הכל מכּתוּבּ

הנשיא ראובן ריבלין העיד פעם על אביו, פרופ' יוסף יואל ריבלין, מתרגם הקוראן ו"אלף לילה ולילה" מערבית לעברית, כי היה אדם של "מזרח ומערב בו זמנית". "היינו שלוש משפחות, קרובות מאוד", התרפק הנשיא על ימים ירושלמיים נשכחים, "משפחת נשאשיבי המוסלמית, משפחת פרייג' הנוצרית ומשפחת ריבלין. אמא היתה מספרת שפעם בחודש, ביום ראשון, היינו הולכים, היהודים והמוסלמים - לנוצרים. פעם בחודש ביום שישי, ביקרנו יחד עם הנוצרים אצל המשפחות המוסלמיות, ופעם בחודש המוסלמים והנוצרים היו באים אלינו הריבלינים, הביתה, לרחביה (מתוך ראיון של ריבלין לכתב העת לספרות "הו!", מארס 2018).

הסיפור של פרופ' יהודה שנהב־שהרבני, סוציולוג ומתרגם שגם בו יש ממזרח ומערב בו זמנית, הוא סיפור שונה מזה של ריבלין, והוא נוסטלגי ומפנק הרבה פחות. שנהב, ממייסדי חוג המתרגמים של מכון ון ליר בירושלים, ומי שבצעירותו קיים עם השפה הערבית יחסים אמביוולנטיים, ייסד עם שניים מעמיתיו את סדרת הספרים "מכתוב".

אחרי שנים ארוכות שבהן הציבור היהודי מיעט להיחשף לספרות ערבית מתורגמת, מאה המתרגמים היהודים והערבים ששנהב רתם למפעל שלו, מציבים בקדמת הבמה הספרותית בישראל גם יצירות ערביות. "מכתוב" היא הסדרה היחידה בספרות הישראלית המוקדשת כולה לתרגום מערבית.

 הרומן הלוהט של שנהב עם השפה הערבית החל דווקא ב"ברוגז" ממושך. אביו המנוח, אליהו שהרבני, שעלה מעיראק והשתלב בממשל הצבאי ובחיל המודיעין, התהדר בידיעת השפה הערבית. בנו סלד באותה עת מכך. שנהב מעיד על עצמו כי סירב בעקשנות ללמוד ערבית באופן מסודר, כדי שלא להתגייס לאותה היחידה שבה שירתו אביו, דודיו וכמעט כל הגברים העיראקים שהכיר.

שנהב מעולם לא דיבר עם אביו בשפת אמו, עד שביום נורא אחד בחורף 1991 השתנה הכל. טיל עיראקי נפל לא הרחק מבית המשפחה בראש העין. האב, אליהו, כבן 62, לקה בליבו ונפטר (היה אחד מ־77 ההרוגים הישראלים במלחמת המפרץ שרובם המכריע מצאו את מותם מחנק עקב שימוש במסכה או מאירוע לבבי).

שנהב, שהיה ב־91' בן 39, מספר כי סערה נפשית עזה אחזה בו עם מות אביו. "נתקפתי בטירוף לדעת את מה שאבי ידע, ורצה שאדע. את מה שסירבתי עד אז לדעת", הוא אומר. הטירוף גלגל אותו לבית משפחת קונדוס ביפו. אכול רגשי אשמה, חרטה ורצון בתיקון, התמסר ללימודי השפה הערבית אצל אבי המשפחה, אבו איסלאם, שהיה מורה מחונן. שבוע אחר שבוע הרביץ בו אבו איסלאם את יסודות השפה ובעיקר מילים ומשפטים. שהרבני למד אותם בעל פה. כך אסף מילה אחר מילה, משפט אחד משפט. 50 בחודש, 600 בשנה.

 

נאבק בהכחשת שואה ותיעד את הנכבה. אליאס ח'ורי // צילום: אי.פי

 

שנים מאוחר יותר, כשכבר היה פרופסור בחוג לסוציולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, עיבה שנהב את ידיעותיו בשפה הערבית כתלמיד אורח בכיתת תיכוניסטים של אחד מחבריו, מורה מבית ספר בנצרת. אחר כך התמקצע בידיעותיו בשפה במסגרת האוניברסיטה, ואף העז לתרגם למגירה סיפורים קצרים מערבית. הוא מעיד שגם ידידות רבת שנים עם העיתונאי והסופר הדרוזי סלמאן נאטור, שהפכה לחברות קרובה, סייעה לו לשדרג אף יותר את ידיעותיו בשפה שבה מרד בצעירותו.

נאטור חינך את שנהב, וסירב לשוחח עימו בעברית, אלא רק בערבית. לפני כשבע שנים, אולי לאחר שהשתכנע ששנהב השתחרר מצילו של האב והשלים עם הערבית, הציע לו לתרגם לעברית את הרומן שכתב, "היא, אני והסתיו" (ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרת "הכבשה השחורה").

ספרו של נאטור פורס באמצעות דרמה כפרית ודמות מסתורית מערכות יחסים, בעיקר בתוככי העולם הנשי. הוא שוזר ברומן גם את מרקם החיים הפלשתיני במדינה היהודית. שנהב מספר כי עד היום הוא רואה בספר, ובעבודת התרגום עליו, הנכחה - עבור היהודים - של "הלא־מודע הפוליטי שעליו מכוננת מדינת ישראל".

 

"לכונן באמצעות מילים"

בעבור שנהב המפגש עם הטקסט של נאטור היה חוויה מעצבת. עם השנים הוא ומתרגמיו טרחו רבות לא רק על הבאת הספרות הערבית אל הקוראים היהודים, אלא גם על הנכחת הלא מודע הזה, שבהכרח פוליטי הוא, בקרב הציבור היהודי. שנהב, שמגדיר עצמו כיום "ציוני לשעבר", הלך עם השנים רחוק בנושא, לצד ואולי מתוך מפעלו הספרותי.

אחרי "היא, אני והסתיו", ההמשך היה כמעט טבעי. בחלוף שנתיים הקימו נאטור ושנהב את חוג המתרגמים שלהם יחד עם חוקר השפה הערבית והמתרגם ד"ר יונתן מנדל. בתוך חמש שנים תורגמו שמונה יצירות חשובות של סופרים ערבים ידועים, ובהם "ילדי הגטו - שמי אדם" של אליאס ח'ורי ו"שנת הארבה" של סלים תמארי - שניהם ראו אור אשתקד בתרגום לעברית. עוד חמש יצירות נמצאות בימים אלה בשלבי תרגום.

מדובר ביבול ספרותי מרשים, בעיקר אם מתחשבים בכך שמאז שנות ה־30 של המאה הקודמת ועד הקמתה של הוצאת הספרים "אנדלוס" בסוף שנות ה־90 - תורגמו פחות מ־40 כותרים מערבית לעברית. אנדלוס, הוצאה שנוסדה על ידי יעל לרר, עסקה בעיקר בתרגום ספרות ערבית לעברית והוסיפה עוד 20 ספרים עד 2009 - אך אז חדלה מלפעול.

הקורא הישראלי, כך התברר, מיעט להתעניין בתרבות הערבית, וגם אחרי הקמת "מכתוב" לא שינה ממנהגו. הציבור היהודי אינו נוהר לחנויות כדי לרכוש את תרגומי הקלאסיקות הערביות, ואף לא אחת מהיצירות, שבציבור הערבי והפלשתיני נמכרות היטב, אפילו דגדגה את רשימות רבי המכר בישראל לאחר תרגומה.

"הציבור היהודי אינו מתעניין בספרות ערבית, אינו יודע שקיימת ספרות ערבית ובינתיים אינו צורך אותה", מודה שנהב. אלא שהוא, ומתרגמיו, יהודים וערבים שעובדים יחד כתף אל כתף כבר חמש שנים, אינם מודדים את מפעלם רק בסרגל הכלכלי.

"'מכתוב', בהגדרה, שואפת לסמן מציאות חברתית ופוליטית אחרת, להתגבר על מכשולי השפה ועל ההיחלשות וההיעלמות של הקשרים בין יהודים לבין ערבים באזור, וגם להתמודד עם המציאות הישראלית העגומה שבה לפחות מ־2% מהיהודים יש ידע בערבית ברמה שמאפשרת קריאת ספרות", אומרים שנהב ומנדל. הם מצהירים כי עבודתם היא "מעשה מכונן באמצעות מילים", ובה בעת גם פעולה תרבותית ופוליטית.

 

הצוות בועט, מתווכח ומשלים

שיטת העבודה של "מכתוב", שבו כ־100 מתרגמים פועלים כחוג משותף, נועד לדברי שנהב ומנדל "לפייס בין שתי השפות", ושונה מאוד מבעבר. על האופן שבו תורגמו ספרים מערבית עד כה, השניים, יחד עם שותפם איאד ברגותי (עורך המשנה של "מכתוב"), מותחים ביקורת קשה. "אנחנו מבקשים לאפשר לקורא הישראלי להתוודע לקולות, לרעיונות ולחיים שנעדרים כמעט לחלוטין מהשיח הספרותי, החברתי והפוליטי בישראל, ושאם הם מופיעים בו, הם בדרך כלל מתווכים על ידי סוכנים שמזוהים עם 'ענייני ערבים', לרבות פרשנים וכתבים 'לענייני ערבים' בתקשורת הישראלית, ו'מזרחנים', ו'ערביסטים' במרכזי המחקר השונים. הגופים הישראליים הממלכתיים נוטים לעסוק בנושאים מזרח־תיכוניים דרך משקפיים ביטחוניים או מדיניים".

 

ידידות מכרעת במפגש עם הערבית. המשורר הדרוזי סלמאן נאטור (משמאל) // צילום: הרצי שפירא

 

מנדל מעיד כי הם מבקשים "לפתוח פתח עבור השמעת המזרח התיכון בשפתו. לא להדגיש את מה שחושב הפרשן הישראלי על החברה הפלשתינית בפרט או על העולם הערבי בכלל, אלא לקדם את האפשרות של השמעת קולו של המשורר הפלשתיני עצמו או של הסופרת בת העולם הערבי עצמה, שכותבים דרך עיניהם הם על החיים בארצם, על המתוק והמר שבהם. אנחנו רוצים שהישראלים יתוודעו לקולות שונים מרחבי המזרח התיכון, אזור שעימו לרוב תושבי ישראל אין כמעט שום אינטראקציה חיובית ותרבותית".

דגם העבודה של "מכתוב" משתנה מספר לספר. "אם בעבר ישב המתרגם - מעולה ככל שיהיה, בגפו, עם ידע נאה בערבית, מול ערימת מילונים וצג מחשב - אך מעולם לא פגש ערבי", אומר שנהב, "הרי שאצלנו, נוסף על המתרגם, מועסקים גם עורך תרגום בערבית ועורך תרגום בעברית. זה צוות דו־לשוני ודו־לאומי, שחי, תוסס, בועט, מתווכח, רב ומשלים זה את זה וזה עם זה. בסופו של דבר מתגבש בהסכמה תרגום עברי שהוא משובח פי כמה מזה של המתרגם הבודד - ויהא זה כאמור המקצועי ביותר".

המודל שגיבשו המתרגמים של "מכתוב" מזכיר את המודל שנוסד בדרך מקרה, ב"תרגום הטייסים" של "ההוביט" מאת טולקין. התרגום ההוא נעשה על ידי כמה טייסים ישראלים שנשבו על ידי מצרים במלחמת ההתשה, ובכלא עבאסיה שקדו על המלאכה. הטייסים עבדו בשני זוגות: זוג אחד קרא את הטקסט באנגלית ודיבר אותו בעברית, לא תמיד מובנת; הזוג השני שדרג את התרגום המילולי לעברית כתובה ומובנת, והכניס בה לוגיקה. השיטה ב"מכתוב" דומה, והרעיון הוא למנוע יצירת חיץ ועיסוק בלעדי של יהודים בעברית ושל ערבים בערבית.

 

דווקא האשכנזים מתעניינים

מנדל, שנהב וברגותי שבים אל תחנות חייה של הערבית בחברה היהודית. "שפה זרה שנייה שמבליעה עובדה שקטה: אם השפה הערבית, שמוגדרת כשפה רשמית, היא זרה, אזי זרים גם דובריה, זרים בארצם כבר יותר מיובל שנים", אומר מנדל.

הערבית נלמדת בבתי הספר היהודיים בכיתות ז' עד י', לא כמקצוע חובה אלא כשפת בחירה. "תלמידים בישראל יכולים לסיים הלכה למעשה 12 שנות לימוד בבית הספר בלא שלמדו ולו שעה אחת של ערבית", מדגיש מנדל.

שנהב מוסיף ומגלה כי "רק ב־3% מתוך 1,259 בתי ספר במסגרת החינוך הרגיל בכיתות י' - התלמידים לומדים ערבית. חצי אחוז בלבד מהאוכלוסייה היהודית מסוגל לקרוא ספרות ערבית כיום".

בסקר שנערך במכון ון ליר, שבדק לעומק את ידיעת השפה הערבית בקרב היהודים, נמצא, לדברי שנהב, שדווקא בקרב יוצאי מדינות ערב - הערבית הולכת ונעלמת. "26% דוברים את השפה מהדור הראשון, 14% מהדור השני ו־1.3% בלבד מהדור השלישי. לעומת זאת, שיעור היהודים שלמדו ערבית באוניברסיטה, בקרב יהודים יוצאי אירופה או צאצאיהם (אשכנזים), גדול פי יותר מארבעה מאשר בקרב יוצאי עדות ערב, ושיעור היהודים שלמדו ערבית בצבא בקרב האשכנזים גדול פי שלושה מאשר בקרב יוצאי ארצות ערב".

שנהב כואב את "בגידת היהודים המזרחים, או היהודים הערבים" - בשפת האם שלהם. הוא תמה על כך מאוד ונזכר בדברי ידידו סלמאן נאטור, שפעם שאל אותו: "האם היהודים הגיעו למזרח התיכון כאורחים או כדיירי קבע? האם זו הגירה קצרת טווח? מדוע אתם מתעלמים מהערבית? מדוע אינכם לומדים אותה?"

הוא עצמו לא רק למד ערבית, אלא מגדיר עצמו היום כיהודי מזרחי וכיהודי־ערבי, ואף מתנגד להקמתן של שתי מדינות - "עיוות נוראי", לדבריו. במדינת ישראל הוא רואה את "הגטו המזוין של היהודים במזרח התיכון". המדינה היהודית על פי שנהב היא "אסון ליהודים", ואת יום העצמאות הוא חוגג בנצרת, "כדי להרגיש מיעוט, כדי להרגיש שאינני הפריץ" (כך אמר לעיתונאית ליאת רגב במסגרת הסדרה "70 פנים" ששודרה בכאן 11). הריבונות על הארץ, לדבריו, צריכה להיות משותפת, במסגרת מדינה דו־לאומית: "אני רוצה לשלוט יחד עם הערבים על הארץ הזאת". השמאל, שמסרב "לטבוע בים הערבי" (כפי שהגדיר זאת פעם עמוס עוז), הוא לדברי שנהב, "הגזען האמיתי". כנגזרת מתפיסתו שנהב הוא גם מתנגד חריף לפינוי התנחלויות, "שבהן חיים כבר בני הדור הרביעי".

 

המאבק של ח'ורי

החומרים והספרים ששנהב, מנדל, ברגותי ועשרות אנשי המקצוע שקיבצו תרגמו עד כה לעברית - נוגעים בחיים עצמם על מורכבותם, דמעותיהם, שמחותיהם אך כמעט תמיד גם בעצבים הכי חשופים ורגישים של הסכסוך הישראלי־פלשתיני, אלה שישראלים כמעט אינם נחשפים אליהם.

"ילדי הגטו - שמי אדם" של אליאס ח'ורי הלבנוני, הוא אחד מהם. ח'ורי, שהיה חבר בפת"ח הירדני, גורש משם ב"ספטמבר השחור" ועוד הספיק לעבוד עם מחמוד דרוויש. ח'ורי נאבק בהכחשת השואה ובמקביל הפך למתעד הגדול של הנכבה הפלשתינית. ב"ילדי הגטו" הוא מתאר אותה מבעד למשקפיו של אדם, פלשתיני בעל אזרחות ישראלית שהיגר לניו יורק, לאחר שהתייאש מהחזון של "מדינת הישראלים".

חייו של אדם המתפתלים בין זהויות לשוניות ונאמנויות צולבות, הובילו אותו בדרך חתחתים עד למותו הבלתי צפוי. הרשימות הקטועות שהותיר אחריו ובהן גם סיפור גירוש הערבים מלוד ב"מלחמת העצמאות של היהודים" ב־1948, שזורים ברומן, וח'ורי הוא ללא ספק אחד הסופרים הנחשבים והמוערכים בעולם הערבי כיום.

השם שח'ורי העניק לספרו - "ילדי הגטו" הוא גניבה ספרותית, כנראה מכוונת, מישראל זנגוויל, חברו של בנימין זאב הרצל, שב־1892 פרסם את "ילדי הגטו" שלו. זנגוויל הוא שתיאר את המהלך הציוני כעם ללא ארץ המגיע לארץ ללא עם. בספרו שלו, ח'ורי פורס בדרך ספרותית מסר פוליטי מובהק: אנו העם של הארץ הזאת ובגללכם, היהודים, היינו לעם ללא ארץ.

אברהם בורג, שכתב על ספרו של ח'ורי ב"הארץ", התרשם שאליבא דח'ורי, "השואה והנכבה ירדו כרוכות לעולם ולכן לאיש מאיתנו אין מונופול על פסיכולוגיית הגטו". אלו דברים קשים מאוד לאוזניים יהודיות וציוניות, אבל בעיקר מקוממים ולא נכונים.

 

המלך עצוב בשדה

בחירות ספרותיות נוספות של "מכתוב" אינן מחפשות בהכרח רייטינג ציוני וקשה שלא לראות בהן גם בחירה פוליטית. "זמן הסוסים הלבנים" מאת הסופר והאינטלקטואל הפלשתיני אבראהים נצראללה, הוא רומן היסטורי שמשתרע על פני יותר משישה עשורים, משלהי התקופה העות'מאנית בארץ, דרך המנדט הבריטי ועד המאבק הציוני־פלשתיני. על גב הספר באנגלית נכתב כי הוא מציע, "דרך סיפורה של משפחה אחת, את סיפורו של כפר וסיפורה של ארץ שגורלם נקבע על ידי כוח קולוניאלי אחד שמחליף כוח קולוניאלי אחר".

"שנת הארבה", שכתב סלים תמארי, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה מאוניברסיטת ביר זית, הוא בחירה מעניינת ומעט שונה של "מכתוב", אך גם היא אינה מנותקת מההיסטוריה הפלשתינית של מאה השנים האחרונות.

 

 

מדובר במחקר שמבוסס על יומנו של אחסאן אלתורג'מאן, ערבי ירושלמי שגויס לצבא העות'מאני וכתב יומן אישי. היומן התגלה בדרך מקרה במרתפי הספרייה הלאומית בירושלים במהלך חיפושים אחר תופעת הארבה. אך לספר יש קשר קלוש בלבד לארבה; הוא מכונה כך מכיוון שבשנה שבה נכתב, 1915, היכה הארבה בארץ. ביומנו, אלתורג'מאן מתרכז בעיקר בתיאור קורותיו בירושלים כחייל טורקי. היומן, שנחקר על ידי תמארי, הוא טקסט ייחודי שנכתב בזמן אמת, על התקופה שבה דעכה הנוכחות העות'מאנית בארץ ותושביה הערבים החלו מחפשים לעצמם תודעה ושיוך לאומי.

גם "הולך על הרוח" של סלמאן נאטור, שותפם של שנהב ומנדל להקמת "מכתוב" שהלך לעולמו ב־2016, הוא בחירה ספרותית שעוסקת בעניין הפלשתיני. נאטור, שבשנות ה־80 ראיין יהודים וערבים ברחובות בית שאן וחיפה, "מפגיש" באחד מרגעי השיא של ספרו שתי אמהות שכולות, יהודייה ופלשתינית, שהבנות של שתיהן נרצחו מעט לפני חתונתן. באמצעות השיח הדמיוני ביניהן - השתיים לא נפגשו בפועל - הוא מעביר את מה שהוא מפרש, כחוסר נכונות של כל אחד מהצדדים להיכנס לנעליו של הצד השני ואת הייאוש מהתמשכותו של הסכסוך.

אפילו לספר הילדים המבריק "הילדים צוחקים" של הסופר הסורי הנודע זכריא תאמר (שזרוע באיוריה האופטימיים והחייכניים של רוני פחימה), ניתנה פרשנות פוליטית. אמנם לא בהקשר הפלשתיני, אלא בהקשר הפנים־סורי.

תאמר, כיום בן 88 שגלה מארצו שותתת הדם וחי כיום באנגליה, כותב בספרו על מלך שמעולם לא חייך ולא צחק; הוא הילך בשדה וראה חבורה של ילדים עולזים וצוחקים. המלך העצוב תמה לפשר המראה ושאל את הילדים מדוע הם צוחקים, והילדים השיבו לו בפשטות: כי השמיים כחולים, העצים ירוקים והציפורים עפות. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתו של המלך היא שהילדים לועגים לו ולשלטונו והוא אסר בצו מלכותי את הצחוק. אלא שהילדים לא נשמעו לצו המלך והמשיכו לצחוק.

באחרית דבר לספר המקסים הזה, מגדירה הסופרת שהם סמיט את צחוקם של הילדים כ"צחוק תם של מי שממרום קומתם הנמוכה, ובעצם ימי האופל שבהם שלטת יומרת הרודן לשנות את חוקי הטבע, עדיין רואים שמיים כחולים, עצים ירוקים וציפורים מעופפות. זהו צחוק צלול, נפלא ומידבק".

 

מה הקשר לריבונות?

שאלתי את אנשי "מכתוב" האם נכון והאם ניתן בכלל להפריד בין הספרות שהם מתרגמים לבין הפוליטיקה. שנהב טוען כי "אי אפשר לנתק את התרבותי מהפוליטי", אך מבהיר: "את המתרגמים שלנו איננו בוחרים לפי עמדה פוליטית, אלא לפי רמתם המקצועית. האם רובם ליברלים? - כן, אבל אין סיבה שאיש ימין שאוהב את השפה הערבית לא יהיה חלק מהמפעל הזה. אני, למשל, איש שמאל שכתבתי נגד פינוי ההתנחלויות ונגד הקו הירוק, שאותו צריך למחוק. בין המתרגמים שלנו יש גם אנשים עם כיפה. אני מקווה שאנשים לא יזהו אותנו עם החלוקה הטיפשית הזאת בין שמאל לימין".

יונתן מנדל אומר כי ייעלב אם אכתוב שהם עוסקים רק בתרגום. "אנחנו לא - אנו בונים מודל חדש שעוסק ביחסים שבין העברית לבין הערבית, ובין היהודים לבין הערבים. העשייה בארץ, שעוסקת בסכסוך ובעולם הערבי, היא עשייה יהודית צרה. הכתב והפרשן והמורה לערבית וגם מחברי ספרי הלימוד לערבית ומי שיהיה המתרגם - כולם בסופו של דבר הם יהודים, והם סננים. אנחנו אומרים: לא. הכל בעבודה משותפת, ביחד".

 

זיכרונות ממשפחת נשאשיבי. הנשיא ראובן ריבלין // צילום: אי.פי

 

וברגותי? אף הוא טוען כי "ערבוב קיים בכל הרבדים. ספרות היא גם פוליטיקה וערכים ותרבות והיסטוריה ומדינאות. כשאתה מספר סיפור אינך עוסק רק בדמויות, אלא גם בהקשר רחב של חיים קולקטיביים, שמושפעים מהכלכלה, מהחברה, מהתרבות, מהשאיפות האישיות והלאומיות. מכל אלה יחד נוצר סיפור".

מה החזון של "מכתוב"? שנהב אומר ש"כאשר תגיע העת ש־500 מתרגמים יהודים וערבים יישבו יחד ויתרגמו ספרות יפה, תהיה כאן מהפכה פוליטית־תרבותית. הדיאלוג התרבותי שאנו מקיימים כאן יוביל בסופו של דבר למודל שאני שואף אליו: ריבונות משותפת. אם 20% מהאוכלוסייה היהודית יידעו ערבית - תהיה כאן מהפכה, במובן הטוב והיפה של המושג. היום היהודים הם שטופי מוח, ואנחנו כאן, כמתרגמים ואנשי תרבות, מרפאים אותם, לאט־לאט". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו