היא לא מצליחה, תרזה מיי. גם אחרי התיקונים והשינויים, הפרלמנט הבריטי הצביע ברוב ניכר נגד ההסכם שגיבשה להוצאת בריטניה מהאיחוד האירופי בעקבות ה"ברקזיט" שהציבור הבריטי הצביע בעדו.
איחוד אירופה הושתת על אינטרסים כלכליים, מדיניים וצבאיים; וכן, גם על הפחד מפני נזקה הרע של הלאומנות שהעולם בכלל ואירופה בפרט סבלו ממנה במחצית הראשונה של המאה ה־20. אבל לאומנות אינה לאומיות. האזרחות האירופית לא מסוגלת להעניק לאזרח הפשוט את הזהות שמעניקות לו התרבות, השפה וההיסטוריה של עמו.
העלית הכלכלית באנגליה, וגם האינטלקטואלית ברובה, רצתה להישאר באיחוד האירופי. ממון רב מעורב בנעשה כאן, וגם האשליה שאזרחות כלל אירופית הופכת אותך מעוד שוביניסט לאומני לאזרח העולם.
אבל ההמונים בחרו אחרת. הם ביקשו להשיב לעצמם את זהותם הלאומית הייחודית, כפי שעוצבה באלף השנים האחרונות. הלאומיות הזו שבה אל הזירה הציבורית אחרי שנות הדחקה רבות ואפילו דיכוי. גלי ההגירה הלא מבוקרת העירו אותה מחדש. לאזרח הפשוט כאן קשה להימלט מהתחושה שההגירה מטשטשת את מה שנבנה בעמל בן מאות שנים.
תרזה מיי מבינה זאת. לא מזמן התבטאה בחדות, כשאמרה ש"יותר מדי אנשים בעמדות כוח מתנהגים כאילו יש להם יותר מן המשותף עם האליטות הבינלאומיות, מאשר עם האדם הפשוט ברחוב או העובדים המועסקים על ידן. אבל אם אתה מאמין שאתה אזרח העולם, הרי שאתה אזרח של שום מקום; אינך מבין מהי אזרחות".
אבל כל זה לא עזר לה בבואה לתרגם את רצון הציבור להחלטה מעשית. זאת הפעם השנייה שהיא מובסת בפרלמנט. סיפור הגבול בין צפון אירלנד - חלק מבריטניה - לרפובליקה של אירלנד, לא מצליח להיפתר. גם מחירי המהלך בשילוב רטוריקת האיומים של גורמים כלכליים, תרמו את שלהם.
הדעות כאן חלוקות באשר לצעדים הבאים. ההתנגדות מגיעה משני צידי המפה הפוליטית ומבטאת השקפות שונות המאוחדות רק בהצבעה. המאבק של תרזה מיי לא הסתיים, וההתגוששות בין שוחרי האיחוד האירופי לתומכי ההיפרדות עדיין בעיצומה. הלאומיות המתעוררת לא אמרה את המילה האחרונה.
נמתין ונראה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
