שתי מועמדויות רצופות לאוסקר, זרם בלתי פוסק של תפקידים מגוונים ויכולת לבחור סרטים מכל הסוגים - אין ספק שווילם דפו נמצא באחת התקופות הטובות והפוריות בחייו המקצועיים. מה הפלא שהוא יכול להתחבר עכשיו גם ליצירות הססגוניות של הצייר קצוץ האוזן ואן גוך.
השחקן בן ה־63, שהתפרסם בשנות ה־80 בזכות עבודתו המשובחת ב"פלאטון", "מיסיסיפי בוערת", "הפיתוי האחרון של ישו" ו"לב פראי", לא מפסיק לעבוד לרגע, ועושה רושם שההערכה אליו ולכישוריו הייחודיים רק הולכת וגוברת.
"אני באמת מרגיש טוב לאחרונה", הוא מודה ומחייך את החיוך השטני המפורסם שלו. "אני משתתף בפרויקטים טובים ועובד עם אנשים מעניינים. המטרה היא למצוא סוג של איזון ושלווה עם עצמך, שהופכים אותך לבלתי ניתן לעצירה. ככה אתה לא מאבד את הראש מההצלחות שלך ולא נמחץ מהכישלונות".
במהלך הקריירה המפוארת שלו ידע דפו שפע חוויות משני הסוגים: לצד תפקידים נועזים ועטורי שבחים, שהפכו אותו לאחד משחקני האופי הכי מעניינים והכי פחות צפויים שבנמצא, היה אפשר גם למצוא אותו מתבזה בפצצות סירחון אגדיות כגון "גוף ההוכחות", "ספיד 2" ו"ג'ון קרטר".
אבל בשנים האחרונות, כך נדמה לפחות, דפו באמת מצא את האיזון המושלם. הוא מקפץ ללא מאמץ בין להיטים מסחריים דוגמת "אשמת הכוכבים", "ג'ון וויק" ו"אקוומן" לבין סרטים אמנותיים ותובעניים יותר כמו "מלון גרנד בודפשט", "Dog Eat Dog" ו"פרויקט פלורידה" (שהביא לו בשנה שעברה את מועמדותו השלישית לאוסקר).
ואילו בסרטו החדש, "ואן גוך: בשערי הנצח", שבו הוא מגלם את הצייר ההולנדי האייקוני, הוא מתכבד להגיש את אחת ההופעות הטובות ביותר שלו אי פעם. משימה לא פשוטה, לכל הדעות.
• • •
אני פוגש את דפו בבוקר שאחרי פרמיירת הסרט בפסטיבל ונציה האחרון. הוא כמובן עדיין לא יודע שהופעתו המחשמלת והמרגשת כוואן גוך תקנה לו את פרס השחקן המצטיין בפסטיבל ותארגן לו את מועמדותו הראשונה לאוסקר בקטגוריית השחקן הראשי (ועוד פחות יודע שיפסיד לבסוף את הפסלון לרמי מאלק בדמות פרדי מרקיורי).
אבל כאמור, הוא נמצא במצב רוח מצוין, והשיחה המשוחררת איתו חושפת אדם נעים, אנרגטי ומשעשע, שנמצא רחוק מאוד מהמחוזות המופרעים שאליהם הוא מגיע לא פעם על המסך הגדול.
את "ואן גוך: בשערי הנצח" ביים האמן הניו־ יורקי המוערך ג'וליאן שנאבל ("בסקיאט", "הפרפר ופעמון הצלילה"), ובניגוד לביוגרפיות הוליוודיות שגרתיות, שנוטות לסקור את חיי גיבורן באופן סכמטי ודידקטי, הסרט הנוכחי מפליא לשרטט דיוקן אימפרסיוניסטי, חושני ורוחני, שעוסק בשנותיו האחרונות של הצייר הנודע ומתמקד במערכות היחסים החמקמקות שנרקמות בין אמן ליצירתו, לטבע ולאלוהים.
הסרט אמנם יומרני מאוד, אך אפשר למצוא בו רגעים של יופי צרוף, רבים מהם מעוגנים בתצוגת המשחק הפנומנלית של דפו, שלא היסס לרגע לקבל את התפקיד.
"לא היה לי מושג על מה הסרט בדיוק, אבל מייד אמרתי שאני בפנים", הוא משחזר. "אני מכיר את ג'וליאן שנאבל כבר יותר מ־30 שנה, ונראה לי מעניין להשתתף בסרט שצייר אחד עושה על צייר אחר. ידעתי שיש לג'וליאן נקודת מבט מיוחדת על ואן גוך, וידעתי שהוא גם יכריח אותי ללמוד לצייר".
אז אתה ציירת בעצמך את הציורים שמוצגים בסרט?
"ברור! מי יצייר אם לא אני? ציירתי כל הזמן. היה חשוב מאוד שאבין את התהליך של ואן גוך, ושאנסה לראות את העולם כפי שהוא ראה אותו. שאדע איך לגשת אל בד הקנבס. שאכיר את הצבעים. ידעתי שזה ישגע את ג'וליאן אם אחזיק את המכחול לא כמו שצריך. הפתיע אותי שאני יכול לעשות משהו כזה".
אתה דומה מאוד לוואן גוך במראה הפיזי, אבל הוא מת בגיל 37. לא הפריע לך להיכנס לדמות שלו בגילך?
"לא ממש התעסקתי בזה. קודם כל, קשה להאמין שוואן גוך היה צעיר כל כך, ולא רק כי הוא הספיק לעשות כל כך הרבה בחייו. הוא נראה הרבה יותר מבוגר ממה שהיה באמת. בנוסף, אני מוכרח לומר שאילו הייתי צעיר יותר, לא הייתי מבין את האתגרים שניצבו מולו. לא הייתי מבין על מה הוא מדבר. לא הייתי מבין את הציורים שלו. אפשר לומר שלא הייתי מוכן לתפקיד הזה עד עכשיו".
בסרט אתם מדברים לא פעם על כך שאמנות היא שער אל הנצח. זה רעיון שאתה מתחבר אליו כשחקן?
"בוודאי. ביצירה יש תמיד רצון לשקף את המצב האנושי, להכניס את החוויות שלך אל תוך האמנות. אנחנו יודעים שלא נחיה לנצח, ומה שאנחנו עושים מושפע מהידיעה הזאת. אנחנו מחפשים את הנצחי בדברים היומיומיים, ואמנות היא חלק מהחיפוש הזה. למה אנחנו כאן? לאן אנחנו הולכים? מה שעומד בבסיס העבודה שלי כשחקן הוא התשוקה להבין את הדברים האלה".
• • •
במהלך הראיון מרבה דפו לדבר על גמישות, על חוסר הרצון שלו להיות מקוטלג כשחקן מזן מסוים, על חוסר העניין שלו לחזור על דברים שכבר עשה. ואכן, מבט חטוף ברשימת הסרטים שבהם השתתף לאורך השנים מלמד שהוא אף פעם לא הלך על בטוח, ותמיד לקח את הדברים לקצה. לא משנה אם גילם את הנבל ב"ספיידרמן", הגיח לכמה רגעים בקומדיה הזויה של ווס אנדרסון, או כיכב בסרט פסיכי של לארס פון טרייר לצד שועל מת שמדבר.
"אני לא יודע מה זה אומר 'לשחק'", הוא אומר. "תמיד שאפתי להיות שחקן שלא נתפס כשחקן. אני אוהב לזרוק את עצמי לתוך סיטואציות ולגרום למשהו לקרות. אני מנסה לחוות משהו ומנסה לשתף את הקהל בחוויה. עם זאת, אני לא מתרחק מהדברים שמפחידים אותי, ומעולם לא עניין אותי להפוך למותג שמזוהה עם דבר מסוים. זה יכול לקלקל ולהשחית אותך כשחקן".
מה משחית, מבחינתך? התחושה שאתה עושה את מה שמצפים ממך לעשות?
"בדיוק כך. מובן שאני רוצה שאנשים יאהבו את מה שאני עושה, אבל אני יודע שאם אתעסק בזה יותר מדי - אאבד את הפוקוס. מעניין אותי להמשיך להיעלם לתוך הדמויות, להיות אנשים אחרים כדי להבין את עצמי טוב יותר".
נראה שאתה נמשך לדמויות קיצוניות ולבמאים קיצוניים דוגמת אייבל פררה, פול שרדר ולארס פון טרייר.
"(צוחק) אולי זה כי אני אדם דוחה? לא יודע. לא מעניין אותי להיות באזור הנוחות שלי. אני אוהב תפקידים שדוחפים אותי, שמוציאים אותי משיווי משקל, שמכריחים אותי לעשות דברים שאני לא בטוח לגביהם. הסרטים שלי עם לארס פון טרייר, למשל. הוא גאון בלומר את הדברים שאסור להגיד. אני רוצה להיות בסביבה של אנשים כאלה. אני סאקר של הרפתקאות".
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו