כמעט ארבע אחר הצהריים באולם החזרות של הקאמרי. כל הצוות של המחזה החדש "אניהו", שיעלה בקרוב, מחכה בסבלנות עד שאחרון המוזמנים שהגיעו לצפות בחזרה יתפוס את מקומו. הקלידן מנגן מוזיקה מקורית שהלחין יוני רכטר במיוחד עבור הקומדיה, שירילי דשא, הבמאית, נותנת הוראות אחרונות לשחקנים, ורוני סיני, בן זוגה של דשא, שכתב את המחזה עם אתגר קרת על פי סיפורו של קרת "השמנמן", מברך כל אחד מהאורחים.
הוא מכיר אותם היטב. אחיינו הוא אחד מקבוצה של אוטיסטים בגירים לא־ורבליים, שבאו עכשיו לצפות בחלק מההצגה. מאז שסיני נחשף למתרחש בקבוצה, הוא מלמד אותם תיאטרון פעם בשבוע, בהתנדבות, מדלג ברגישות ובסבלנות מעל משוכות האוטיזם ומצליח לדבר איתם על תיאטרון דרך הקלדה, בשיטה שפיתחה יעל כהן, שנקראת "הבעה בהקלדה".
גם אני שם, בקהל, עם בני עילי. עילי כותב כבר שנתיים. מין נס שכזה, שמתרחש מדי שבוע בתוך קבוצות הכתיבה, מנפץ ומפרק כל דעה קדומה לגבי מה שהוא וחבריו רוצים ויודעים לעשות ולהגיד. "קולנו דומם אך חזק", כתב עילי ביום הולדתו ה־22, והרעיד את ליבי.
בין הכיסאות מתרוצץ הלוך ושוב אוּרי. הוא בן 9, אוטיסט בתפקוד בינוני ומדבר, בנו של אחד מכוכבי ההצגה, אלון דהן, שמשחק בה לצידם של אודי רוטשילד ואביגיל הררי. אורי בא לבקר את אבא בעבודה.
"זה לא מוריס, זה אבא שלי!" צועק אורי בקולי־קולות כשאבא שלו מגיח אל הבמה בדמות קולנית ששמה מוריס. הכל מותר ולגיטימי בהצגה היום, כל ההתנהגויות האוטיסטיות שאינן מתחשבות במה שמאפיין "קהל מתורבת באולם תיאטרון", והידיים שלי, שרגילות בסיטואציות כאלה להיות מונחות על ירכיו של עילי כדי להבטיח את רגיעת גופו, משתחררות ומשחררות. אין בהן צורך. אף אחד לא לוטש בו עיניים, אף אחד לא מהסה את הצלילים הבוקעים מגרונו, הכל אפשרי ומקובל. בשיח הכתוב שיערוך רוני סיני עם הצופים בתום החזרה, יכתוב עילי על החוויה: "נעים".
בתוך חדרי הלב
"את מתאמצת לא לבכות, נכון?" שאל אותי אלון דהן כשנפגשנו בקפטריה של מתחם האמנים בקאמרי שבועיים לפני כן. הוא ביקש להיפגש דווקא שם, אחרי יום חזרות אינטנסיבי, במקום שהפך בשני העשורים האחרונים לבית השני שלו. מאחוריו עשרות תפקידים בטלוויזיה ("שמש", "סברי מרנן", "שכונה"), בקולנוע ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "הכלה הסורית"), ובתיאטרון ("אמא קוראז'", "אל נקמות", "איסמעיליה").
"אז את יכולה לבכות, כי גם אני רוצה", הוא חייך אלי חיוך מנחם, וככה נפרצו סכרי הדמעות של שנינו. הורים לילדים אוטיסטים, שמישירים מבט זה אל זה ויודעים בדיוק, בלי לומר מילה, מה קורה שם בין חדרי הלב, ומה קורה שם בין חדרי הבית בבקרים, בלילות, בחגים ובסופי השבוע.
ככה לקחתי אותו למסע במנהרת הזמן אל עבר העתיד, שממנו חוששים כל ההורים המיוחדים. עניתי לו על הכל, כי הוא ביקש לדעת הכל. מה עילי עושה ביומיום, אם הוא בחור שמח, מהם פתרונות הדיור שהמדינה מציעה, ואם אני עדיין בוכה בימי ההולדת שלו. והייתי חייבת להודות שכן, עילי בחור שמח רוב הזמן, ושאני עובדת מאוד קשה כדי לשמור על החיוך שלו, וכן, אני עדיין בוכה. במיוחד בצמתים הפוטוגניים האלה, שמהם תפור אלבום חיינו הישראלי. ולא, לא חייבים תמונות משפחתיות מושלמות בפייסבוק כמו אצל כולם, וזה בסדר גמור.
"הן הכניסו המון אור הביתה". אלון ואורי עם התאומות איה וגילי
בז'רגון הטיפולי קוראים לנו "הורים מיוחדים". מין הגדרה אלגנטית־משהו, ייחודית, שמבדילה אותנו מהורים שיחוו התפתחות רגילה וטבעית של ילדיהם דרך כל השלבים, עד שיהפכו לאנשים בוגרים ועצמאיים. וככאלה, הורים מיוחדים, גם אנחנו נדהמנו כשקראנו באוגוסט האחרון את הידיעה על סקר החברה למתנ"סים, שלפיו 90 אחוז מההורים לא רוצים שילדיהם ישתתפו בחוגים או בקייטנות שבהם משתתף ילד עם מגבלה כלשהי.
לא היה אפשר שלא לקפוא מהלם נוכח הנתון הזה, שמדיר את הילדים עם המוגבלויות והצרכים המיוחדים מזכותם הבסיסית לחינוך בלתי פורמלי בסביבה הקרובה למקום מגוריהם, ויתרה מזו, מזכותם להכלה ולכבוד. זה פשוט רע מכדי להיות אמיתי, מלמלתי לעצמי באותו בוקר, והדחקתי את הידיעה, כמו שהדחקתי את כל הפעמים שבהן הודר עילי בגלל השוני שלו, והיו כאלה רבות וכואבות. אני רגילה בהדחקה הזאת, יודעת שהיא נובעת מתוך צורך הישרדותי, כדי שאהיה מסוגלת להמשיך ולדחוף את עגלת חיי העמוסה ולדאוג לחיוך של עילי.
להפיל את החומות
אבל בארגון "קשר - הבית של המשפחות המיוחדות", שפועל עם ולמען המשפחות המיוחדות בכל רחבי הארץ, לא הדחיקו את הנתון המדאיג הזה. בצעד חשוב הם החליטו להקים מערך שגרירים ארצי, שייקרא "אנשי הקשר", ויכלול הורים, אחים, סבים, סבתות וקרובי משפחה של ילדים ובוגרים, וכולם יפעלו בהתנדבות ליצירת קשר אמיתי ועמוק עם הקהילה על ידי פעילויות הסברה, אירועים משותפים והרחבת פעילות הקו החם של העמותה, שבו מדווחים על מקרי אפליה והדרה.
"בישראל חיות 330 אלף משפחות מיוחדות", אומרת מנכ"לית הארגון, בוקי קמחי, "ביחד איתן נעשה הכל כדי להפיל את החומות. ניצור מרחבים משותפים, נפגוש, נשמע ונשמיע, נכיר, נעבוד ביחד, נחגוג ביחד. זה לגמרי אפשרי".
בימים אלה יצא הארגון בקמפיין גיוס המונים, שמבקש לגייס 200 אלף שקלים עבור הפרויקט החשוב. אלון דהן (47) נבחר להוביל אותו, והוא לא היסס כשפנו אליו לצלם בהתנדבות את הסרטון לקמפיין עם בנו אורי. הוא קיבל את ברכת הדרך מאשתו מיכל (45), מהנדסת מערכות במקצועה, שמקפידה תמיד לשמור על פרטיות הילדים, אבל מבינה את החשיבות שבחשיפת בנה המיוחד.
בסרטון הקצר והנוגע ללב שהופץ ברשתות החברתיות, מישיר אלון מבט אל המצלמה ומבקש: "אל תיתנו לבן שלי לשחק לבד". לא פעם, הבדידות הזאת היא גם נחלתם של ההורים.
"בואי נגיד שהיו מקומות שהוזמַנו אליהם, ולא הוזמנו אליהם שוב", הוא צוחק במרירות, ושנינו מציפים את כל ארסנל הבדיחות השחורות שבאמתחתנו ומדברים על האנשים שבוהים במשך דקות בבנים שלנו ושואלים "אבל מה יש לו?", ועל התגובה שלהם כשאנחנו עונים בלקוניות מכוונת: "אהה, הוא אוטיסט".
אנחנו מדברים על שלל הקלישאות שמנחיתים עלינו, מתוך מבוכה מובנת ורצון לנחם, כמו "הוא ידע לאיזה הורים להיוולד" או "ילד כזה הוא סוג של מתנה, לא?". מדברים על השנה הקשה ביותר בחיינו, שהגיעה אחרי האבחון, על המבט שהופנה השמימה ונותר חסר תשובה לשאלה "למה?" ועל הפעם ההיא, כשאורי היה בגן רגיל, והגננת רמזה לאלון ולמיכל שאולי כדאי שלא יבואו למסיבת חנוכה.
גילינו שלכל אחד יש כותרות משלו להתנהגויות האוטיסטיות המאתגרות, והן תמיד מצחיקות, אחרת אי אפשר לצלוח אותן. למשל, "הנה הולך להתחיל המופע", או "מייד תצפו בתצוגת התכלית". ואז, כשמגיעה באמצע הרחוב "תצוגת תכלית" כזאת, שבמהלכה אורי מתחיל לצעוק ולנפנף בידיים, אי אפשר להתעלם מהמבטים הננעצים באלון ובבנו.
"אל תשכחי שאני שחקן", מחייך אלון. "אני רגיל שמסתכלים עלי כל ערב על הבמה, אז זה לא כל כך קשה לי, המבטים שננעצים, ואני ממש לא מתבייש מהעניין הזה, גם לא מהדיבורים מאחורי הגב שאני שומע. קשה לי כשהורים מרחיקים מאורי את הילד שלהם, כאילו הוא יכול להדביק אותם בהתנהגות הזו, או כשהמבטים הופכים להיות 'מחנכים', אפילו נוזפים, ויש את אלה שמגדילים ושואלים: 'איך זה שאתה לא מחנך את הילד שלך?'"
אתה כועס כשזה קורה?
"אני לא כועס בכלל. אני רק מבקש שאנשים יבינו. שיפתחו את הלב ויקבלו את העובדה שגם ילדים עם מוגבלות כזו או אחרת רוצים ללכת לחוגים ולפארק ולהצגות, ומגיע להם, אפילו שהם מתנהגים אחרת ומפרשים אחרת סיטואציות.
"אני חייב להודות שלפני שאורי אובחן, גם אני הייתי בור. לא ידעתי ולא הכרתי, ויש סיכוי גדול שגם אני הייתי מתנהג ככה. הייתי הרבה יותר מבור - הייתי מרוכז בעצמי, יהיר, עם אגו מפה ועד הודעה חדשה, מתנהל בעולם כאילו 'אני ואפסי עוד'.
"ואז הגיע האבחון של אורי, ואני הפכתי את עורי. השתניתי לגמרי. גיליתי את החמלה, את ההכלה, את העשייה למען אחרים. עד אז מעולם לא התנדבתי. אולי הייתי מתנדב לסרטי סטודנטים, וגם זה היה מתוך אינטרס.
"היום, כל פעם שקוראים לי להתנדב בקמפיין כזה או באירוע אחר - אני שם. חייבים, חייבים, חייבים להעלות את המודעות. השינוי הכי גדול שחל בי בעקבות האבחון של אורי, הוא שפשוט הפכתי להיות בן אדם טוב יותר".
גם שחקן טוב יותר?
"שחקן הרבה יותר טוב. עוד לפני שאורי נולד, הייתי תמיד ממורמר בגלל התפקידים שהייתי מקבל. זה אף פעם לא הספיק לי, חשבתי שמגיע לי הרבה יותר, ושאני יכול הרבה יותר. מהרגע שהוא נולד, הרגשתי איך נוסף לי מנעד של רגשות שאני יכול לבטא על הבמה.
"קצת לפני גיל 3 הוא אובחן, ופתאום הרגשתי איך הכל נפתח אצלי. איך אני הופך לשחקן יותר עמוק ורגיש וסבלני, בזכות כל מה שקורה איתו. אם אני מקבל תפקיד שאני צריך לבכות בו, אני רק צריך לחשוב על אורי או להגיד את השם שלו, והדמעות באות מאליהן, לא צריך שום דבר מלאכותי כדי לייצר אותן.
"אם יוצא לי לשחק בימי ההולדת שלו, אני מתפרק על הבמה. בוכה כשצריך לבכות לפי הוראת הבמאי, אבל הבכי הוא אחר, הוא כמעט בלתי נשלט, עד שהשחקנים האחרים דואגים לי מאחורי הקלעים.
רוני סיני. סבלנות אין קץ // צילום: ז'ראר אלון
"השתתפתי בפסטיבל הצגות קריאה שהיה פה בקאמרי עם הצגה חדשה, 'גאון בכלוב', שכתבה חברה קרובה שלנו, עירית קפלן, ביחד עם יואב בר לב. זאת הצגה על גאון על הספקטרום האוטיסטי, בעל זיכרון פנומנלי ואלוף טריוויה וידע כללי.
"היה ברור לי שאני צריך לשחק אותו, דבר שלא היה מתוכנן מלכתחילה. והיה מדהים לראות איך, תוך כדי תהליך, הדמות הזאת התגבשה להיות ממש אורי בבגרותו.
"שעה לפני שעשינו את הקריאה אורי הגיע לפה, היה חשוב לי שהוא יהיה איתי פה מאחורי הקלעים. רציתי לראות אותו לפני שאני משחק אותו. הוא התיישב על הבמה, ואת התאורה כיוונו עליו. הסתכלתי עליו במשך השעה הזו, ואז הוא הלך, ואני נכנסתי לדמות שלו, אומר משפטים שהוא נוהג להגיד, ובכל פעם שירדתי מהבמה, הדמעות חנקו אותי. קיבלנו תגובות מטורפות, וההצגה תעלה בקאמרי בשנה הבאה".
פחות בנות עם אוטיזם
"אורי נולד כשהייתי בן 38", הוא משחזר. "לאלה ששאלו אם אני מרגיש בשל להיות אבא, עניתי שאני כבר מרקיב מרוב שאני רוצה להיות אבא. ההיריון הגיע מהר מאוד, לשמחתנו, וכשבישרו לנו שזה בן, הרגשתי שאני חי את החלום. סוף־סוף יהיה לי בן, שאוכל לקחת איתי לראות משחקי כדורגל.
"כשאורי היה בן שנה וחצי, מיכל התחילה לשים לב לעובדה שמעבר לעיכוב השפתי, הוא לא מחא כפיים, לא הצביע, נפנף בידיים, וכל הזמן היה הולך על קצות האצבעות. זה הטריד אותה, אבל אני תמיד ביטלתי הכל ואמרתי, 'ניתן לו זמן, הכל בסדר'.
"היינו הורים טריים, לא היה לנו מושג שחוסר הצבעה והליכה על קצות האצבעות עלולים להעיד על אוטיזם. מאוחר יותר הגננת שלו הסבה את תשומת ליבנו לעובדה שהוא לא יוצר קשר עם ילדים ונע בגן באופן תבניתי, וביקשה מאיתנו בעדינות לקחת אותו לאבחון.
"הוא אובחן כשהיה בן שנתיים ועשרה חודשים. מאותו רגע - זה היה בדצמבר - ישבתי איתו בבית תשעה חודשים עד ספטמבר, כי לא מצאנו לו מסגרת חינוכית מתאימה שתקבל אותו. כל הגנים היו מלאים.
"היום אני יודע שאם הייתי מכיר אז את עמותת 'קשר', או פונה לאלו"ט שיעזרו לי עם השמה בגן, היו עוזרים לי. ההורים לא אמורים להתמודד לבד עם הדברים האלה. הייתי עוד עסוק בלעכל את כל עניין האבחון הזה, הייתי בודד ואבוד, מתרוצץ ממקום למקום, ונלחם על הזכויות הבסיסיות שמגיעות לבן שלי. הורים לילדים עם מוגבלות חייבים לדעת שיש מי שיהיה איתם, שיש לאן לפנות ויש מי שיעזור".
לפני חמש שנים הם החליטו להביא עוד ילד לעולם, בהפריית מבחנה. הם פנו לוועדת האתיקה של האגודה הישראלית לחקר הפריון בבקשה חריגה לבחור את מין היילוד, נקבה. עד אז ניתנו אישורים לבחירת המין רק למי שבגנטיקה שלהם הוכחו מחלות מבוססות מין, למשפחות בעלות ארבעה ילדים מאותו מין, ולמשפחות שבהן יותר מילד אחד על הספקטרום.
בקשתם אושרה באופן תקדימי, בגלל הסטטיסטיקה שלפיה יש פחות בנות עם אוטיזם מאשר בנים. באותו זמן הם היו בתהליך בירור גנטי בבית החולים איכילוב, והרופאים שלהם העלו את השאלה בפני הוועדה. "התזמון של הבקשה שלנו היה מצוין, ולשמחתנו היא נענתה", אומרת מיכל.
לפני ארבע שנים נולדו לאלון ולמיכל התאומות איה וגילי, "ילדות נורמטיביות שהכניסו המון אור הביתה", אומר דהן בהתרגשות ומראה לי תמונות שלהן בנייד. "אני חווה איתן חוויית הורות אחרת לגמרי, חוויה מתקנת, שמבהירה לי איך הורות רגילה אמורה להיות: קלה, זורמת וכיפית.
"כשרואים אותי עם שתיהן, אומרים לי, 'וואו, זה בטח מה־זה קשה', ואני לא מבין על איזה קושי הם מדברים. מצידי לגדל עכשיו גם רביעייה, אין שום בעיה".
"לאט־לאט אני מתחילה לטפטף להן על השונוּת של אורי", אומרת מיכל. "הכל בקצב שלהן, לפי מה שהן יכולות לקלוט ולהבין. אבל אין ספק שחייבים להביא בחשבון גם אותן בכל התמונה הכוללת הזו".
אלון אומר שהקושי הכי גדול שיש לו בגידול של אורי הוא החשש מהבלתי נודע. חוסר הידיעה מה יהיה בעוד דקה. "כי בעוד דקה יכול להיות טוב, אבל יכול להיות גם ממש רע. אני לא יכול להתרווח על כיסא נוח בים כמו החברים שלי, שלדעתי גם להם לא ברור עד הסוף מה אני חווה במהלך הבילוי, אם אפשר לקרוא לזה בילוי.
"כשלאורי קשה, והוא מתחיל עם האובססיות, והחרדות, והקשיים להיכנס בבוקר להסעה לבית הספר המיוחד שלו, או לצאת מההסעה כשהוא כבר הגיע ליעד, זה יכול להיות לא כיף, בלשון המעטה".
אז מה עושים ברגעים האלה?
"נעזרים באנשי מקצוע מצוינים שמדריכים אותנו, וחושבים הכי יצירתי שאפשר. אני חושב איך אפשר להסיח את דעתו, להצחיק אותו, להוציא אותו מהאובססיה של החרדה. דברים קטנים כאלה, שלמדתי תוך כדי הריצה של החיים".
המקצוע שלך עוזר לך בסיטואציות המורכבות האלה?
"כן, מאוד. כי אני מעצים ומגדיל הכל, ומצליח להצחיק את אורי ואולי גם את האנשים שמסביב. אם זה מצליח לי, אני לא שומר את הפתרונות האלה רק לעצמי. אני מעביר אותם להורים אחרים באהבה.
"אני נוכח במפגשים של קבוצות הורים מבית הספר של אורי. חשוב לי לעודד הורים אחרים ולתת להם תקווה, וגם להודות בכנות שיש רגעים שבהם אני יוצא משליטה ומאבד את הסבלנות, וקצת מושך אותו בכוח, כי ההסעה חייבת לצאת ואני חייב לחזור לילדות, וקצת מרים את הקול כי אין ברירה.
"והרגעים האלה מייסרים אותי, מעציבים אותי, שוברים לי את הלב. אני מלקה את עצמי ושואל, 'איך זה שלא נשמתי לפני שהרמתי את הקול? שלא חיכיתי עוד דקה כדי לפתור את זה באופן רגוע?'. ותמיד יהיה מישהו שיעבור ברחוב בזמן שאני מאבד את זה, ובטח יגיד לעצמו, איזה מין אבא זה, אלוהים שישמור'".
איזה מין אבא אתה?
"אני לא יודע אם אני אבא טוב, אבל אני בהחלט אבא סבלני ומכיל. הרבה פעמים אני מוותר על ההסעה המאורגנת להצגות מחוץ לתל אביב ונוסע ברכב שלי, כי אני מעדיף להיות עם אורי עוד שעה וחצי ולצאת מאוחר יותר. השעה וחצי האלה, שהוא חוזר מבית הספר ואני מקלח אותו, ואנחנו אוכלים ביחד ומתכוננים לשינה ביחד, הן קריטיות עבורי.
"ואז אני לוקח את האוטו ונוסע לבד להצגה, אני והמוזיקה והכדורגל ברדיו וכל מה שאני אוהב, בלי ההסעה של השחקנים עם הקיטורים כמו 'אוי אוי אוי, קרה לי ככה וקרה לי ככה'. אין לי באמת סבלנות להתבכיינות על עניינים שוליים, זה כאילו אין להם מושג מה זה קושי אמיתי.
"כשאני עולה לבמה אני מתנתק מהכל". עם אודי רוטשילד בהצגה "אניהו" // צילום: עדי טרקאי
"כשאני עולה על הבמה אני מתנתק מהכל, משחרר את המחנק, נושם ונהנה. אני יודע שיש לי מזל גדול, כי אני יכול לברוח בערבים מהקושי שלי אל המקצוע שאני כל כך אוהב. אני עוטה על עצמי דמויות אחרות, יוצא מעורי וחווה חיים אחרים.
"מול ההתמודדות עם אורי, המקצוע הזה בפירוש הציל אותי מעצמי. אני רואה אבות שבורחים כל הזמן מהתמודדות עם הילד המיוחד שלהם, או שבורחים בכלל מהאבהות שלהם.
"אני מכיר יותר מדי משפחות חד־הוריות, שבהן האימהות נשארו להתמודד לבד עם גידול הילד המיוחד. האבות קולטים את המצב ופשוט קמים והולכים. מה זה? תמצאו לכם לאן לברוח והיכן להתאוורר, אבל לברוח ולא לחזור? להסיר אחריות? זה מוציא אותי מהכלים".
זה יכול לקרות לכל אחד
מאז השקת קמפיין גיוס ההמונים, אלון לא מפסיק לקבל תגובות. "הורים רבים מביעים זעזוע מתוצאות הסקר, והזמינו את אורי לשחק עם ילדיהם. יש הורים לילדים בשילוב (שלומדים בחינוך הרגיל; ח"ר), שמספרים לי איך נתקלו בהורים אטומי לב שלא רוצים ילדים על הספקטרום ליד הילדים שלהם.
"ההורים האלה, שלא מבינים את יתרונות השילוב, צריכים להבין שרגישות וסבלנות לשונה הן יותר חשובות מעוד תרגיל בחשבון. הם צריכים לדעת שאף פעם אי אפשר לדעת איפה ההורות המיוחדת תתפוס אותך, ואיך הגורל יסתובב לו. זה יכול לקרות לכל אחד ואחת".
בסוף החזרה להצגה נערך שיח כתוב עם הקהל המיוחד שהגיע. השאלות מגיעות מתוך הקלדה על טאבלטים ומקלדות. "מהנה זו ההצגה, מה קורה בסוף?" שאל עידו, סקרן לדעת את סוף ההצגה, ויהונתן כתב: "איך אצלו רעיון יעלה?". שאלות רבות נשאלו בעברית גבוהה, שהרי השפה המדוברת אינה קיימת.
על כל השאלות ענה רוני סיני בסבלנות, ואלון דהן כל כך התרגש מהחיבור הזה, ושמח על העובדה שהבן שלו יכול סוף־סוף לצפות בהצגה שלו בלי שהוא יצטרך להתנצל על מעשי בנו ובלי שיעירו לו על התנהגותו.
"רציתי להיות כמו כל השחקנים האלה, שלוקחים את הילדים שלהם להצגות ילדים כמעט כל שבוע", הוא אומר בעיניים נוצצות. "זה פשוט בלתי אפשרי עם אורי, וזה היה השבר הכי גדול שלי. היום אני חווה חוויה מתקנת דרך איה וגילי. לוקח אותן להצגות, והן מאוד אוהבות לבוא. אני מאושר מזה. ועכשיו אני מאושר שאורי צלח 45 דקות של הצגה. זה נפלא".
hagitr@israelhayom.co.ilלתמיכה בקמפיין גיוס ההמוניםעמוד הפייסבוקטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו