תוכנית המאה של ממשל טראמפ: תהפוך את הדינמיקה של הסכמי העבר

עד עכשיו הנושא המדיני רדום לחלוטין בקמפייני הבחירות. לפעמים הנושא עולה כסקופ או כאמירה ברורה של גורם בינלאומי, וגווע בתוך חלל פוליטי ריק של חוסר עניין. זה לא אומר שלא קיים ערוץ פעיל בין ישראל לממשל האמריקני בנושא המדיני. הערוץ קיים. 

לפי גורם בירושלים, הדיווח של ברק רביד לפני כחודש הוא הקרוב ביותר לתוכן האמיתי של "תוכנית המאה". הדיווח היה כי "מקומות קדושים בירושלים כמו הר הבית, הכותל המערבי, העיר העתיקה ואזורים צמודים כמו סילוואן והר הזיתים - יישארו בריבונות ישראלית, אך בניהול משותף עם הפלשתינים, ירדן ואולי מדינות נוספות".

בהגדרה תמציתית: מדובר בריבונות ישראלית על ליבה של ירושלים העתיקה, וישראל תישאר בתמונת המגעים על התוכנית. אבל האם יש סיכוי שהפלשתינים יסכימו לכך? לא מתקבל על הדעת. 

המצב טוב לישראל, ואנשי ימין רבים היו חותמים על המתווה המסתמן גם במחיר ויתורים קשים בשטחי יהודה ושומרון. ההיגיון היחיד הוא שכל נושא ירושלים יוצא מידי הפלשתינים. 

אם אכן כך פני הדברים, הדינמיקה תתהפך: בעבר כל בליץ מדיני היה מסתיים בתוכנית שהיא גרועה וחמורה יותר מקודמתה מבחינת ישראל (ראו קמפ דיוויד של אהוד ברק לעומת הסכם אוסלו; ראו טאבה לעומת קמפ דיוויד; ראו תוכנית אולמרט מ־2008 בהשוואה לטאבה). לממשל טראמפ מתאים לייצר תוכנית שתבהיר במובהק שהתנאים השתנו לרעת הפלשתינים, לפחות על הנייר.

האמירה של שר החוץ הרוסי לברוב, כי "לפי המידע שיש לנו ארה"ב לא כללה בתוכנית המאה מדינה ריבונית שבירתה מזרח ירושלים" - מחזק את הלך המחשבה הזה. רוסיה דורשת שבדומה לעבר, התוכנית תהיה על בסיס גבולות 67'. באופן ברור, טראמפ לא מדבר על גבולות אלה, וזו התפתחות חיובית שכמובן מעוררת ספקות ביכולתם של הפלשתינים להשלים עם התוכנית.

הדבר הנוסף שמגביל את מסגרת ההסכם העתידי - נוגע לחוסר היכולת של הפלשתינים, אבל גם של הסעודים, להכיר בריבונות יהודית על חלק כלשהו של ארץ ישראל. זאת, מהסיבה שישראל כולה היא "אדמת וואקף". התפיסה הזו מבהירה כי המהלך המדיני דומה למהלכי תחזוקה צבאיים: צריך לקיים משא ומתן גם אם כל מה שמושג בו הוא הישארות באותו המקום. זה עדיף על גלישה לאחור ועל הידרדרות.

 

הקרב נגד הבנימינים : הפרשנים טוענים כי המצע הסוציאליסטי והקולות האנטישמיים מהמפלגה הדמוקרטית יפסידו לה את הבחירות • אבל ייתכן שהם טועים

בארה"ב עולים כוחות אפלים שחודרים ללב הקונגרס. הם נמצאים בעמדה טובה גם לזכות בנשיאות, בעוד מעט יותר משנה וחצי. זה יהיה נס כפול אם דונלד טראמפ יזכה בכהונה שנייה, אבל לפי הערכות שונות, דווקא בשבועיים האחרונים גברו סיכויו לנצח פעם נוספת - וזאת בגלל המגמות ההרסניות שהשתלטו על המפלגה הדמוקרטית. 

עד עתה, התהליכים שהופכים את הדמוקרטים למפלגה סוציאליסטית־אנטישמית לא גרמו ליהודים לנטוש אותה, כפי שזה קורה בבריטניה ביחס למפלגת הלייבור.

המעריצה החדשה של ג'רמי קורבין היא חברת הקונגרס המכונה AOC - אלכסנדריה אוקסיו קורטז, שהפכה במהירות שיא לקול דומיננטי במפלגה הדמוקרטית, לא פחות מננסי פלוסי שזכתה לכאורה בניצחון לרגע על טראמפ (עד שהגלגל התהפך והתוכניות הכלכליות של הדמוקרטים בהובלת אוקסיו קורטז נחשפו). 

במקביל השתלטה בדמוקרטים מגמה שאי אפשר לכנות אחרת אלא כ"רצח תינוקות". במדינת ניו יורק חוקק חוק שמתיר הפלות לאורך כל תשעת חודשי ההריון - דבר מזעזע שמכניס את הדמוקרטים לסקאלה של הפשעים האפלים במאה ה־20. בווירג'יניה מתגבשת תוכנית חקיקה דומה. להזכירכם: הנאצים בחרו להתרכז בתוכניות עיקור המוניות לנשים, שעל פי הדוקטרינה שלהם אסור לאפשר להן להוליד. עד סוף מלחמת העולם השנייה הרגו הנאצים כ־100 אלף נשים גרמניות, כסוג של אמצעי מניעה. 

בתוך המהומות הפנים־מפלגתיות אצל הדמוקרטים, חדרו לזרם המרכזי במפלגה דמויות בעלות עמדות אנטי־ישראליות מובהקות. אילהן עומאר ורשידה טאליב בולטות משום שהן מוסלמיות. כנ"ל לינדה סרסור ושאר המעריצות של לואיס פרחאן. קית' אליסון, שהיה מועמד מוביל לראשות המפלגה הדמוקרטית, היה חבר הקונגרס המוסלמי הראשון. הוא נבחר לאחרונה לתפקיד התובע הכללי של מדינת מינסוטה. משטר האייתוללות באיראן מקושר אליו באמצעות פרחאן.

 

מה היא רומזת? עומאר // צילום: אי.אף.פי

 

התוכנית של אוקסיו קורטז לביטול השימוש בשריפת דלק כדי להציל את הסביבה, היא לא פחות מאשר תוכנית לקולקטיביזציה של המשק האמריקני בנוסח הסוציאליזם הוונצואלי (במקרה הטוב), ובנוסח תוכניות החומש של סטאלין (במקרה הפחות טוב). לכן הפרשנים אומרים שמפלגה שמתודלקת באמצעות מצע כלכלי סוציאליסטי, חופש הפלות גם בטרימסטר השלישי ואנטישמיות אנטי־ישראלית - לא יכולה לנצח בחירות לנשיאות ארה"ב.

כאן הפרשנים טועים. המגמה היתה ידועה היטב עוד לפני הסטריפטיז שעשו לעצמם הדמוקרטים לאחרונה. הרדיקליזם של הדמוקרטים, שהופך את ברני סנדרס ואת אליזבת וורן למתונים, מוכר מאז ימי אובאמה והבחירות של 2016. ובכל זאת, גם בנובמבר 2018 הצביעו 76 אחוזים מהיהודים לטובת הדמוקרטים. אילהן עומאר אומרת שהיהודים שולטים באמצעות "הבנימינים" - שטרות הדולר שעליהם דיוקנו של בנג'מין פרנקלין. היא בוודאי רמזה גם לבנימין אחר. 

למרות הלחץ שתתנצל על האמירה האנטישמית, תוכן האמירה של עומאר מקובל היום בחוגי האינטלקטואלים, וביניהם גם יהודים רבים. נורמן פודהורץ אמר פעם, שהיהודים ייפרדו מהמפלגה הדמוקרטית רק אם היא פתאום תחליט שהיא נגד הפלות, ולא בגלל עניין כלשהו הקשור לישראל. 

