כל קשר בין הדימוי הקולנועי של סילבסטר סטאלון לבין מה שמתגלה כשפוגשים בו, מקרי בהחלט. על המסך הוא רוקי ורמבו, קוברה וטנגו, ועל פי נתוני אתר הסרטים המוביל בעולם, IMDB, הוא הרג בסרטיו יותר אנשים מכל גיבור פעולה אחר בהיסטוריה. אבל כשאני מסתכל עליו עכשיו, ממרחק של פחות ממטר, סטאלון בן ה-66 נראה קצת כמו הוביט. כמו דוד חביב ופטפטן שקפץ לביקור מצרפת. כמו חתול חמוד מהסוג שמוצאים ביו-טיוב. הוא לובש חליפה אפורה צמודה, ורגלו מונחת על כיסא ("קבל את התנצלותי, אני סובל מכאבים וצריך לעבור ניתוח"). עוד לפני שאני מספיק לשבת הוא כבר מספר לי על 70 התפרים הטריים בכתפו, מזכרת מ"The Tomb", הסרט שסיים זה עתה לצלם עם חברו/יריבו הוותיק ארנולד שוורצנגר. "בכל פעם שאתה נוגע לי בגוף - קלאק! משהו נשבר", הוא אומר בטון משועשע. "אבל אני רואה בפציעות סימן למזל טוב. בכל פעם שאני לא נפצע במהלך צילומים לסרט, הסרט יוצא מחורבן". אין ספק שסטאלון נראה קטן מהחיים. הוא חבול ומתוח מניתוחים פלסטיים, ותלונותיו בדבר גופו החורק והמתפרק רק מדגישות את העובדה שהוא כבר לא צעיר. קצת קשה להאמין שהאיש קטן הגוף הזה הביא לסיומה של המלחמה הקרה בכוח אגרופיו, ועוד יותר קשה להאמין שהוא עדיין הורג אנשים על המסך למחייתו. אבל בהחלט ניכר שהוא נהנה מתחום העיסוק שלו, ושאין לו שום כוונה לחדול ממנו בזמן הקרוב. השיחה המשוחררת והתוססת שמתפתחת בינינו מתאפיינת בכנות ובהומור עצמי, שאינם אופייניים לכוכב במעמדו. הבלתי נשכח אני פוגש אותו בסוויטה של מלון ברומא, במהלך פסטיבל הקולנוע המקומי. סרטו החדש, "כדור בראש", מוקרן כאן מחוץ לתחרות בבכורה עולמית, וסטאלון הגיע לעיר כדי לחלוק כבוד לבמאי הסרט, וולטר היל, שמקבל מהמארגנים פרס, ולעשות קצת יחסי ציבור בינלאומיים לעצמו. ב"כדור בראש" הוא מגלם רוצח שכיר מזדקן, שמאחד כוחות עם שוטר נטול כריזמה (סונג קאנג, "מהיר ועצבני 5") כדי לסגור חשבון עם הבריון המרושע וחסר הרחמים שחיסל את השותפים שלהם. בסך הכל מדובר ב-B Movie משעשע וחסר אמביציה, שלא ייזכר כאחד משיאיו של סטאלון. בוודאי לא כשלוקחים בחשבון את הסרטים הלא-רעים שעשה בשנים האחרונות. הקריירה של סטאלון נמצאת כיום במצב הכי טוב מאז ימי השיא שלו, באמצע שנות ה-80. לאחר תקופה ארוכה שבה גירד את תחתית החבית של הוליווד והשתתף בסרטים סוג ז' שהלכו ישר לווידיאו (במקרה הטוב), ב-2006 הוא התחיל את אחד הקאמבקים המרשימים ביותר שידע עולם הקולנוע בעשורים האחרונים. בשלב ראשון הוא כתב וביים את "רוקי בלבואה", שבו כיכב - חלק שישי בסאגה שהביאה לו את תהילתו כשהושקה אי אז ב-1976. ההימור המטורף והמעט הזוי להשיב את דמותו של הסייח האיטלקי לזירה בגיל 60 התברר כמוצלח במיוחד: הסרט גרף יותר מ-150 מיליון דולר ברחבי העולם, סחט מחמאות נדיבות מהמבקרים (שלא היססו להשוות את הכוכב לקלינט איסטווד) וסייע להקים את הקריירה של סטאלון לתחייה. ראה סליי כי טוב, ושנתיים מאוחר יותר הוא בחר להוציא מהקפאה גם את גיבורו הגדול השני, ג'ון רמבו. החלק הרביעי בסידרה, שגם אותו כתב וביים, אמנם עשה קצת פחות כסף מ"רוקי", אבל כשגם הוא חצה את קו 100 מיליון הדולר, לא נותר עוד מקום לוויכוח: תמו עשר שנות היובש. הדרישה הזאת לסרטי פעולה בכיכובו של סטאלון זכתה להיענות מוחצת ב-2010, עם המהלומה הסופית (והדי גאונית) של הקאמבק - "הבלתי נשכחים", סרט אקשן טראשי בעל ניחוח כבד של שנות ה-80, שקיבץ את כל כוכבי הז'אנר בעבר ובהווה (ג'ייסון סטיית'ם, ג'ט לי, ברוס וויליס, שוורצנגר ועוד). סטאלון שוב כתב וביים, וכמובן גם דאג להציב את עצמו במרכז ההמולה ולהעניק לדמות שלו את השורות הכי טובות. התוצאה הסופית היתה קצת מאכזבת, אבל זה לא מנע מהסרט לגרוף יותר מ-300 מיליון דולר ולהפוך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר בקריירה הארוכה ומלאת המהמורות של השחקן. "הייתי מחוסל", משחזר סטאלון את המציאות העגומה לפני הקאמבק הגדול. "אף אחד לא היה מוכן לעבוד איתי. הייתי מוכן לפרוש. הופעתי ב'ספיי קידס 3', בתפקיד משנה! הייתי רשום רביעי בקרדיטים. ולמצוא את עצמך בתור השחקן שרשום רביעי בקרדיטים של 'ספיי קידס 3' זה פחות או יותר להבין שסיימת את דרכך. שלא תבין לא נכון, אני אוהב מאוד את רוברט רודריגז (הבמאי של 'ספיי קידס'; י"ק). אבל זה פשוט לא היה אותו הדבר". איך נקלעת למצב הזה מלכתחילה- "עשיתי שורה ארוכה של סרטים רעים. הכל קרה באשמתי, למרות שגם נתנו לי הרבה עצות רעות. הלכתי בעקבות הכסף. עשיתי הכל לא נכון. טעויות קלאסיות. החרטה הגדולה ביותר היתה שלא אני ביימתי את 'רוקי 5'. הייתי במקום כזה בחיים שלא שמים לב למה שצריך לשים לב, ולאף אחד אחר מסביב לא ממש היה אכפת, כי כולם אומרים 'אה, "רוקי" זה דבר בטוח. אין מה לדאוג. יהיה בסדר'. אבל 'רוקי 5' היה סרט רע מאוד. לא היה לו לב. זה לא היה זה. ואז הקריירה שלי נכנסה לצרות. ואמרתי לאשתי: 'אני לא יכול לשנות את מסלול הקריירה שלי, אבל אם אוכל לתקן דבר אחד, אם רק ייתנו לי לעשות סרט אחד אחרון ולפרוש, אז אני אעשה עוד 'רוקי'. זה היה כמו קוץ שתקוע לי בצד. הפכתי לאובססיבי בקשר לזה. הרגשתי כמו מתאגרף שהשתכר בערב שלפני הקרב הגדול, והפסיד בקרב, אבל חי את חייו בידיעה שהוא היה אמור לנצח. חייתי שוב ושוב את הרגע הזה, ולא הצלחתי להתגבר עליו. "כשבאתי עם הרעיון ל'רוקי 6' כולם צחקו עלי, אבל זה עבד. כי רוקי הוא לא סרט על איגרוף. זה סרט ביוגרפי. זה סיפור החיים שלי. כך היה גם ה'רוקי' הראשון. כל הדברים שחוויתי אז - כל התבוסות שלי, כל הקשיים שלי - כולם נכנסו לתוך הדמות. זה לא סרט על הגוף, או על האספקט הפיזי, או על איך שאני נראה. ידעתי שאם נצליח לייצר את הרגש, הסרט יעבוד. וזה מה שקרה". ואז הרגשת צורך לתקן גם את הרושם שהותרת עם "רמבו 3", שבו סייעת למורדים האפגנים לגבור על הרוסים. סטאלון צוחק. "כן! אחרי 'רוקי 6', המפיק אבי לרנר בא אלי והציע לי לעשות עוד 'רמבו', ומצאתי את עצמי אומר: 'אתה יודע מה, עכשיו שאנחנו מדברים על זה, באמת לא כל כך אהבתי את ה"רמבו" האחרון, עם אפגניסטן ואל-קאעידה!'". תמיד אשמור לסרט הזה פינה חמה בלב, כי הוא צולם בישראל. "נכון, צילמנו בישראל. ושתדע, יש ב'רמבו 3' כמה קטעי פעולה, מהמטורפים והמסוכנים שעשיתי אי פעם. לא היה שם שום בולשיט של CGI. הקרב עם המקלות בהתחלה, כל הקטעים שבהם אני דוהר על סוס - היו שם הליקופטרים אמיתיים שכמעט חתכו לי את הראש! בחיי, אני מסתכל על סצנות האקשן בסרט ואומר, 'הולי שיט!' אבל אני מסתכל על הנושא של הסרט, ואומר: 'המממממ...'. מי היה יכול לדעת אז שהפאקינג חבר'ה האלה מהטליבאן יהפכו למה שהם הפכו בסוף-" בניגוד להורים רבים, שמסרבים לומר איזה מילדיהם הם אוהבים יותר, לסטאלון אין בעיה מיוחדת להודות שהרגשות החמים ביותר בליבו שמורים לרוקי. "זה האח שלי, הנשמה שלי", הוא אומר בגאווה. "עצוב לי שלא אכתוב עוד תסריטים עבורו. מצד שני, רמבו הוא כמו פרנקנשטיין. הוא דמות אפלה. כשאני מגלם אותו, אני הופך לאדם נבזי ואכזרי. הוא שונא את העולם, והעולם שונא אותו. הוא אתאיסט פסימי, שמבין שלא משנה כמה דם הוא ישפוך, העולם יישאר שבור. אנחנו פוחדים מרמבו ושונאים אותו, אבל בלעדיו, החברה לא היתה שורדת. הברברים היו כובשים את כולנו". סילבסטר סטאלון נולד בניו יורק סיטי ב-6 ביולי 1946. עקב סיבוכים בלידתו, הוא יצא לעולם כשהצד השמאלי התחתון של פניו סובל משיתוק מלא. שנות ילדותו לא היו נעימות במיוחד, וכללו הורים שרבו המון, אבא שאהב להרביץ, ואינספור ילדים שצחקו על פרצופו המשונה ועל הדרך המצחיקה שבה הוא מדבר. בתום לימודיו בקולג' החליט שהוא רוצה להיות שחקן, וב-1970, לאחר שהשתתף בכמה הצגות באוף-ברודוויי, הוא זכה לתפקידו הקולנועי הראשון בסרט הארוטי "The Party at Kitty and Studs". למרות ההתחלה הלא מבטיחה, סטאלון סירב להרים ידיים, ובשנים הבאות המשיך לנסות לפלס דרך לתוך עולם הסרטים, אך ללא תוצאות. הוא מצא את עצמו על סף רעב. ואז הגיע רוקי ערב אחד, ב-1975, בעודו צופה בקרב של מוחמד עלי ששודר בטלוויזיה, נדלקה מעל ראשו של סטאלון נורת הרעיון שתשנה את חייו לנצח. עוד באותו הלילה הושיב את עצמו מאחורי שולחן הכתיבה שלו, ולא קם משם במשך שלושה ימים רצופים. בסופם, עמדה על השולחן ערימה גבוהה של דפים: התסריט של "רוקי". על אף מצבו הכלכלי הקשה, במשך חודשים ארוכים סירב סטאלון למכור את התסריט בלי לקבל הבטחה שהוא ילוהק לתפקיד הראשי. בסופו של דבר, אולפני MGM ניאותו להיענות לדרישתו, והשאר היסטוריה. "רוקי" - שנעשה באפס תקציב - היה ללהיט מפלצתי בקופות, זכה בשלושה אוסקרים (ובהם לסרט הטוב ביותר), והפך את סטאלון לדבר הגדול הבא. אף על פי שהסרטים הבאים שלו לא ממש עזרו לו לממש את ההבטחה שתלו בו רבים, סרט ההמשך ל"רוקי" ב-1979 לא התקשה לשחזר את ההצלחה הקופתית של החלק הראשון. כעבור שלוש שנים השכיל סטאלון להוסיף דמות אייקונית נוספת לארסנל הפרטי שלו, כשכיכב ב"משחק הדמים" - הסרט שהציג לעולם את ג'ון רמבו, בוגר מצולק גופנית ונפשית של מלחמת וייטנאם, העומד בודד בקרב אבוד מול הממסד הצבאי שמתכחש לו ומול החברה האמריקנית שרואה בו איום. סרט ההמשך, "רמבו" (1985), כבר הפך את סטאלון לתופעה תרבותית ופוליטית של ממש, ויחד עם "רוקי 4", שיצא גם הוא באותה שנה, היו לשחקן שני להיטים פופוליסטיים שבהם הוא מביס את הסובייטים המרושעים ומראה לעולם למה לא כדאי לאף אחד לחשוב אפילו על להתעסק עם ארה"ב של אמריקה. מיותר לציין שהנשיא רייגן היה מעריץ גדול. גם בשנות ה-90 הצליח סטאלון לשמור על מעמדו הבינלאומי האיתן, למרות שלא היה אפשר להתכחש לכך שהקסם החל להתפוגג לאיטו - גם על המסך וגם בקופות. סרטים דוגמת "איש ה הרס" (1993), "המומחה" (1994), "השופט דרד" (1995) ו"מתנקשים" (1995) הופקו כולם בתקציבים עצומים, אך אף אחד מהם לא הצליח להחזיר את ההשקעה בו. בנוסף, בכל פעם שסטאלון ניסה לגוון קצת ולעשות קומדיה - טקטיקה שעבדה לא רע בכלל עבור מתחרהו הגדול, שוורצנגר - התוצאה היתה איומה. על "עצור או שאמא שלי יורה", קומדיית האקשן המזעזעת שבה כיכב ב-1992, אמר סטאלון בעבר: "אם אתם זקוקים להוציא הודאה מחשוד ברצח, פשוט תראו לו את הסרט הזה". "אין ספק שהיתה צניחה באיכות של סרטי האקשן לקראת סוף שנות ה-90", הוא מודה. "כל סרטי ההמשך שעשינו תרמו לכך. הם הונעו בידי קפיטליזם טהור. הם היו הדרך הקלה לעשות כסף. אז אני חושב שזה פגע בכל כוכבי הז'אנר. אבל ארנולד היה חכם - הוא אסף סביבו צוות חזק, הוא הקפיד לעבוד עם במאים טובים ועם חברות הפצה טובות. אני, לעומת זאת, הייתי מרוכז אך ורק בתפקיד שלי. דאגתי רק שישלמו לי בזמן. לא ממש הטריד אותי מי מביים. וכשעשיתי סרט דוגמת 'לכודים', למשל - הרעיון היה לא רע אבל הביצוע איום. וזה התחיל לחזור על עצמו. ואז, לאט לאט הקהל והאולפנים מתחילים לאבד את האמון בך. ואז הכל נגמר. אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי. אבל בסופו של דבר, אני שמח שזה קרה, כי זה הפך את הכל להרבה יותר מתוק. כשיש לך כמה פציעות, זה גורם לך להעריך את תהליך ההחלמה. מהצלחות לא לומדים כלום". הקאמבק שלך החזיר לאופנה את סרטי האקשן של שנות ה-80. הוכחת שאפשר להיות כוכב פעולה גם מעבר לגיל 60. "תשמע, המוח שלי עדיין בן 25. באמת. העצמות כואבות, זה נכון. אבל הלב והנשמה הם הדברים האחרונים שמזדקנים. רוקי אומר שהדבר האחרון שמזדקן הוא הלב. אבל לב, נשמה - זה אותו הדבר. חלק מהחבר'ה המבוגרים יותר לא רוצים לשחק בלהיות סבא. ארנולד הוא כזה. ברוס הוא כזה. גם אני. חוץ מזה, בימינו, אנשים חיים עד גיל מבוגר יותר, אז זה רק הגיוני שגם הגיבורים יחיו יותר. הפלח הדמוגרפי לסרטים שלנו ללא ספק נמצא שם. מי הולך לראות את ליאם ניסן מרביץ לאנשים ב'חטופה'? לא רק בני 18. יש קהל. ואני לגמרי מתחבר אליו". איך אתה מסביר את זה שלא קם דור חדש של כוכבי פעולה שיירש אותך, את ארנולד ואת ברוס- "אני חושב שהטכנולוגיה מכבידה מאוד על החבר'ה הצעירים. כדי להיות כוכב אקשן בימינו אתה נאלץ להתמודד עם כל מיני עניינים ממוחשבים ומסכים ירוקים - אתה צריך לעמוד במקום מסוים, בזמן מסוים, וכל מיני דברים כאלה - ובמצב כזה, אתה לא באמת יכול להיות אתה. זה הרבה יותר טכני והרבה יותר קשה. אני בא ממקום אחר לגמרי. אני אוהב לזרום, ולהמציא את הדברים תוך כדי תנועה". הדברים השתנו לא מעט מאז הימים שלך ושל ארנולד. "סרט האקשן נולד כשארנולד ואני הגענו. כלומר, היו לפנינו סרטי פעולה, 'הארי המזוהם' וכאלה, אבל לא באמת היה ז'אנר כזה - סרט אקשן". זה נכון שהייתם מאוד תחרותיים ועוינים אחד כלפי השני? "בקושי דיברנו באותן שנים. 'שלום שלום' - לא יותר. הוא עיצבן אותי ואני עיצבנתי אותו. הוא גרם לי להיכנס לכושר טוב יותר. אני גרמתי לו לעבוד על המבטא שלו. הוא תמיד היה יותר חברותי ממני, כיאה לפוליטיקאי אמיתי. אבל תמיד היה אפשר לזהות את היריבות מאחורי הנחמדויות. כל מיני עקיצות בסגנון 'אה, חבל על הסרט האחרון שלך, שמעתי שהוא לא ממש הצליח'. 'אה, כן? תזכיר לי שוב כמה כסף 'ג'וניור' עשה-' הוא היה ממש טוב בללחוץ לי על הכפתורים, ואני הייתי ממש טוב בללחוץ לו על הכפתורים. אבל אני חושב שהוא שיחק את המשחק טוב יותר ממני". ועכשיו אתם שוב יחד ב"The Tomb". "כן, חכה שתראה אותו שם. הוא גונב את הסרט, המניאק". טרגדיות משפחתיות למרות העדנה המחודשת שממנה נהנית הקריירה שלו בעת האחרונה, 2012 היתה שנה עתירת טרגדיות עבור סטאלון ומשפחתו. בחודש יולי מת בנו הבכור, סייג' בן ה-36, בדירתו, כנראה כתוצאה מהתקף לב. חודש לאחר מכן מתה אחותו למחצה של סטאלון, טוני אן פילטי, ממחלת הסרטן. ובאוקטובר האחרון התבשר השחקן כי בתו המתבגרת סופיה - שנולדה עם חור בליבה - זקוקה לניתוח לב פתוח. אנשי יחסי הציבור של סטאלון מודעים להתעניינות התקשורתית הרבה בחייו הפרטיים, ולכן הם מקפידים להחתים את העיתונאים על מסמך משפטי שאוסר עליהם במפורש לשאול על הסוגיות האלו. אבל גם אם ההווה של סטאלון אינו נוטף שמחה, עתידו המקצועי דווקא נראה לא רע בכלל. מעבר ל"כדור בראש", סרטו הנוכחי, שצפוי לשמח את הגרעין הקשה של מעריציו המושבעים, על הפרק עומדים גם "הבלתי נשכחים 3", שבו עשויים לככב לצד סטאלון גם ניקולס קייג', ג'קי צ'אן וקלינט איסטווד (כך לפחות טוענות השמועות), פרק חמישי ואחרון בסידרת "רמבו", שעומד לשלוח את גיבורנו הרדוף עמוק אל תוך חלקיה הפחות נעימים של מקסיקו, וסרט איגרוף שבו יתמודד סטאלון מול "השור הזועם" בכבודו ובעצמו, רוברט דה נירו. "ומה מעבר לאקשן וסרטי המשך-" אני שואל אותו. "לא בא לך להפתיע את המעריצים שלך? לא בא לך לעשות משהו לחלוטין לא צפוי? להוכיח שאתה יכול לעשות דברים נוספים-" "בטח שבא לי", הוא עונה. "אבל השאלות שאני שואל את עצמי כרגע הן 'האם מישהו יילך לראות את זה? האם מישהו ייתן לי את הכסף להפיק את זה? האם אני צריך את זה בשביל הנשמה שלי-' כי אין לי עוד הרבה כדורים באקדח. אין לי עוד 1,000 כדורים, כמו שהרגשתי שיש לי כשהייתי בן 25. אז אני צריך לכוון למטרות ספציפיות מאוד". ובכל זאת, לא בא לך לעשות שוב משהו דרמטי ו"מכובד" יותר, כמו התפקיד שעשית ב"קופלנד"- "עשיתי עכשיו ארבע סצנות בסרט שנקרא 'Reach Me' - וקיבלתי שם תגובות בסגנון 'הולי שיט, מאיפה זה הגיע פתאום? איפה זה היה עד עכשיו-' אם תהיה לי עוד הזדמנות להוכיח שאני יודע לשחק, כמו שקרה ב'קופלנד', אשמח לקחת אותה. אבל בשלב הזה אני צריך להיות מציאותי. מפיקים באים אלי, והם לא רוצים לקחת סיכונים. אין כאן רגש. זו החלטה עסקית". אתה מרגיש צורך להישאר נאמן למעריצים שלך. "כן. זה כמו ללכת למסעדה. אם אתה אוהב אוכל סיני, לא בא לך שייתנו לך פתאום אוכל רוסי. בציור זה אותו דבר. אני לא צריך שריכטר יצייר כמו סיי טוומבלי. אם ארצה משהו שנראה כמו ציור של סיי טוומבלי, אני פשוט אקנה ציור של סיי טוומבלי, אתה מבין? לעומת זאת, אם אתה רוצה להיות דניאל דיי לואיס, אין בעיה - אבל הוא אף פעם לא נתפס לטייפ-קאסטינג. ברגע שזה קורה, יש מעט מאוד שאפשר לעשות. אם אתה פורד, אתה לא יכול להפוך פתאום לשברולט". זה נכון שאמרת "לא" לטרנטינו- "כן, לגמרי נכון. ראית את הסרט הזה שהוא עשה לפני כמה שנים, 'חסין מוות'-" בטח. אחלה סרט. "אוקיי, ואתה היית מסכים לשחק את הדמות הזאת? שקורט ראסל מגלם-" אה... לא יודע. "יש לי בנות. אני לא יכול לעשות תפקיד כזה". למה, כי זה נגד הטיפוס שלך- "כן, אבל לא רק זה. מאוד רציתי לעבוד עם קוונטין, אבל לא יכולתי לקחת בנות בגיל של הילדות שלי ולרצוח אותן בברוטליות, ולרסק להן את המוח כמו שהוא רצה שאני אעשה בסרט". זה קו אדום מבחינתך. "לגמרי".
