יציאת טריאסטה

כמעט מכל פינה בשכונות העיר טריאסטה רואים את הים, ובכל מקום שלא רואים אותו - מרגישים את קרבתו. העיר הכי לא־איטלקית באיטליה, שנמצאת על חוף הים האדריאטי בין קרואטיה לסלובניה, חייבת את עושרה ואת ההיסטוריה המיוחדת שלה למרחבים הימיים הנשקפים ממנה. במהלך אלפי שנות קיומה טריאסטה החליפה ידיים ועברה בין השליטים והמעצמות, כי כולם רצו להחזיק בנמל שלה ובמרחביה הכחולים.

למרחבים הכחולים האלה היה תפקיד משמעותי בהיסטוריה היהודית החדשה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נודעה טריאסטה כ"שער העלייה" לארץ ישראל, משום שהיתה לאחת מערי הנמל היחידות באירופה, שמהן היה אפשר להפליג לארץ ישראל. זרם ההגירה היהודית עבר בה עוד בשלהי המאה ה־19, אך אז המוני בני ישראל שמאסו בעוני ובאנטישמיות של אירופה רצו בעיקר להגיע לאמריקה. במאה ה־20 התווספו אליהם המבקשים להגיע אל ארץ האבות, וככל שענני הנאציזם הקדירו את שמי היבשת הישנה, הפכה טריאסטה לנקודת מפתח במסלול ההצלה.   

מי שהצליח להגיע לעיר הנמל האיטלקית קיבל סיכוי לעזוב את אירופה הבוערת ולהימלט מאימת הכיבוש הגרמני המתקרב. כשהגעתי לטריאסטה הדהדו בראשי המילים של אחד המכתבים שכתב זאב ז'בוטינסקי בפברואר 1940, כמה חודשים לפני פטירתו. המכתב, שאליו נחשפתי בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב, היה ממוען אל גב' אילה (ליליה) שטרסמן, מי שהיתה העורכת של עיתון התנועה הרוויזיוניסטית בוורשה, ומשורותיו המסודרות הלקוניות עלתה הדרמה האנושית של יהודי אירופה ברגעים שלפני סגירת השערים.

"כמה מאושר הייתי כאשר שמעתי שאת והילדים הצלחתם לעזוב את פולין והגעתם לטריאסטה", כתב ז'בוטינסקי ומייד נתן את דעתו לשלב הבא בבריחה, שלב קשה לא פחות - כיצד להפליג מטריאסטה לארץ ישראל. הוא הודה במכתב שאין בכוחו להשיג סרטיפיקט עלייה לפעיל רוויזיוניסטי אחר הנמצא בטריאסטה ד"ר באואר, ותהה אם קיימת דרך אחרת לסייע לידידים הנמצאים בעיר. בעת שהבריטים נעלו את שערי הארץ, והאיום הנאצי נהיה מוחשי, ז'בוטינסקי רצה לדחוק בבני שכבת האינטליגנציה היהודית שנקבצו לטריאסטה לצאת משם בכל דרך אפשרית ללא דיחוי.

 

קהילה רבת תושייה

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, "שער העלייה" שבטריאסטה הזרים לארץ ישראל אלפי יהודים. קו ההפלגה הראשי קישר בין הנמל האיטלקי לחיפה, ופעלו בו דרך קבע שתי ספינות. האונייה "תל אביב", אוניית נוסעים איטלקית שבעליה כיוונו את מאמצי השיווק שלהם אל השוק היהודי והארץ־ישראלי, אפילו התהדרה בשם ציוני ועברי. קדמה לה אונייה של חברת "לויד טריאסטהינו", שהובילה חלוצים מטריאסטה לפלשתינה עוד בתחילת שנות ה־20, ובספטמבר 1933 הגיעה ליפו הספינה "פולוניה" הפולנית בהפלגתה הראשונה מטריאסטה.

הקברניט היהודי האגדי אומברטו סטיינדלר, בן העיר טריאסטה, שהתפרסם בכך שפיקד על יותר מ־100 הפלגות לארץ הקודש, קבור בבית הקברות היהודי ששוכן בדרום טריאסטה. מצבתו, כמו מצבות מפוארות נוספות של יהודי העיר, מעידה על תפקידם החשוב בחיי העיר עוד מהימים שטריאסטה השתייכה לקיסרות האוסטרו־הונגרית. למעשה, יהודים בעלי תושייה ויוזמה עמדו מאחורי הזינוק הכלכלי של העיר במאה ה־19 והקימו מיזמים עסקיים בתחום הבנקאות, התעשייה והביטוח. אחדים מהם התפרסמו בעולם כולו.

קמילו קסטיליוני, בנו של הרב הראשי של טריאסטה, היה אחד מחלוצי שני ענפים חדשים - ענף הרכב וענף התעופה - עמד בראש מועצת המנהלים של חברת ב.מ.וו ונחשב בתקופת מלחמת העולם הראשונה לאיש העשיר של מרכז אירופה. משפחת שטוק מטריאסטה הקימה את אחת מחברות האלכוהול הגדולות של אירופה, שהתפרסה על מדינות היבשת והגיעה אף לארה"ב. משפחת מורפורגו הצטיינה בבנקאות, והארמון המפואר שנבנה עבורה משמש עכשיו אחד מן המוזיאונים היפים של העיר.  

יהודים אחרים עשו חיל במסחר הבינלאומי, שבו טריאסטה שימשה צומת לוגיסטי חשוב ביותר. הדבר היה כה אופייני שמצא את ביטויו בכל תחומי החיים, אפילו באמנות עברית חדשה. כך, בתסריט לסרט "גנצורי" שזאב ז'בוטינסקי כתב בשנות ה־20 בהזמנת קק"ל, מופיעה משפחת סויליאנו, משפחה ספרדית עשירה, שאחד מבניה הוא סוחר אמיד בטריאסטה. קהילת טריאסטה, אגב, היתה שונה מיתר הקהילות של יהודי איטליה גם בכך שבמהלך הדורות היתה מורכבת בעיקר מיהודים אשכנזים (היתה זאת הקהילה האשכנזית היחידה על שפת המרחב הים־תיכוני). יהודים ספרדים החלו להגיע אל העיר בכמויות גדולות רק במאה ה־19, היו אלה יהודים מהאי קורפו שייסדו קהילה ספרדית נפרדת.

היהודים השתלבו בחיי העיר עוד הרבה לפני המאה ה־19. היקף שילובם היה כה גדול, שעד סוף המאה ה־17 שלטונות טריאסטה לא הכריחו אותם לגור בגטו או לשאת את טלאי הקלון האופייני לערים איטלקיות אחרות. ההקלות האלה נפסקו בשנת 1675, אולם כעבור כ־200 שנה טריאסטה שוב הצטיינה ביחס חיובי במיוחד כלפי היהודים: בשנת 1782, כשהעיר היתה חלק מאוסטריה, התפרסם "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני והעניק ליהודים זכויות שוות. למרות זאת, עם הופעת התנועה הלאומית האיטלקית רבים מיהודי טריאסטה הצטרפו אליה והיו בין המובילים בתנועה שדרשה לצרף את טריאסטה לאיטליה. גם עליהם כתב ז'בוטינסקי.

אחד מאותם מובילי הלאומנות האיטלקית היה סלווטורה ברזילאי, מראשי האירידנטה, התנועה להחזרה ל"אמא איטליה" של המחוזות שטענו לייחוס היסטורי או תרבותי לאיטליה בעבר. בשנת 1915 ברזילאי מונה לשר והיה לסמל התנועה אף שהיה, כאמור, יהודי. ז'בוטינסקי לא היה יכול שלא לשים לב לחדווה שבה בני עמו, דוגמת ברזילאי, פועלים למען תחייה לאומית של עמים אחרים, וקרא להפנות ולו מקצת מן הלהט היהודי הזה אל התנועה הציונית. אולם, לא רק הלאומיות האיטלקית והציונות נלחמו בימים הסוערים ההם על לבבות יהודי טריאסטה. בשל האופי הרב־לאומי של העיר ומיקומה בתווך בין המרחב האיטלקי, המרחב הגרמני והמרחב הסלאבי התקיימו בעת ובעונה אחת אידיאולוגיות מגוונות ולפעמים סותרות, החל מן הסוציאליזם והמרקסיזם וכלה בפשיזם האיטלקי. חלק מיהודי טריאסטה, בדומה ליהודים ברחבי איטליה, אכן פלרטטו עם מפלגתו של מוסוליני, מה שלא מנע מהם ליפול קורבן לחוקי הגזע שאומצו על ידי השלטונות הפשיסטיים לדרישת הגרמנים. וכשהנאצים עצמם כבשו את העיר, גורל כל היהודים, בלי הבדל של אידיאולוגיה או השתייכות רעיונית, נגזר.

הגרמנים הקימו בטריאסטה את מחנה הריכוז היחיד על אדמת איטליה -  ריזיירה די סן סאבא, והחל מאוקטובר 1943 אספו אליו את היהודים מטריאסטה ומאזורים סמוכים של איטליה, קרואטיה וסלובניה. משערים שכ־3,000 מן האסירים - יהודים, ולצידם מתנגדי משטר, פרטיזנים איטלקים ויוגוסלבים - נרצחו במחנה, ואלפים נוספים שולחו ממנו אל מחנות ההשמדה, ובעיקר אל אושוויץ ובירקנאו. כמו במקומות אחרים, אנשי האס.אס שהפעילו את המחנה הצטיינו באכזריות נטולת גבולות ונהגו לבצע את מעשי הרצח בדרכים איומות ביותר - בחבטות אלה בבסיס הגולגולת, בהרעלה באמצעות גזי הפליטה של כלי רכב ובעוד שיטות נוראיות. במבנה נפרד הם הקימו קרמטוריום לשריפת גופות, אך דאגו להרוס אותו לפני הנסיגה וכניסת הכוחות היוגוסלביים אל העיר, כדי להסוות את עכבות הפשעים. 

 

תמהיל היסטורי במבנה אחד

הקהילה היהודית של טריאסטה מעולם לא התאוששה מפגעי השואה. מספר היהודים ירד מ־6,000 לפחות מ־1,000. לאחר סיום המלחמה העיר הפכה למוקד הפעילות הציונית - מיקומה על שפת הים שוב אפשר להזרים דרכה את העולים לארץ ישראל, רק שהפעם היתה זאת שארית הפליטה. בניין האבן הפשוט ברחוב ויה דל מונטי, שמתפתל במורד הגבעה לא רחוק מן הים (ודי קרוב אל הגטו ההיסטורי), אחסן את משרדי הסוכנות היהודית.

כאן נעמדו בתור מבקשי הסרטיפיקטים הנואשים. באופן אירוני, כ־500 שנים מוקדם יותר שכן בסמוך לתוואי ויה דל מונטי בית הקברות הראשון של יהודי טריאסטה. אלפי יהודים ששרדו את השואה ברחבי אירופה עברו בנמל בדרכם מן היבשת שהיתה לבית קברות יהודי אחד גדול ללחום את מלחמת העצמאות במולדת האבות. בימי שהייתם הקצרה בטריאסטה הם מילאו בקולות התפילה את האולם הענק של בית הכנסת האדיר ברחוב דוניצטי. 

 

נותרו בטריאסטה. סידור תפילה אשכנזי (מימין) וספרדי בבית הכנסת 

 

דניאל רקנאטי, אחד מהפעילים באגף הציוני שלה, מספר שאבן הפינה לבית הכנסת הונחה בשנת 1908, בימי הפריחה, כאשר היה ברור שבתי הכנסת הקיימים, לא יכלו להכיל את צורכי הקהילה שצמחה בקצב מבטיח. "בית הכנסת היה לסמל לעוצמת היהודים בטריאסטה - בממדיו העצומים וביופיו הוא מאפיל על הסביבה גם כעבור יותר מ־100 שנה אחרי חנוכתו". 

באולם התפילה המרשים מונחים בערימה ספרי תפילה שמגלמים את תמהיל ההיסטוריה היהודית ב־200 השנים האחרונות: מחזור אחד "כמנהג המדינות פולין, בעהמן, מעהרן ואונגארן" שהודפס בפראג ב־1834; מחזור אחר כ"מנהג ספרד בקהילות קדושות קונשטאנטינה ומדינות מזרח ומערב איטליא יצ"ו", שהודפס בווינה "רק" בשנת 1888. כיצד שניהם הגיעו לטריאסטה? קרוב לוודאי שהעולים הנוהרים ל"שער העלייה" נשאו אותם עימם ונאלצו להשאיר כאן בבית הכנסת.

 

ביטוח נגד אנטישמיות

עירוב הסגנונות לא מצטמצם רק לספרי תפילה. הוא מורגש גם באדריכלות בית הכנסת, וגם בהתנהלות הקהילה. "עד היום בתפילות של שבת אנו משתמשים בנוסח אשכנז, ואילו בשאר ימי השבוע נוהגים בנוסח ספרד", מבהיר רקנאטי. באשר לבניין, הוא ייחודי כל כך שלא ניתן לשייך אותו לאסכולה אדריכלית אחת. 

"בהתחלה ערכו תחרות אדריכלית בינלאומית כדי לתכנן אותו", הוא מפרט. "אבל היא הסתיימה בלא מנצח. אז דווקא שני אדריכלים נוצרים מקומיים, האב והבן רוג'רו וארדואינו ברלם, נטלו את המושכות. בניגוד לסגנונות האוריינטליים שביקשו לשאול מן הבנייה הביזנטית או המוסלמית, הם יצרו בית כנסת שמתבסס על עקרונות הבנייה הרומיים". 

בעקבות חוקי הגזע בית הכנסת נסגר ב־1942 וחולל. החיילים הנאצים הפכו אותו למחסן עבור חפצי ערך ופריטי אמנות שנשדדו ממשפחות יהודיות. עם זאת, הם לא הצליחו לאתר את כלי הקודש עשויי הכסף, אשר הוסתרו לפני הפלישה הנאצית במקום מחבוא בתוך הבניין. האוצרות האלה שרדו, אבל האולם המרכזי של בית הכנסת שמכיל 1,400 מקומות ישיבה לא התמלא כבר עשרות שנים. 

רקנאטי טוען שמרבית בני הקהילה היהודית של טריאסטה נשארים בעיר כי הם פשוט מבוגרים מדי כדי להתחיל חיים חדשים במקום אחר. צעירים יותר עוזבים - מי לערים מרכזיות יותר במדינה (במיוחד למילאנו), ומי לישראל. 

השורשים העמוקים של קהילת יהודי טריאסטה (ראשיתה, כפי שמספרים, היתה עוד סביב שנת 1200 בהגעה של כמה משפחות יהודיות מגרמניה ובוהמיה, שעסקו בהלוואת כספים לשליטים) משמשים מעין תעודת ביטוח מפני אנטישמיות. היהודים בטריאסטה אינם נתפסים כזרים, עד כי אפילו שפת אנשי המקום ניזונה ממילים עבריות. השפה היהודית־איטלקית תרמה למילון האיטלקי בכל רחבי המדינה, כאשר מונחים יהודיים עברו אל אוצר המילים המקומי בשינויי הגייה. המילה מרגל, לדוגמה, שימשה בשפת אנשי טריאסטה במשמעות הדומה למשמעות העברית, ובעקבותיה נטבעה המילה marachella שפירושה תעלול או הונאה. תושבי טריאסטה שאינם יהודים נוהגים לסייר בבית הכנסת ואף להגיע לשיעורי הרב מתוך סקרנות, בלי שתהיה להם כל זיקה ליהדות.

עם זאת,  רוחות שנאת ישראל מגיעות גם לעיר שלא ממש הכירה אותן. בשנה שעברה בטקס לרגל יום השחרור, שמציין את נפילת הפשיזם האיטלקי, הונפו בקהל דגלי אש"ף. רבה של קהילת טריאסטה, הרב אלכסנדר מלוני, לא היה מוכן לשתוק ולמחול על הכבוד היהודי. הוא מחה על ההתנהלות ועזב את הטקס בהפגנתיות. עימו עזבו גם כל היהודים, והתקשורת המקומית התייצבה לצידם. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו