בצלמו

מיכה בר־עם לא התכוון להיות צלם. הוא חלם להיות הרפתקן, ובזכות המצלמה השיג את מבוקשו. תמונותיו מגלות פינות נסתרות ומאורעות דרמטיים, חושפות את ההוויה הישראלית. גם כיום, כשהוא נושק לגיל 90, ממשיך חתן פרס ישראל לצילום לשנת 2000 להמציא את עצמו מחדש. 

כך הוא עושה כעת בתערוכה חדשה, "מיכה בר־עם - קיבוץ", שעולה היום במוזיאון בית שטורמן בעין חרוד, ובה הוא חוזר לימיו הראשונים כצלם בקיבוץ גשר הזיו, שבו היה חבר. התערוכה כוללת צילומים נוספים מקיבוצים בכל רחבי הארץ, שבהם צילם במשך כ־30 שנה.

"אימצתי את המצלמה כאמצעי לאיסוף עובדות", כתב בר־עם בפרק "רשימות" בספרו "המלחמה האחרונה", שיצא ב־1996 (כתר). "ככלי למיון, ככרטסת לארגון וכדרך לשימור הזיכרון. אחר כך יכולתי לשכוח את הדבר ולשמור רק את דימויו המצולם. הזיכרונות נערמו, הארכיון תפח. עם השנים התגבשה מערכת תהיות והתחדד הפער בין המציאות ש'היתה' לבין מה שנקבע בתצלומים... 

"אף כי בכל תצלום יש מהתיעוד, גם התצלום הישיר אינו מסמך יבש או תמים, נקי מפניות. מעשה הצילום הוא פרי מכלול נסיבות ושיקולים: לעולם קטוע, סלקטיבי, מותנה בברירת הנושא, בזווית הצילום... האם יש ל'אמת' החשופה פירוש אחד? האם יוכל הדימוי הצילומי כבול הזמן והמקום לזכות בחיים חדשים, להתמודד בשכחה ולהביס את הזמן?" 

בר־עם, יליד 1930, עלה לארץ מגרמניה בגיל 6 וגדל בקריית ביאליק ובחיפה. כנער היה חבר בתנועת נוער ופעיל במחתרת, והדביק מודעות נגד שלטונות המנדט. לאחר מכן התגייס לפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות השתתף כלוחם בחטיבת הראל, בגדוד השישי של הפלמ"ח. הוא לחם בהרי ירושלים וישב במשלטים בדרך אל העיר.

ב־1949 נמנה עם מייסדי קיבוץ מלכיה. כעבור ארבע שנים עבר לקיבוץ גשר הזיו, שבו היה חבר עד 1957 ועבד במסגרייה. בקיבוץ זה החלה גם קריירת הצילום שלו. "כדי למלא את חובתי למסגרת הקיבוצית הייתי עוסק מדי פעם בעבודות חוץ, בין היתר כצלם", הוא מספר בראיון מיוחד השבוע. "עדיין לא היתה לי מצלמה משלי, וצילמתי במצלמות שהשאילו לי חברים מהמשק. נקודת המפנה בחיי הגיעה כשרכשתי סוף־סוף את מצלמתי הראשונה, מסוג לייקה. צילמתי את החיים במשק, ומדי פעם בערב שבת הייתי מציג תערוכה קטנה במבואות חדר האוכל".

"הזיכרונות נערמו, הארכיון תפח". מיכה בר־עם // צילום: גדעון מרקוביץ'

במקביל לעבודתו במשק יצא בר־עם למסעות צילום, למשל בכפרי הגליל או כחלק ממשלחת ארכיאולוגית למדבר יהודה. הוא צילם עבור ביטאוני התנועה הקיבוצית "איגרת לחברים" ו"ניבים", ובדרך למסע בנגב צילם הפגנה של מחוסרי עבודה בתל אביב. התצלום, שנשלח למערכת השבועון "העולם הזה", פורסם בשער האחורי של העיתון ב־9 ביולי 1953 והיה לתצלומו הראשון שפורסם בעיתונות הארצית. 

ב־1956 התייצב בר־עם במערכת שבועון צה"ל "במחנה" וביקש שיצרפו אותו כצלם ליחידות הלוחמות במבצע קדש - אולם בקשתו נדחתה. בר־עם לא ויתר, ירד דרומה בטרמפים עם שק שינה, מצלמה אחת ושלושה סרטי צילום, אך לא צילם את הקרבות ממש, אלא את שולי המלחמה ואת נופי סיני. תצלומיו התפרסמו בספר "על פני סיני", שהוציא עם עזריה אלון (הקיבוץ המאוחד, 1957). לאחר מכן הפך לצלם קבוע של "במחנה" ויצא בשליחות העיתון לאפריקה, לנפאל, להודו ולווייטנאם, ואף נלווה לדוד בן־גוריון במסעו לבורמה.

ב־1966 החליט להפוך לצלם עצמאי, וכשנה לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, ירד דרומה במכונית אזרחית עם צלם המגזין "לייף" קורנל קאפה (אחיו של הצלם הנודע רוברט קאפה). כששמעו על הקרבות בירושלים, שינו השניים את כיוון נסיעתם - ופנו צפונה. "היה ברור לנו שהקרב על ירושלים יהיה לב הסיפור", אומר בר־עם. "הגענו לעיר בשעות אחר הצהריים, מקצרים דרך שדות לטרון הבוערים, בדרכים שנפרצו רק שעות בודדות קודם לכן. לפנות בוקר נכנסנו לעיר העתיקה דרך שער האריות, עם הצנחנים, והגענו להר הבית ולכותל". 

בר־עם צילם את קרבות הצנחנים בעיר העתיקה ותיעד את הלוחמים מנופפים בדגלים בהר הבית וניצבים מול הכותל, אך עינו קלטה גם את הערבים שנטשו בסבך הקרבות את בתיהם. 

במלחמת יום הכיפורים צילם בר־עם בסיני ובתעלת סואץ והצטרף לסיירת שקד במבצע ההבקעה למעוז "בודפשט" הנצור. הוא תפקד שם, לדבריו, לא רק כצלם המשקיף מהצד, אלא גם סייע בחילוץ הפצועים כאחד הלוחמים ממש. בשלהי המלחמה היה שותף לתקרית מוזרה ומפורסמת, לצד חברו הצלם שלמה ערד, כשעשרות חיילים מצרים יצאו ממחבואם והרימו מולם ידיים בהליכה לשבי, בסוברם שהוא וערד - ה"חמושים" במצלמות בלבד - הם חיילים ישראלים. 

אך לא רק מלחמות משתקפות בצילומיו של בר־עם. הוא עבר בנופי המדבריות וברחובות הערים; צילם בקיבוצים ואת ההתיישבות החדשה בנגב, ביהודה ושומרון, בסיני ובעזה; תיעד עולים חדשים מגיעים ארצה; את החפירות הארכיאולוגיות במדבר יהודה ואת חשיפת איגרות בר כוכבא; ליווה את תהליך השלום עם מצרים מרגע נחיתת נשיא מצרים אנואר סאדאת ועד לפינוי סיני; והנציח מערכות בחירות סוערות, הפגנות בכיכרות ואת ראשי המדינה בתמונות שיש בהן ירידה לשורשי אישיותם.

בזכות הפרסום הבינלאומי של צילומיו התקבל בר־עם כחבר בקבוצת הצלמים "מגנום" וצילם במשך שני עשורים עבור ה"ניו יורק טיימס". 

"העיתונות", הוא אומר, "נחשבת ל'טיוטה הראשונה' של ההיסטוריה, ועליך להיות שייך ומעורב, ובה בעת לנקוט עמדת עד צופה ומפרש. בדבר החמקמק, המשקף בו בזמן את הראייה למה שהיה עם הראייה הפרטית שלי, אימצתי את אמרתו של רוברט קאפה: אם תצלומיך אינם טובים דיים - אינך קרוב מספיק. בדיעבד הייתי מוסיף שורה משלי: אם אתה קרוב מדי ואפך צמוד למראה - אתה מאבד פרספקטיבה".

לתערוכה מתווסף ספר, בעיצובו של יוסי ג'יברי, המביא את צילומיו של בר־עם מקיבוצים ברחבי הארץ. לספר נלווים טקסטים מאת היסטוריון התנועה הקיבוצית מוקי צור והסופרת יעל נאמן, בת קיבוץ העוסקת בעבודתה רבות בחיים הקיבוציים. "מיכה בר־עם אומר שבקיבוץ הפך לצלם, הבין שהוא צלם, וכשידע שהוא צלם היה חייב לעזוב", כותבת נאמן. "הוא צילם תמונות דוממות, המראות שיחות שתוקות. למה לצלם שיחה, אם היא לא יכולה לעבור בתמונה? אבל, הנה, עובדה שהיא עוברת, והיא חיה כל כך. 

"האור בתצלומים של בר־עם לא מכוון אל התנופה, אל התוצרת, אל היבולים, אף שרוב התמונות צולמו בשיא תהילתו של הקיבוץ, בשנות ה־50 של המאה ה־20. הזוהר בתצלומים בוקע ממקור אחר. כאילו זה כבר זיכרון. דז'ה וו של הסוף. כשאני מתבוננת בתצלומים של בר־עם, אני רואה תמיד, מבעד למה שמצולם בהם, את הסוף המקופל שם, את העזיבות כולן. אף שעזב את הקיבוץ עוד לפני שבכלל נולדתי, ב־1960, אני רואה בהם גם את עזיבתי שלי".

אוצר התערוכה, גיא רז, מוסיף כי התערוכה "מצביעה על נקודת המוצא שממנה החל מסעו הצילומי של בר־עם. הקיבוץ שלו הוא רפורטז'ה בת 30, שנפסקה באחת, כשהצלם איבד בו עניין. התצלומים מוצגים בגלריה לאמנות בבית שטורמן שבקיבוץ עין חרוד, ערש התנועה הקיבוצית בעמק יזרעאל, במקום הראוי להם, לצד ויטרינות שבהן חיות טבע קפואות בזמן ולצד חדר ההנצחה לאורד וינגייט. כמו תצוגות אלו, גם תצלומיו של בר־עם הם מזכרת נצח". 

 

עפרה, 1979. "היישוב עפרה, שהוא מעין מיקרוקוסמוס של הציונות הדתית, הוקם ב־1975 והיה אחד היישובים הישראליים הראשונים ביהודה ושומרון, אולי אפילו הראשון שהוקם באישור הממשלה אחרי מלחמת ששת הימים. שנתיים אחרי הקמתו ביקרתי שם, והבנתי שכדי לתפוס ולהעביר את רוח ההתיישבות לא צריכים לצלם אנשים, כי התחתונים והכיפות התלויים על חבל הכביסה, מתנפנפים יחד על דגלי ישראל, מסמלים אותה יותר מכל".

 

הר משה, סיני, 1979. "ב־1979 עשינו טיול משפחתי, שהיה למעשה כמעט טיול פרידה מסיני (שאותו ערכנו ב־1982). טיפסנו על ג'בל מוסא, הסמוך למנזר סנטה קתרינה, ושני הבנים שלנו, ברק ונמרוד, הגיעו לפסגה כשהם שפוכים לגמרי - ומייד נשכבו לנוח. הנוף מהמקום היה כובש. כל דרום חצי האי נפרס בפניי, וזה היה רגע ראוי מאין כמוהו לתמונה לאלבום המשפחתי". 

 

 

קלנדיה, יוני 1967. "את מלחמת ששת הימים צילמתי עם צלם המגזין 'לייף' קורנל קאפה, אחיו של הצלם המיתולוגי רוברט קאפה, שנהרג בהודו־סין שנים אחדות קודם לכן. הצילומים שלנו, שהתפרסמו ב'לייף', הביאו את עורכי העיתון לבקש מייד אחרי המלחמה כמה מילים על העתיד. פנינו למשה דיין שהסכים לכתוב מאמר שכותרתו 'היום השביעי', ואנחנו התבקשנו להכין צילום לשער אפשרי בנושא 'דיין מדבר עם הערבים'. 

"קאפה ואני אספנו את דיין ממלון קינג דיוויד בירושלים ונסענו לכיוון רמאללה. קורנל שאל אותו: 'אתה לא חושש להיכנס ככה לשטחים?' ודיין ענה: 'אני אקבל כוס קפה או כדור, שום דבר באמצע...' 

"בקלנדיה איתרתי קבוצת ערבים שהסכימו להצטלם עם הגנרל דיין. התפתחה שיחה אמיתית - ולנו יצאו צילומים חזקים שהופיעו בתוככי המגזין. תמונה של טיל אמריקני חדש יירטה את דיין מעמוד השער".

 

 

גשר הזיו, 1955. "את חמשת סינרי הילדים, המתנפנפים ברוח מחוץ לפעוטון בגשר הזיו ומספרים משהו גם על הרוח הקיבוצית של אותם ימים, בחרתי להקדיש ליהודית 'קופית' צור, המטפלת המיתולוגית של הקיבוץ, שגידלה דורות של ילדים וליוותה אותם גם אחרי גיוסם לצה"ל עם חבילות ששלחה אליהם למקומות שבהם שירתו. כמוני, קופית נולדה בגרמניה. היא עלתה לארץ במסגרת עליית הנוער בשנת 1938 כשהיתה בת 17, והגיעה לקיבוץ אשדות יעקב.

"לאחר מכן עברה לקיבוץ בית הערבה, שם נישאה ליוסקה, ונולד בנם הבכור אילן. המשפחה עברה לגשר הזיו ולקופית ויוסקה נולדו עמוס וחגית. במשך שנים עבדה בפעוטון ובבית הילדים, וכשחגגה 80 כתבה לה אחת מבנות הקיבוץ את המילים המרגשות: 'קופית בשבילי היא ילדות קסומה, היא אמא שנייה. היא לב גדול, שיש בו פינה לעשרות ילדים שכל אחד בשבילה הוא הכי הכי'".

 

 

גן השבילים המתפצלים. כנרת, 1969. "משפחת סטולר היא חמולה רב־ענפית שורשית מקבוצת כנרת. אבי המשפחה, העומד גם במרכז התמונה, הוא האגרונום זוכה פרס ישראל שמואל סטולר. העין שלי קלטה את בני המשפחה בצומת שבילים בקיבוץ, ומהתמונה עולות השאלות לאן יפנו? האם ימשיכו יחד? מתחילת ימיו היה הקיבוץ מעין גן של שבילים מתפצלים, שבניו ובנותיו, וגם הוא עצמו, כמושג וכדרך חיים, מחפשים ומוצאים את דרכיהם השונות ונפרדים ונפגשים שוב ושוב". 

 

 

 

נמל התעופה בן־גוריון, יולי, 1976. "לאחר נחיתת המטוס שהחזיר ארצה את חטופי אנטבה, רגע פגישתם עם המשפחות שהמתינו בשדה התעופה היה דרמטי ומרגש לא רק להם, אלא גם עבורי ועבור כל אזרחי המדינה, כמובן. בלב ההתרגשות האדירה צילמתי את אחד החטופים שחזרו, כשהוא מחובק בתוך ים של דמעות ושל ידיים אוהבות".

 

התערוכה "מיכה בר־עם - קיבוץ" (אוצר: גיא רז) תוצג במוזיאון בית שטורמן בקיבוץ עין חרוד עד אחרי חגי אוקטובר

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו