בשבועות האחרונים צפה מחדש סוגיית הצוללות לצורך ניגוח פוליטי, והדיון נסוב סביב שאלת התמורה שקיבל רה"מ בנימין נתניהו מרכישת הצוללות, לרבות ה"אישור" שנתן לגרמניה כדי שזו תוכל למכור צוללות למצרים. אולם הסוגיה החשובה יותר לא נדונה, והיא הצורך הביטחוני בצוללות והיחסים עם מצרים.
צי הצוללות הוא זרוע אסטרטגית של מדינת ישראל. לא מדובר כאן בעוד עסקת נשק, אלא בהחלטה בעלת חשיבות עליונה לביטחון המדינה. לא בכדי פעילות הצוללות היא חשאית, תחת ידיעתם של שותפי סוד מצומצמים בלבד.
בלי להיכנס לפרטים, כדי לשמור על יציבות במזרח התיכון, ישראל נדרשת לעליונות אסטרטגית. במיוחד כאשר "התמנון האיראני" מנסה ללפות אותה מכל כיוון אפשרי. כאשר 95% מהיבוא לישראל מגיע דרך הים התיכון, האם יש ספק באשר לצורך בעליונות ימית מוחלטת? האם כאשר ישראל מפתחת יכולות הפקת גז טבעי והופכת ליצואנית, וכל זאת בדרך הים - האם יש ספק בצורך לשמור על הנכסים האסטרטגיים האלו ברמה הגבוהה ביותר שניתן?
האם למישהו יש ספק בצורך בעליונות ימית בזמן שישראל מייצאת גז בים התיכון? // צילום: מארק ישראל סאלם/לע"ם
גם הטענה כלפי נתניהו באשר ל"אישור" מכירת צוללות גרמניות למצרים איננה ברורה. גרמניה לא זקוקה לאישורה של ישראל למכור צוללות. אומנם גרמניה נותנת לישראל הזדמנות להשפיע על ההחלטה וראש הממשלה יכול להתנגד לכך, אך בסופו של דבר, הגרמנים יעשו כרצונם. אגב, הראייה הסלקטיבית הזו מעניינת. הכוח הצבאי של מצרים מתבסס על ארצות הברית של אמריקה וכולל מטוסים, מסוקים וטנקים מדגם "אברהמס", שאותם המצרים מייצרים על אדמתם באישור אמריקני. אז על מה התעוררה לפתע הפאניקה בעקבות מכירת נשק למצרים?
בינתיים, בין ישראל למצרים יש אחדות אינטרסים ושיתוף פעולה ביטחוניים שלא נראו מעולם. אחרי ההפיכה נגד שלטון "האחים המוסלמים", הבין הנשיא א-סיסי, שר הגנה בעברו, שיציבות מצרית תלויה בישראל, ושהברית בין המדינות מאפשרת לכל אחת מהן פירות אסטרטגיים משמעותיים. זה כבר לא סוד שישראל אישרה למצרים להכניס לתוך סיני כוחות צבא בניגוד לאמור בנספח הצבאי של הסכם השלום. הפעילות של דאעש בסיני, שפוגעת בביטחון הלאומי של שתי המדינות מחייבת חשיבה אחרת, וכך עשו א-סיסי ונתניהו.
זוכרים שלפני כמה שנים רקטות נורו לעבר אילת? ובכן, זה לא קורה יותר, כיוון ששיתוף הפעולה בין המדינות סביב הגבול המשותף עלה מדרגה. זוכרים את הפיגוע המזעזע על כביש 12, סמוך לאילת, שהתרחש עם תחילת כהונתו של גנץ? ובכן, גם אירוע כזה לא חזר על עצמו. הכול הודות להידוק היחסים בין שתי המדינות.
נשיא מצרים א-סיסי ורה"מ נתניהו // צילום: אבי אוחיון/לע"ם
אבל זו רק דוגמה קטנה לברית האסטרטגית המתעצמת. המרחב שבין המזרח התיכון ובין אפריקה הפך מזמן ל"מערב פרוע". לא רק שהאיראנים שולחים את זרועות "אל-קודס" לעבר ים סוף, קרן אפריקה ומדינות בתוך אפריקה פנימה, כל חופש השיט באזור, לרבות נתיבי ההברחה של אמצעי לחימה מאיראן, משתרעים על פני התווך הזה.
הדינמיקה הזו של כניסת נשק, סמים, תשתיות ומחבלים מאיראן מגיעה לקרן אפריקה, משם לסודן ומצפונה לסיני. זה לא חדש. על מנת לגדוע את הציר הזה - מחויבות ישראל ומצרים לשלב יכולות, לשתף פעולה ולהביא לשטח את יתרונותיהן היחסיים.
ספינה איראנית חוצה את תעלת סואץ // צילום: רויטרס
גדיעת ציר ההברחות הזה, שאיננו יודעים את רמת הצלחתו, מתבססת על העליונות הימית, על חופש התנועה בתעלת סואץ, על מודיעין ועל יכולת טיס בשמי המדינות באזור. אלו דברים שעד לפני שנים בודדות לא חלמנו עליהם. זהו שיתוף פעולה אסטרטגי שמבוסס על אמון הדדי. לפיכך, ישראל היא האחרונה שצריכה למנוע ממצרים התעצמות. וזאת, ככל הנראה, הסיבה שגרמה לנתניהו לפעול כפי שפעל בנושא זה.
ה"נעלם" המרכזי בפרשה הזו היא השאלה: מדוע ראש הממשלה לא התייעץ עם מערכת הביטחון בנושא הצוללות למצרים? ואולם, גם כאן ניתן לשער מהו הגורם להחלטת נתניהו. התשובה נעוצה באמירתו של משה (בוגי) יעלון בסיום תפקידו כרמטכ"ל: "כאשר שאלו אותי למה אני מסתובב עם נעליים גבוהות בקריה, אמרתי שזה בגלל הנחשים שיש שם". כשנזכרים בכך, קל יותר להבין מדוע ראש הממשלה העדיף לשמור בפורום מצומצם של שותפי סוד דברים מסוימים - ולמדר את מערכת הביטחון.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
