תור ארוך משתרך בנתיב הבידוק הביטחוני בנמל התעופה של ניו דלהי. עשרות הודים מוסלמים לבושים בגלביות ממתינים בנחת לתורם. לפתע, משמאלי, מגיח במהירות יריב, בחור ישראלי המתנשא לגובה 1.95 מ' שעושה עסקים בהודו בשנים האחרונות. "פה זה כמו בכביש. בוא אחריי, בלי פחד", הוא אומר לי בחיתוך דיבור מהיר ואסרטיבי. לפני שאני מספיק למצמץ אני מוצא את עצמי בקדמת התור, מול הבודקת הביטחונית.
"אל תתבייש", הוא אומר לי. "הם לא כועסים כאן. ואם אתה גבוה, אף אחד לא אומר לך מילה. שלא תחשוב", הוא מוסיף. "הם לא פראיירים. אבל גם אנחנו לא". יריב, שעובד בתחום התעשיות הביטחוניות, הגיע כמו ישראלים רבים אחרים לסלון האווירי בהודו - אחד האירועים המרכזיים במדינה שמושך אליו מדי שנה מאות חברות מתחום התעופה והתעשיות הביטחוניות. "הישראלים עדיין לא מממשים את הפוטנציאל בהודו", הוא מציין. "ומעבר לעסקאות, העניין הוא איך משמרים ומתחזקים טכנולוגיה".
לפני שאנחנו נפרדים לשלום בדרך לטיסת הקונקשן לבנגלור, בירתה של מדינת קרנאטקה בדרום הודו, שזכתה לכינוי "עמק הסיליקון של הודו", אני שואל את יריב היכן ניתן להמיר דולרים לרופי, המטבע המקומי. "זה מאוד פשוט, אתה קונה בדולר, ומקבל עודף ברופי. יותר טוב מכל שער אחר שתצליח להשיג".
היציאה מהשדה אל האוויר הכבשני של בנגלור, שבה מתגוררים כ־12 מיליון אנשים, כמוה ככניסה לממד אחר. הנשימות הראשונות קשות לעיכול. שיעול קל, פועל יוצא של זיהום האוויר והחום הגדול, תוקף אותנו מייד, וילווה אותנו עד לסוף השהות במדינה. הנוף המדברי הצחיח שמסביב לשדה מזכיר את חולותיו האדומים של מאדים.
בדרך למרכז העיר, מרחק מייגע של שעת נסיעה מהשדה, נראה כי למרות הכאוטיות שבכבישים, מצליחים ההודים למצוא איזון הרמוני שלבסוף מביא אותם למחוז חפצם. בה בעת, מתחלף הנוף המדברי בשילוב של בירת היי־טק, בדגש על שירותי IT (טכנולוגיית מידע) עם משרדי חברות דוגמת Infosys, אינטל, IBM ומיקרוסופט ואפילו WeWork, לצד מבנים נמוכים ומוזנחים המטים ליפול, המזכירים מחנה פליטים. למי שדמיין את עמק הסיליקון בקליפורניה, צפויה אכזבה: במובנים מסוימים, נראה כי הזמן עצר מלכת על חלקים מהעיר הזו, שאמורה להיות סמל הקדמה של הודו, ומייצרת מדי שנה עשרות מיליארדי דולרים מהכנסות בתחום ה־IT.
מפעל של חברת וויפרו // צילום: וויפרו
נהג המונית מציין שרמת זיהום האוויר בבנגלור היא השנייה בהודו אחרי מומבאי. "אבל נולדתי כאן, ואני אוהב לחיות פה", הוא אומר. "בנגלור זכתה לשם עיר הגנים. אם תבוא לכאן במאי, כשהקיץ ייגמר, זה ירגיש אחרת".
לא בטוח שמעבר העונה לבדו יסייע לבעיות התשתיות, הפקקים וזיהום האוויר והמים שפשו בבנגלור וברחבי הודו, אבל נהג המונית מנסה לנטוע בנו תקווה. אפילו במלון עצמו משתדלים לשמר עבורנו רמת חיים מערבית, ומדי כמה שעות מספקים לנו בקבוקי מים מינרליים לחדר, כדי שלשוננו לא תטבול חלילה במי הברז המקומיים.
20 מיליארד סיבות
שונה בנוף המקומי הוא הקמפוס של חברת הענק ההודית וויפרו, בועה אקולוגית וירוקה החולשת על פני 300 דונם ומרכזת בתוכה את מגוון פעילויות החברה, שכוללות, בין השאר, תקשורת, תוכנה, טכנולוגיית מידע, הנדסה ובנייה, מכשירים רפואיים, פארמה, בריאות, תעשיית הרכב, משאבים טבעיים, שבבים, בנקאות, ביטוח, שמן וגז - ובקיצור - מה לא.
מי שהתחילה את דרכה כחברה משפחתית לייצור שמן בשנת 1945, הפכה ברבות הימים לתאגיד ענק בשווי של כ־8 מיליארד דולר, עם רווחים שנתיים של יותר ממיליארד דולר, המעסיק קרוב ל־200 אלף עובדים ברחבי העולם, 20 אלף מתוכם מועסקים בבנגלור. הבעלים של וויפרו, עזים פרמג'י, בנו של מייסד החברה, שווה כיום לפי "פורבס" יותר מ־20 מיליארד דולר, ומדורג בין 100 עשירי עולם, וכאיש השני בעושרו בהודו.
פרמג'י, מוסלמי שיעי, שנודע כקיסר ה־IT של הודו, נוהג עד היום בטויוטה קורולה ישנה, מקפיד להביא לעבודה סנדוויץ' שהכין בביתו (ושאותו הוא לא מהסס לחלוק עם עובדיו) ומקפיד לכבות את האור במשרדו בסוף כל יום. פרמג'י חרת על דגלה של החברה את נושא הקיימות, והפך את הקמפוס בבנגלור לפארק מוריק מוקף בעצים ובאגמים, שכולל גינת פרפרים אקולוגית, מתקנים להתפלת מים ולמיחזור נייר וגז (שמשמש לבישול בתוך מטבחי החברה).
הקמפוס גם כולל שירות רופא מסביב לשעון, שירות אמבולנס פרטי, חדר כושר ושיעורי יוגה ומדיטציה, מגרש טניס, בנק, סופר וגם בית הארחה המיועד לעובדים המגיעים ממדינות אחרות. ראש הממשלה ההודי, נרנדרה מודי, משתמש בקמפוס של וויפרו כמודל שאותו צריך לאמץ וליישם ברחבי המדינה כולה.
גוני לצטר, סמנכ"ל פיתוח עסקי בוויפרו גבעון
ביקור במעבדת החדשנות של וויפרו מלמד שההודים הם לא רק כוח עבודה זול, אלא גם בעלי אספירציות להיות מובילי ומפתחי טכנולוגיה עולמיים. בין השאר, ניתן למצוא שם מחקר בנושא בינה מלאכותית, שכולל גם שיתוף פעולה בתחום עם אוניברסיטת ת"א, פלטפורמת מיקור המונים (הפניית משימות החברה לקהל הרחב) של 2 מיליון איש, ומעבדת מציאות מדומה ורבודה - שבמסגרתה פיתחה וויפרו מערכת לניתוח רגש על סמך זיהוי פנים, המשווה רגשות בין־אישיים, ומעניקה סיוע בקבלת החלטות, המתחשבת גם בהעדפות אחרות של המשתמש. עוד במעבדת המציאות המדומה, מאפשרת וויפרו לעובדיה לבצע אימוני בטיחות שונים במתקניה, דבר שצפוי לחסוך עבורה מיליוני דולרים בשנה.
לוויפרו יש אפילו מרכז אבטחה פרטי לעובדיה מסביב לעולם, שבמסגרתו היא מנטרת את פעילות המטות השונים, ובמידת הצורך מסייעת להם במצבי חירום.
עיר חכמה, תשתית טיפשה
הבועה של וויפרו מנסה במידת מה לאיים על התחזיות הצפויות לעיר בנגלור, שלפיה בשנת 2025 כלל לא יהיה ניתן לחיות בה בשל הבעיות הסביבתיות השונות. "גם ב־2005 שמעתי שב־2015 לא יהיה ניתן לחיות פה, והנה אנחנו כאן", מסביר לי פרטיק קומאר (54), מנכ"ל זרוע ההנדסה והתשתיות בוויפרו, שאחראית על תחומי המים, תעופה, אוטומציה, הדפסות תלת־ממד ועוד.
"האוכלוסייה כאן גדלה בקצב גדול יותר ממה שהתשתיות מסוגלות להתמודד עימו. הודו גדלה, וכך גם בנגלור - וזה כמובן גם בא לידי ביטוי בתוצר המקומי הגולמי שלנו", מסביר לי קומאר.
מדוע לא מאמצים את המודל האקולוגי שלכם ברחבי הודו?
"בהודו יש הרבה גורמים שצריכים להתאחד כדי לפתור את הבעיות העירוניות, וזה מורכב. יש דברים שהיו יכולים להתבצע באופן מהיר יותר, אבל זה המצב כרגע. בעיניי, היתרון של בנגלור הוא שיש מסביבה שטח שאליו היא יכולה להתרחב. בנגלור תמשיך להתפתח, ותכלול יותר מבני מגורים, בתי ספר, תשתיות. מלבד המרכזים הגדולים, נראה התרחבות של אזורים פריפריאליים. כוח העבודה יהיה מבוזר יותר".
אתם לוטשים עיניים לתחום הערים החכמות. איך פותרים את הפער בין מטות התאגידים מהמערב למה שקורה מסביבם?
"יש משימה לאומית מצד הממשלה ליצירת מאות ערים חכמות בהודו. זה תכנון משולב, שכולל טכנולוגיה, תקשורת, קישוריות, מים, מגורים - שיחד יהפכו את חיי האנשים לעשירים ופשוטים יותר. עם כל הדחיפה - לוקח המון זמן לדברים להשתנות. יש רעיון, מאמץ וגיוס כספים - אבל זה מסע ארוך, שלא יהיה בן־לילה. החזון שלי לעתיד הוא שכשילדיי יהפכו למבוגרים - שלפחות יוכלו ליהנות מהמאמצים שאנחנו עושים היום".
בנגלור תמשיך להערכתך להוות קטר צמיחה?
"הייצור של בנגלור לתמ"ג הוא 13-14 אחוזים, והממשלה רוצה שזה יעלה ל־25 אחוזים. חברות מחפשות פתרונות טכנולוגיים משולבים. אני מקווה שנוכל לתרום את חלקנו במסע הכלכלי של הודו".
פילוסופיה ועסקים
בפרספקטיבה רחבה יותר, סבור קומאר כי ליחסי המסחר בין ישראל להודו, העומדים בעשור האחרון על יותר מ־2 מיליארד דולר בשנה, "פוטנציאל ענק בכל סקטור - בריאות, ביטחון, סייבר, מים. לישראל יש טכנולוגיה אבל אין לה שוק. להודו אין טכנולוגיה אבל יש לה שוק ענק. המתכון הטוב ביותר לשתי המדינות הוא לשלב כוחות".
כנקודת חוזק, מציין קומאר את היחסים החמים שמהם נהנות שתי המדינות לאורך השנים. "לישראל ולהודו יש היסטוריה מעניינת, וזה נותן עומק תרבותי. יש פילוסופיה שמגדירה איך אנחנו עושים דברים. בשתי המדינות יש ערך גדול למשפחה, אמונה. למרות שהאמונות שונות, אנחנו ההודים אוהבים לראות את נקודת המבט שלכם. שנינו גם משתמשים הרבה ברגש, הדברים האלה מחברים בינינו".
מבקרים ליד פסלו של גנדי // צילום: אי.אף.פי
נראה כי ההודים מבינים את הפוטנציאל בשוק הישראלי, וממשיכים לחפש רכישות בישראל, בין שבהשקעות, ובין שבפעילות אסטרטגית. קומאר מציין כי הוא ואנשי עסקים בכירים נוספים בהודו מקפידים בביקוריהם בישראל להתרשם מחברות בתחומים שונים, למשל טכנולוגיית מים, ציוד לאוטומציה וכן ממחקרים שנערכים באוניברסיטאות בישראל.
ההודים, אפוא, בהחלט לוטשים עיניים להזדמנויות נוספות בארץ הקודש, ואילו הישראלים מביטים בדאגה - שכן הודו, הכלכלה השביעית בגודלה בעולם וכנראה שהצומחת ביותר, הפכה לכוח עולה וממשיכה למשוך אליה עוד ועוד מכוח הייצור העולמי.
לצד זאת, בעלי עסקים בתחומי התעשייה, בעיקר אלה הקטנים והבינוניים, יודעים שבמקרים רבים יכולתם לשרוד היא מוגבלת, ועל כן נדרשים חיבורים עסקיים, לעיתים בינלאומיים, שיסייעו בפעילותם, וגם בשבירת תקרת הזכוכית שמולה הם ניצבים לפעמים.
אלא שאנשי עסקים בכירים בישראל ובהודו סבורים כי החיבורים והרכישות אינם מייצגים למשל את המקרה של סין, אשר לה אספירציות ליצור הגמוניה עולמית. "להודו אין מטרה להשתלט על העולם", אומרים בכירים משתי המדינות. "המטרה היא קודם כל ליצור מקומות עבודה, יותר ממיליון כאלה בכל חודש, גם באמצעות יוזמת Make in India לחיזוק בסיס הייצור ההודי. בד בבד על הודו לחזק את העם באמצעות חינוך איתן, זה חלק מרכזי מהמסע שלה".
Made in קריית ביאליק
נראה כי חלק מרכזי אחר במסע של הודו מתחיל דווקא בצעדים הקטנים כביכול, מהחלקים המרכיבים את השלם, שכוללים גם שותפים לדרך. כך, למשל, כחלק מהפוטנציאל הישראלי שאותו מזהים בהודו, רכשה וויפרו בשנת 2016 את חברת גבעון מקריית ביאליק בכ־300 מיליון שקלים.
גבעון הוקמה בשנת 1970 על ידי חיים גבעון כעסק משפחתי, ועסקה מאז ועד היום בעיבוד שבבי מדויק וייצור רכיבים לתעשיית התעופה העולמית, תוך מתן שירותים מתקדמים לחברות מובילות ברחבי העולם בתחומי תעשיות תעופה, מסחר והיי־טק.
לאחר הרכישה המשיכה החברה החדשה, וויפרו גבעון, בשיווק מוצריה בתפוצה עולמית, ומייצרת מגוון רב של חלקים למטוסי חברת בואינג העולמית - במפעליה שבקריית ביאליק, בבנגלור ובסיאטל. כיום, בכל מטוס בואינג מסחרי שמיוצר וטס ברחבי העולם קיימים אלפי חלקים שיוצרו במפעל גבעון בקריית ביאליק, לרבות מטוסי ה־787 דרימליינר החדישים ביותר.
גבעון היא למעשה חלק מזרוע ההנדסה והתשתיות שעליה מופקד קומאר, בדרך להגשים את החזון שלה, קבוצת חלל ותעופה בשווי של חצי מיליארד דולר. "הבנו שהאיכות והדיוק הטכנולוגי שנדרשים בתחום הזה הם לגמרי שונים. חיפשנו חברה, שותפה, שאותה נוכל לרכוש, שתיתן לנו כניסה לתחום הזה", נזכר קומאר.
למה דווקא גבעון?
"היתה להם מומחיות עמוקה בחלקים לתחום החלל והתעופה. כמובן שהבאנו בחשבון גם את הפוטנציאל ביחסי המסחר בין ישראל להודו. בחלק הרך זה היה ריקוד איטי. הבנו זה את זה כאנשים וכחברות מבחינת ערכים וניהול. ככל שהכרנו אותם יותר, ברמה אישית ומקצועית, החיבור התחזק".
כחלק מהחזון, הציגה השנה וויפרו בסלון האווירי של הודו את מוצריה בביתן כפול בגודלו מזה שהיה בשנים קודמות. "השנה גם היו יותר משתתפים, כל חברה בינ"ל בקנה מידה גדול מציגה כאן. זה מראה על פוטנציאל שוק החלל והתעופה של הודו", מסביר קומאר.
מחקרים מדווחים על הפסדים צפויים של כ־700 מיליון דולר ב־2020 מצד חברות תעופה הודיות.
"זה שוק קשוח. אבל אתה אף פעם לא מחליט על עתיד התעשייה הזאת על סמך מה שקורה בשנה אחת. רווחיות של חברות תעופה תלויה בגורמים רבים. טיסות אוויריות הן תחום שעדיין לא ממומש מבחינת הודו. אתה רואה את זה במספר הנמלים. יותר מ־50 נמלי תעופה מתוכננים, שיהוו נקודות גישה לנמלים הגדולים. נראה קצב תעופה אווירי גדול יותר".
"כל התחזיות ל־30 השנים הבאות מדברות על גידול שנתי של חמישה אחוזים ומעלה בתחום התעופה, בכל הפרמטרים", ממשיך גוני לצטר (42), סמנכ"ל לפיתוח עסקי בוויפרו גבעון. "אחד ממוקדי הצמיחה העיקריים זה מה שקורה באסיה - סין והודו, שייצרו שווקים שלא היו קיימים קודם. התעופה האזרחית לא השתנתה משנות ה־50, ואני חושב שבעוד 30 שנה היא לא תהיה שונה".
זליגה למזרח
אלא שגם נוכח פריחת תחום התעופה, בוויפרו גבעון ובחברות רבות נוספות מביעים דאגה רבה ממצבו של הייצור הביטחוני המקומי, ומנסים להיאבק בהשלכות שמביא עימו הסכם הסיוע הביטחוני בין ארה"ב לישראל, שנכנס לתוקף ב־2019 ומצמצם בהדרגה את מרכיב ההמרה השקלית, המהווה את המקור התקציבי העיקרי לרכש של משרד הביטחון מחברות ישראליות.
לדברי לצטר, גם רכש הגומלין בהודו (התחייבות של חברה המוכרת מוצרים או שירותים, לרכוש מוצרים מהמדינה הרוכשת) משפיע לרעה על חברות קטנות ובינוניות, מהמעגל השני ומטה.
"עומק תרבותי". קומאר
"המצב גורם לחברות מהמעגל הראשון להוציא חלק מקווי הייצור מישראל, וזה כמובן פוגע בחברות מהמעגלים השני והשלישי. מערכות ורכיבים שייצרו בארץ במשך שנים פשוט הועברו לייצור בהודו, וזה רק הולך ומתעצם. לצערנו, הייצור הביטחוני מצוי במשבר העמוק ביותר שידע מאז ביטול פרויקט הלביא בשנות ה־80.
"משרד הביטחון בהחלט יכול לעשות יותר", מוסיף לצטר, "בשנים הקרובות צפויות למשק הישראלי הזדמנויות עסקיות בהיקף של יותר מ־3 מיליארד דולר כתוצאה משת"פ תעשייתי שייגזר משלוש עסקאות רכש גדולות שייחתמו עם חברות אמריקניות - מטוסי תדלוק, טייסת מטוסי קרב וטייסת מסוקי סער. הגיע הזמן לגבש מדיניות שתאפשר ליותר חברות להשתלב באופן ישיר בהזדמנויות יוצאות הדופן האלה".
אבל אתם בחסות הודית. אין לכם סיבה להתלונן.
"מדובר בפוטנציאל צמיחה אדיר, לא רק עבורנו אלא גם עבור עוד ועוד מפעלים, שייצר תוספת משרות חוצת מגזרים בכל רחבי הארץ. הדרך היחידה להבטיח מיצוי מיטבי של ההזדמנות הזו היא הרחבת מעגל המשתתפים - באופן שגם חברות מהמעגל השני ייקחו בהן חלק באופן ישיר. הרי משרד הביטחון בעצמו אמר שאם המשבר יימשך - 22 אלף עובדים בתחום הייצור הביטחוני עלולים לאבד את עבודתם".
הרמוניה כאוטית
התור הארוך בבידוק הביטחוני שפתח את הביקור, התחלף במספר נוסעים בודדים שממתינים לפנות בוקר מול מאבטחי הנמל בבנגלור. פתאום, גם ההודים עצמם נראים קצת פחות זרים ומרוחקים. אפילו האוויר הלוהט הפך קריר יותר.
ברקע, רוחות המלחמה מחבל קשמיר מדגישות את הדמיון בין הודו לישראל. "גם להודו יש אויבים. אבל אנחנו תמיד אומרים שעליה להיות חזקה כמו ישראל", אומר לי סאני, סטודנט הודי שהחליט ללמוד בטכניון.
מפעל להרכבת מטוסי בואינג // צילום: רויטרס
"נתניהו בבעיה", אומר לי אמרג'יט, מוכר בחנות בד מקומית שיוצא לנסיעת עסקים, "אבל אנחנו אוהבים אותו, הוא ומודי חברים. ואם הם חברים, אז גם אני ואתה חברים", הוא מדגיש בחיוך תוך שהוא מהנהן לעברי בתנועת הראש ההודית המפורסמת, שמזכירה מעין מטוטלת הנעה מצד לצד.
החיבור עם ההודים, שהתחיל אי אז בשנות ה־50, נמשך ביחסים החמים בין נתניהו ומודי, ומגיע, מתברר, עד לאינטראקציה האקראית והפשוטה ביותר. גם אם נעלמים רבים עדיין קיימים במשוואה שבין שתי המדינות - גורלה האקולוגי של בנגלור והסיוע האפשרי של ישראל בבעיה, הרכישות ההודיות שעשויות להשפיע על התעשיות בארץ, רכש הגומלין וזליגת הייצור שעלולים לפגוע בפריפריה, ואפילו מצבן הביטחוני של הודו וישראל - נראה כי קצת כמו בכביש, דווקא הכאוס הוא הדבר היציב ביותר בהרמוניה שבין שתי המדינות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