יהדות אמריקה הבליגה באלם יחסי על רצח יהודי אירופה. היא למדה להתעלם מהעובדה שאסטרטגיית הטרור של איראן, חיזבאללה, חמאס ושאר ארגוני הפלשתינים - מכוונת להשמדת ישראל באמצעות ירי מסיבי של טילים. הם מוטרדים יותר מצלפי צה"ל בעזה ומכיבוש לוד ורמלה ב־1948, ומתנצלים שבישראל מכהנת ממשלת נתניהו. בגמגום, הם אומרים שזו לא סיבה להשמיד את המדינה. 

האינטרס הישראלי הוא לסגור עסקה בנושא הפלשתיני כל עוד טראמפ בשלטון. אבל למה שהפלשתינים ירצו לחתום? הרי מעבר לפינה מחכה תמיד ממשל דמוקרטי, שהתורה הפלשתינית האנטי־ישראלית הופכת בהדרגה לאחד מעיקרי אמונתו. לא פחות מהמאבק נגד התמוססות הקרחונים. בינתיים, החיים תחת הכיבוש הישראלי טובים בהרבה מהחיים תחת הדיכוי האסלאמיסטי נוסח חמאסטן.

 

אין להן מה להפסיד: ההצטרפות הנשית לבית היהודי, תחת איחוד מסתמן בגוש, היא יתרון גדול ביום הבחירות

אפשר להניח שבסוף יושג הסכם פירוק הנשק הגרעיני בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי או להפך, בצירוף עוצמה יהודית, ובשילוב "יחד" והסנהדרין של פייגלין. התוצאה תהיה שהגוש הזה יעבור את אחוז החסימה. 

אפשר לשמוח, בינתיים, על כניסתה של העיתונאית יפעת ארליך למקום ריאלי בבית היהודי. כוח האש של ארליך עוצמתי ומדויק יותר מכל הבלונד ברשימת גנץ. הבעיה היחידה שאני מוצא בכניסת ארליך לכנסת זה שהיא - כן, עיתונאית. היא היתה כמה שנים טובות ב"ידיעות אחרונות", וזה מנטרל אותה בחזית חשובה שנפתחה בין התקשורת לחברה הישראלית. 

כמות העיתונאים בין חברי הכנסת והמועמדים היא עצומה. בעיקר בגלל השם המוכר. זאת סימביוזה שלילית בין הפוליטיקה לעיתונות, אבל מעבר לה, הימין מוכיח שוויון אם לא עליונות על השמאל בהרכב הנשים שהוא מציע לבוחר.

בלי שהרגשנו, נשות הימין מציגות עליונות אינטלקטואלית על השמאל, ויותר מזה - על פני הממסד המשפטי והאקדמי בישראל. איילת שקד צריכה לרסן את עצמה כדי להתייחס בסובלנות לעמדות שהיא שומעת בכנסים שונים הנוגעים לתחומי המשפט. הממסד המשפטי מציג עמדות שבלוניות שטחיות, שקורסות תחת מטר הנימוקים המשכנעים שמציגות נשים כמו שקד וקרולין גליק. 

כנראה דווקא נשים שאין להן מה להפסיד משום שהן אינן משפטניות מקצועיות ואין להן אינטרס בקידום הקריירה, מסוגלות להצביע באומץ על החולשות ונקודות התורפה. כך גליק, שבאה מנקודת מבט אמריקנית, התבטאה שבמדינה חופשית דמוקרטית כל החקירות נגד נתניהו הן חסרות יסוד משום שמעשיו הם חלק מהעשייה הפוליטית המקובלת. היא השתמשה בביטוי "מרד היועצים המשפטיים". איילת שקד לא אמרה לגליק שהיא מקבלת את עמדותיה, אבל גם לא דרשה ממנה, עם כניסתה ל"ימין החדש", לחדול מלהתבטא בנוגע למערכת המשפט. 

ארליך מביאה יכולת ביקורתית. היא תחקירנית, אספה וקראה נתונים, הבינה אותם, ותקרא לילד בשמו. היא מביאה עימה הופעה מרשימה ואומץ לב אזרחי לאומי.

 

לגנץ יש עוד ממד: קריסת חברת "הממד החמישי" עלולה להפוך את גנץ לפגיע מבחינת הממשל האמריקני √ אבל הרמטכ"ל לשעבר הוכיח בעבר שהוא עמיד

הנה סדרת אירועים שמסבירים את קריסת חברת "הממד החמישי" בראשותו של בני גנץ. בחודש אפריל 2018, לפני קרוב לשנה, הטילו האמריקנים סנקציות נוספות על רוסיה, ובאופן אישי הוטלו סנקציות ממוקדות על כמה אוליגרכים רוסים. אחד הבולטים ביניהם הוא ויקטור וקסלברג, אשר קרן בבעלותו השקיעה בממד החמישי. הקשר בינו לבין החברה הוא ברור. 

בחודש מאי 2018 נעצר וקסלברג בשדה תעופה ליד ניו יורק עם רדתו ממטוס פרטי. הוא זומן לחקירה אצל הצוות של התובע המיוחד רוברט מולר. התנהל חיפוש עקשני ומתמשך אחרי קשר בין אוליגרכים רוסים לקמפיין של טראמפ. וקלסברג, למשל, השתתף בטקס ההשבעה של טראמפ לנשיאות. הוא מקושר בצורה בלתי רגילה. הוא נצפה גם בארוחות ערב עם פוטין ואף תרם 150 אלף דולר לקרן קלינטון.

הסנקציות סימנו את האיש כמקורב לפוטין וכסוג של סיכון; בשנת 2010, כשמדבדב היה נשיא רוסיה, הוא מינה את וקסלברג לעזור בהובלת פרויקט טכנולוגי עסקי ליד מוסקבה, כפי שדווח ב"ניו יורק טיימס". 

זמן קצר לאחר החקירות של מולר, חסמו בנקים מרכזיים בשווייץ מיליארד פרנק בחשבונותיו של וקסלברג. מדובר בבנקים כמו קרדיט בנק, UBS ויוליוס בר (שאהוד ברק הוא אחד מיועצי הצמרת שלו). בחלוף כמה חודשים קרסה החברה של בני גנץ. 

לא משנה מה גודל הסכום שווקסלברג השקיע בחברה, עצם הקשר שלו לממד החמישי הופך את החברה לנגועה מבחינה עסקית. ניסיון העבר מלמד שאישים ישראלים, בעיקר בכירי ביטחון, סבלו מאוד כאשר סומנו על ידי האמריקנים. זה הופך את בני גנץ לפגיע מהזווית של הממשל האמריקני. 

יייתכן שהמאמץ שנעשה בתקשורת הישראלית לנתק בין קריסת הממד החמישי לבין ויקטור וקסלברג נועד להציג את בני גנץ כמי שנקלע לסערה באופן מקרי. הבעיה היא שלמרות שווקסלברג איננו עבריין, מהרגע שנכנס לרשימה השחורה של האמריקנים הוא צובע כל מי שבסביבתו. הטענה שאין קשר בין תגובת השרשרת לסנקציות עליו, כולל חסימת החשבונות בשווייץ, לבין נפילת הממד החמישי - או סגירת החברה בכוונת מכוון - איננה משכנעת. בייחוד שהתובע החוקר מולר חופר ויכול להגיע לקשר הישראלי של וקסלברג. אם לא הגיע כבר.

גנץ פגיע, אבל בניגוד לדימוי של "בני בני־חותא", יש לו כוח סבל וסבולת ויכולת עמידה והתמדה מהרמה העליונה. משהו מהסוג שמאפיין דווקא בנימין אחר, נתניהו. בראשית דרכו בצבא, בגדוד הנח"ל המוצנח, בעת מסע ארוך וקשה, התלונן גנץ אצל מפקדיו במחלקה על כאב נוראי ברגל. לפי כל הסימנים, זה היה שבר הליכה והמ"מ וסמל המחלקה היו אמורים להגן על בריאותו של החייל שיהפוך בעתיד לרמטכ"ל. אבל הסמל הורה לו לחזור למסע. אתה מסוגל. לימים הם אמרו: הכנסנו לו דרך הרגליים שהוא יכול להתגבר. הוא התגבר, שרף את מסלול המסע בכאבי תופת, והגיע לאן שהגיע. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו