ב־1 בדצמבר 1939 הובלו אלפי יהודים מהעיר חֶלְם שבפולין במה שהיה צעדת המוות הראשונה של השואה, שנשכחה כמעט כליל. מרבית החוקרים לא הגדירו אותה ככזאת מכיוון שבתודעה הציבורית צעדות המוות המפורסמות התרחשו בסוף המלחמה ויצאו ממחנות ההשמדה הגדולים. אותה צעדה היתה מעין ניסוי כלים של הנאצים, שמטרתו היתה בין השאר לבדוק כיצד יתקבל רצח יהודים המוני בקרב האוכלוסייה ובדעת הקהל העולמית.
אולם אנשי העיירה, שהקהילה היהודית הגדולה בה מנתה כ־18 אלף איש, לא שוכחים. מפה לאוזן, מדור לדור, מעבירים בני המשפחות הלאה את מה שהתרחש באותם ימים - כיצד נרצחו אלפים מיהודי חלם בתוך ימים ספורים. הרוב המוחלט של הניצולים המעטים מאותו צעדה מתו, ובני הדור הראשון היחידים שנותרו בחיים הם אלו שהיו אז ילדים קטנים. את מקומם תופסים בני הדור השני והשלישי שממשיכים לספר את הסיפור שכמעט אבד.
היה זה בתחילת מלחמת העולם השנייה, שלושה חודשים בלבד לאחר פריצתה, ליתר דיוק, וחלם, אז עיירה בת 30 אלף תושבים, היתה במרכזו של מאבק כוחות עוצמתי. בתחילה פלשו אליה הרוסים, אולם אלו נסוגו בעקבות הסכם ריבנטרופ־מולוטוב הידוע לשמצה. את מקומם תפסו הנאצים, אך גם אז לא צפו היהודים את מה שעומד להתרחש.
"החודשים הראשונים התאפיינו בבלבול", מספרת הילה בלט־ארד (50), שסבה, צבי הירש בלט, נרצח באכזריות בצעדה. למעשה, היו מי שהזהירו מפני מה שעומד להתרחש, כולל זאב ז'בוטינסקי, שאמר שהאדמה בוערת ושיש לברוח, אולם רוב התושבים בחרו להאמין שיהיה בסדר. "אני לא יודעת אם התעלמו, השתיקו או לא רצו להאמין. היו שחשבו שזו אפיזודה חולפת", מוסיפה הילה שאביה, יהושע, הקליט את עצמו לפני פטירתו ב־2011 וסיפר את מה שהתרחש באותו בוקר. אחיו הגדול, אפרים, שנדד אחר הצבא הרוסי וניצל, נפטר לפני שבועות בודדים בלבד, בגיל 100.
כיכר העיר חלם במאה ה-19
בתחילה הפלישה הגרמנית לא היתה סדירה והרוסים, שהיו אמורים לעצור ליד נהר בוג הסמוך, כבשו את העיירה לסירוגין. "היה פחד וחוסר ודאות, אבל גם כשהגרמנים היו בשלטון לא היו רצחנות או יחס משפיל. היה כובש זר, אבל בסך הכל החיים היו נורמליים", מציינת הילה. ביום אחד בסוף נובמבר הכל השתנה.
"עוד לא הייתי בן 8 באותה תקופה", נזכר בן ציון דרוטין (87), שמתגורר בנתניה. "תלו מודעות ענקיות שבהן נכתב שכל הגברים היהודים בין הגילים 16 ל־60 צריכים להגיע לכיכר המרכזית בשעת בוקר. אבא שלי, שהיה סוחר, אמר בהתחלה שהוא יתייצב אבל אמא שלי עמדה בפתח הדלת ורבה איתו. לבסוף הוא נכנע לה והחליט ללכת אל סבא שלי, לכפר".
מי שהעז לסייע - נורה
"זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי", סיפר יהושע בלט בהקלטה. באותו הזמן הוא עבד אצל הגרמנים במחסנים סמוכים ובמפעל, וכך כשקם בשעה מוקדמת כדי לצאת לעבודה, ראה את העגלונים שמסרו דפים שעליהם ההודעה מטעם ועד הקהילה. הוא רץ הביתה ונתקל באביו, צבי הירש, שהיה באמצע תפילת השחרית, עם טלית ותפילין. "סבא לקח את הזמן, סיים את התפילה ואמר 'מה שיהיה עם כל ישראל יהיה עם רב ישראל' - כלומר מה שיהיה עם כולם יהיה גם איתי", מספרת הילה. הוא הורה לבנו יהושע ללכת לעבודה, מה שבדיעבד הציל את חייו כי הנאצים, שלא רצו להפסיד כוח עבודה זול, הורו להם להישאר במפעל עד שעה מאוחרת וכך הם "פספסו" את הצעדה. האב לקח עימו את אחיו של יהושע, תנחום, שניצל לבסוף כמעט במקרה כשהתעכב בסמטה ליד הכיכר עם כמה חברים, וכשרצה להיכנס גילה שהדרך חסומה על ידי חיילי אס.אס שהקיפו את המקום. הסב, יהושע, כבר היה בפנים יחד עם כ־2,500 גברים יהודים נוספים.
הצעדה יצאה לדרך ביום שישי בצהריים, ומי שצפתה בהולכים היתה נחמה נטלי־גונן, שגם היום, בגיל 82, זוכרת כיצד כילדה קטנה בת 3 נחשפה לזוועות. "גדלתי בבת אחת מגיל 3 לגיל 30", היא משחזרת. "ראיתי כיצד קוברים את הרב הראשי חי בכיכר ומכריחים את היהודים האחרים להסתכל. כשהוא צעק שהוא צמא, מישהו עזר לו וירו בו. תינוק בכה אז גרמני דרש שישתיקו אותו, חטף אותו ושיפד אותו על גדר. תאר לעצמך מה זה עושה לילדה. נדבקתי לאמא, חשבתי שאני אהיה הבאה בתור".
הנאצים הצעידו את היהודים קדימה, ומי שהשתרך מאחור נורה. בקרחת יער, כ־15 ק"מ מהעיירה, הוציאו את המנהיגים והגברים החזקים, העמידו אותם בשורה וירו בהם למוות. את היריות שמע יהושע בלט במפעל, אך אז הוא לא ידע על הגיהינום שהתרחש רק קילומטרים ספורים ממנו. "הם צעדו לתוך הלילה בבוץ הפולני, כשרבים מהם מאבדים את הנעליים שלהם בדרך. הם הלכו קילומטרים על קילומטרים לעיר השכנה - חרובישוב, ושם אספו עוד כ־2,000 יהודים", מספרת הילה.
יומיים מתחילת הצעדה, ההולכים כבר היו מותשים. צבי הירש בלט התקשה לעמוד בקצב הרצחני. הנאצים רכבו על סוסים ואילו היהודים הלכו ללא נעליים, מורעבים וצמאים, בתוך שדות מוצפים. באחד המעברים בלט החליק ונפל. הוא נורה במקום. מי שהעז לסייע לנופלים נרצח גם הוא באכזריות. היתר המשיכו ללכת עד שהגיעו לגבול בין פולין הנאצית לבין הרוסים - נהר בוג, שהיה קפוא למחצה. "הנאצים הכריחו את שורדי הצעדה לקפוץ פנימה וטענו שמי שיצליח לעבור לצד הרוסי יינצל", מספרת הילה. "הבעיה היתה שהם ירו בהם מצד אחד, ומהצד השני היו הרוסים שחשדו שהיהודים הם מרגלים ופתחו עליהם אף הם באש". בסך הכל צעדו היהודים בין 52 ל־60 קילומטרים בדרכים לא דרכים, בסיוט מתמשך שבסופו רק המוות.
הקהילה שנמחקה
עשרות אנשים בלבד שרדו את הצעדה הנוראית, רובם עברו לצד השני של הנהר ונותרו בשטח הסובייטי עד סוף המלחמה. רק בודדים חזרו לעיירה חלם, וכך גילו התושבים היהודים מה התרחש ליקיריהם ולחבריהם. אחרים שמעו מהכפריים הפולנים שהתגוררו בדרך מה קרה. "רק מעטים הגיעו לנהר, ושם הגרמנים העמידו אותם בשורה וצעקו עליהם לרוץ", מספרת נחמה. "הם רצו והנאצים ירו. זה היה מראה מזעזע. במשך שנים רבות רצו לי בראש תמונות של מה שקרה בחלם, מה הם עשו ליהודים. עברתי תרפיה במשך עשור רק כדי להיפטר מהזוועות שבראשי".
"לעולם לא אשכח את המודעות הענקיות ואת ההתלבטות אם להגיע לכינוס, את האנשים רצים לכיכר. אנשים יצאו נורמליים וחזרו שרידים. עינו אותם כל הדרך, אנחנו שמענו את הסיפורים של הבודדים שחזרו. הם היו המומים מהמסע, שהיה איום ונורא. הצעידו אותם והכריחו אותם לחצות את הנהר הקפוא", משחזר דרוטין.
קבר האחים בבוסנו
בתוך ימים ספורים נרצחו כ־2,000 מהגברים ומהנערים בעיירה. וזה היה רק תחילת הסיוט. רוב תושבי חלם נרצחו בגטו ובאקציות למחנה ההשמדה סוביבור. נחמה ודרוטין, בנפרד, שרדו בדרך לא דרך. את נחמה הסתירו בבונקר, את דרוטין הסתירו בדירה קטנה. "רגע לפני האקציה השלישית הזהירו אותנו, אז ברחנו והסתתרנו אצל אדם גוי, שהבטיח לאבא שלי שאם נהיה בצרות הוא יסייע", הוא מספר, "במשך שנתיים לא ראינו אור יום, היינו חבויים במרתף ושומעים כיצד הנאצים מפלרטטים עם צעירות בחנות סמוכה". אביה של הילה, יהושע, יחד עם בני משפחה נוספים, יצאו למסע בריחה יוצא דופן שהוביל אותם כמעט עד איראן.
אחרי השואה נותרו יהודים בודדים בלבד בחלם, ובהם דרוטין, אז כבר נער צעיר. "נשארנו קומץ בתוך העיר. מצאנו את עצמנו עם כ־23 בני אדם בלבד", הוא מספר. נחמה שהתה לאחר המלחמה בארבעה מחנות עקורים ולבסוף קיבלה את האפשרות לעלות לארה"ב או לארץ ישראל. היא בחרה ללא היסוס: "הגענו לארץ באונייה 'גלילה' שנחתה בעתלית יומיים בדיוק אחרי שבן־גוריון הודיע על הקמת המדינה". היא שירתה בצבא ועברה אחרי כמה שנים לארה"ב, שם היא גרה עד היום, מדריכה במוזיאון השואה בניו יורק ומנחילה את הזיכרונות לכל מי שרק רוצה לשמוע. דרוטין מציין כי הוא אזרח חדש יחסית בארץ - "רק" מ־1947.
בחזרה לכיכר הנוראה
עשרות שנים עברו מאז, וניצולי הצעדה נפטרו בזה אחר זה. בחישוב פשוט, הצעיר ביותר שהשתתף באותה צעדה אמור להיות היום בן כ־96, קשיש מופלג. מי שהחליטו לקחת על עצמם את המשימה הם בני הדור השני והשלישי, שחברים בארגון יוצאי חלם, ובהם נמצא יו"ר הארגון, בן ציון לבקוביץ', שנחשף לזוועות מפי אמו ששרדה את השואה.
"יוצאי הקהילות שנכחדו הקימו ארגונים כדי להנציח את משפחותיהם ומכריהם. אנשים נותרו יתומים והצורך להנציח את קרוביהם בער בהם", מסביר לבקוביץ', "במשך השנים הם הזדקנו, וכיום כמעט אין אף אחד מהם. לכן היה צריך לתת את המושכות בידי הדור השני והשלישי". לפני 20 שנה הוא נכנס לתפקיד והחל לפעול יחד עם אלפי חברים לארגון על מנת להנציח את בני משפחתו שנרצחו.
"אנשים נותרו יתומים והצורך להנציח את קרוביהם בער בהם". לבקוביץ' עם תמונת סבו, בן ציון, שנרצח בצעדה
ב־1 בדצמבר 2019 מתכננים יוצאי חלם לצאת לצעדת זיכרון בעקבות בני משפחותיהם שנרצחו. היוזמה היא של פעילת הארגון שלומית בק, ולבקוביץ' וכן ורדה מידר קידמו אותה יחד איתה. "אני לא יודע איך, אבל צעדת המוות הזו נשכחה, גוועה בין דפי ההיסטוריה, ושמנו לעצמנו למטרה - להעלות את זה למודעות", מסביר לבקוביץ'. חברי הארגון יצרו קשר עם עיריות חלם וחרובישוב וקיבלו את הסכמתן לערוך שורה של טקסים - באותה רחבה שבה רוכזו היהודים בחלם, בחמישה מיקומים שבהם יש קברי אחים ולבסוף בחרובישוב. בינתיים, הוא מספר, התברר שבזכות המיזם המשותף נוצר קשר בין משפחות ניצולים וקורבנות, והוא חובק ערים ומדינות. "זה כמו כדור שלג, חשבנו בהתחלה שזה יהיה משהו קטן, אבל אנשים שולחים תמונות, מנסים לברר מי המצולמים. אנשים מצאו קרובי משפחה שלא הכירו".
"נשארנו בחיים קומץ, ולקח זמן רב עד שאנשים חזרו ממחנות הכפייה וההשמדה. הקומץ הזה נתן לעצמו מילה - שלא נשכח, שנספר", מסכם דרוטין. "חבל לי שלא זוכרים את האקציה הראשונה. מי ששרד אותה עבר כל כך הרבה פרעות, עברו חמש שנים עד ששוחררנו מהסיוט הזה".
הילה עדיין לא בטוחה אם תגיע לצעדה המשוחזרת. "אבא שלי סירב לחזור לפולין", היא אומרת, "כי מבחינתו האדמה היתה ספוגה בדמם של בני משפחתו. לכן, בניגוד לאחרים, אני לא נסעתי. כעת אני מתלבטת אם לצאת למצעד לכבד את המשפחה של סבא שלי, או שזה יהיה בניגוד גמור לזיכרון של אבא".
נחמה, לעומתה, צפויה להגיע לטקס שיתקיים בעיר הולדתה. "הייתי ביולי האחרון בעיר בטקס גדול, והובלתי עיתונאי מקומי לבית שבו גדלתי. זה נותן לי סיפוק לזכור את ההרוגים. אצל היהודים יש מנהג ללכת לבקר בבית עלמין את האנשים שמתו. כאן אין בית קברות ולכן הייתי באושוויץ, בטרבלינקה, במיידנק - כמעין תודה על כך שנשארתי בחיים בזמן שכולם מתו על קידוש השם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו