקראת השעה 17:30 בערב שבו חזרה לכיוון הטייסת, אך כשמודי התקרב לבסיס הוא נשלח למשימה נוספת - לבדוק מטוס חשוד שנראה מעל הים. הוא הודיע ש"הכל בסדר" וחזר לנחיתה, אלא שלפתע איבד המטוס גובה במהירות רבה, נתקל בקרקע ועלה בלהבות. 

מינה ישבה במשרד וראתה את המתרחש, עשן שחור היתמר ממקום נפילת המטוס. היא ידעה באותה רגע שעזר ומודי יצאו לטיסה, אך לא ידעה מי משניהם התרסק.

"לא ידעתי שמינה בהיריון", סיפר ויצמן, לימים נשיא המדינה ומפקד חיל האוויר, בראיון לביטאון החיל ביולי 1987 בכתבה שעסקה בחייו ובמותו של אלון, "כשנכנסתי למשרד מינה, עצורה ומאופקת, ניגשה וסיפרה לי שהיא בחודש הרביעי להריונה. הבנתי שהיא יודעת מה קרה למודי". כמה חודשים לאחר אותו יום נולדה מיכל, בתו של אלון.

אלון נולד בצפת ב־1921 וגדל בתל אביב. כבר כנער צעיר מילא תפקיד של מקשר בין העמדות בשכונת ברנר שעל גבול יפו. בנובמבר 1940 התגייס לחיל התעופה של הצבא הבריטי, נשלח לקורס אלחוטנים והפך לעילוי. בהמלצת מפקדו המשיך לבחינות הכניסה לקורס טיס ובנובמבר 1943, לאחר המתנה ארוכה, הגשים חלום והחל קורס טיס של הצבא הבריטי בדרום אפריקה. 

"הוא הרשים אותי מאוד, גבר יפה תואר, עיניים בורקות, גבוה", סיפרה לימים מינה אשתו, שהיתה אחות במקצועה, בראיון לביטאון חיל האוויר. "מודי היה מפקד מלידה", סיפר ויצמן, "שקט מאוד, צנוע, לא יהיר. אני מאמין שאלמלא קרה מה שקרה הוא היה מגיע מהר מאוד לדרגת מפקד חיל האוויר".

שינויים בהנצחה

"הנצחה זו הדרך של הקולקטיב להגיד תודה על ההקרבה העצמית למען המדינה והאומה", מסביר פרופ' מעוז עזריהו, מומחה להיסטוריה ולפוליטיקה של שמות הרחובות בישראל וראש מוסד הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה, "הסיפורים הם תמיד הרואיים, מלאי גבורה ותעוזה. כשאתה מנציח את הטייסים שנהרגו בהגנה על תל אביב, אתה מודה להם. במקרה הזה יש גם אלמנט נוסף, העובדה שהמטוס שלהם נפל בים ואין להם קבר. למעשה, ההנצחה שלהם היא תחליף קבר. בתרבות כמו שלנו, שנותנת משקל עצום להבאת לוחמים לקבורה, זה מה שמעצים את החשיבות של ההנצחה שלהם".

לדבריו, במלחמת העצמאות נוצרו דפוסי הזיכרון וההנצחה של המדינה. "זו דרך לייצר היררכיה ובולטות", הוא אומר, "באופן עקרוני, ההנצחה של חללים בשמות של רחובות מתחילה רק אחרי הקמת המדינה. בערים הגדולות, תל אביב, חיפה וכדומה, התקבלה החלטה עקרונית לא להנציח חללים אינדיבידואליים בשמות רחובות, וזו החלטה שמנסים לעמוד בה עד היום. זו גם החלטה שנבעה מכך שיש יותר חללים מרחובות, ולכן לא רוצים ליצור אפליה. מה שכן רואים זו הנצחה כוללנית במספרים או באותיות שמסמלות מספרים, כמו רחוב הארבעה, רחוב השלושה, רחוב הנ"ד או רחוב כ"ג יורדי הסירה".

ישראל מנציחה פחות מבעבר?

"בשנים האחרונות החברה הפכה יותר אינדיבידואלית, ומבחינת ההורים השכולים, עיקר העניין בהנצחה הוא השם של הבן הנופל, הנצחה קולקטיבית פחות מעניינת אותם. לכן אנדרטאות נותנות מענה טוב יותר עבורן. יש פה גם עניין של תודעה. באסון הנ"ד, שבו נספו 54 חללים, זה התקבע כמספר. לעומת זאת, באסון המסוקים נהרגו 73 לוחמים ואנשי צוות, ומה שהתקבע זה השם 'אסון המסוקים'. באותה תקופה עיקר פועלם של ההורים היה להקים את האנדרטה במקום ההתרסקות, ושם הושקעו האנרגיות".

דבר אחד נראה די ברור: שום הנצחה ציבורית לא תחליף את הזיכרון הפרטי או המשפחתי. ד"ר שפרינצק, למשל, שומר את כלי השרטוט ואת ארגז הכלים של דודו אהרון־דוד ז"ל. "כשפגשתי בדוד בביקורי בבית סבא וסבתא בתל אביב", הוא מסביר, "הוא תמיד עסק בבניית מכשיר או בתיקון ציוד - משהו שמאוד קסם לי כילד". ריקי מגנג'י מדפדפת בין אלבומי התמונות של יונה ז"ל: "הרחוב על שמה הוא סגירת מעגל, אבל מאז שהורינו נפטרו, החפצים שלה נמצאים אצלי". 

ואילו הזיכרון של בלינקוב ז"ל קיבל נדבך נוסף של אבל משפחתי: זמן קצר אחרי שנהרג נפטרו הוריו. עשרה חודשים לאחר מותו נולד לאחיו דוד בן, שנקרא עמי, על שם הדוד. למרבה הצער, גם לעמי הגורל לא האיר פנים: הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 1964, שירת בחיל התותחנים ונשלח לקורס קצינים, שם נהרג בתאונת אימונים. אבל במשפחת בלינקוב לא שקעו בשכול. "אנחנו משפחה מאוד מחוברת למדינה ולארץ", מסכם רם, "יש לנו מורשת ענפה, אירועים, טיולים ועוד, אנחנו מתמקדים בעשייה ולא במוות". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו