אתמול כולנו נדהמנו מהגילוי האמיץ של מירית הררי, אשתו של השדרן דידי הררי, שבפוסט בעמוד של בית החולים איכילוב חשפה את היותה חולה בסרטן בלבלב ובכבד.
בין השאר הררי כתבה "בחודש ספטמבר אובחנתי עם סרטן בלבלב. לפני כחודש, הניתוח המורכב להסרת הגידול הופסק באמצע עם גילוי גרורה בכבד. אני מסרבת לדעת באיזה שלב אני, לא מעוניינת לשמוע אלו תופעות לוואי עוד צפויות להיות, מתעלמת מהסטטיסטיקה ולא, אני ממש לא חיה בהכחשה אלא בהחלט יודעת מה המשמעות של המחלה הזו. ואחרי כל זה, אני רוצה לומר לכל מי שקורא אותי – הסרטן זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי".
גם דידי התייחס לכך בתוכניתו ואמר "לפני כארבעה חודשים התגלה סרטן אצל אשתי מירית. הלם, התרסקות שברון לב, זה מה שחווינו בהתחלה. ואז מתוך כל ההרס הזה התרוממה האישה הנדירה הזאת והחליטה שהיא לא נכנעת לסרטן והיא חיה את היום, כאן ועכשיו, כל רגע כל שניה, חיה במלוא העוצמה וממש חיה". עוד הוא הוסיף: "שאלתי אותה 'מירי, למה עשית את זה, למה את מפרסמת?' והיא הסתכלה עליי ואמרה לי – 'דידי אם אני יכולה לגרום לחולה אחד או אחת לשנות את ההסתכלות שלהם על הסרטן ולחיות, ממש לחיות, עשיתי את שלי'".
החשיפה הזו לא רק כואבת לנו בנקודה הכי רכה בבטן, אלא היא גם מעוררת תדהמה והערצה. כי גם היום, כשלכאורה יש מודעות למחלה ולא פחות מכך חשיפה ברשתות החברתיות של כל תזוזה בחיינו האישיים, אנשים עדיין מעדיפים לשמור כלפי חוץ על אימוג'י מחייך, ולמות – לפעמים תרתי משמע – מבפנים.
לא פעם הופתענו לקרוא ידיעה שאמן אהוב עלינו נפטר בפתאומיות, ורק אז גילנו שבעצם הוא סבל מ"מחלה קשה". למעשה, זה עדיין קורה גם היום, ורק בדיעבד אנחנו שומעים על המאבק ההרואי שלהם להראות כלפי חוץ שהכל בסדר, כשבפנים התחוללה סערה פיזית ונפשית. זה קרה לנו עם רמה מסינגר, עם רונית אלקבץ, עם יגאל בשן – ועוד הרבה נשמות מוכשרות שעכשיו הן ז"ל.
כמובן שאי אפשר לשפוט כיצד אדם בוחר להתמודד עם המאבק הקשה והכה פרטי שלו, אבל עם זאת קשה שלא להעריך את האומץ של יותר ויותר אנשים – בעיקר נשים יש לציין – שבוחרים לדבר על המחלה שלהם בזמן אמת, מבלי להסתיר, מבלי לייפות, מבלי לעלות לאינסטגרם תמונות מבוימות מלאות באיפור או פאות, או סתם עם חיוך לא אמתי.
בעולם ראינו את השחקנית ג'וליה לואי דרייפוס, ששיתפה את העוקבים שלה בכל שלב בהתמודדות שלה. בפברואר לפני שנה היא העלתה פוסט כדי לבשר שהניתוח שעברה הצליח. "רופאים מעולים, תוצאות טובות, מרגישה טוב ומוכנה לחזור. היי סרטן, לך תזדיין!".
גם שנון דוהרטי הרבתה לדווח על שלבי ההתמודדות שלה עם הסרטן: ב-2016 היא הודיעה באומץ שהרופאים העניקו לה חמש שנים לחיות, מאז הדיווחים שהיא העבירה נראו כמו רכבת הרים מתישה ומורטת עצבים בין אופטימיות לפסימיות, אבל החדשות האחרונות בנושא היו דווקא חיוביות, אחרי שדוהרטי בישרה שהטיפולים שהיא עוברת מניבים תוצאות חיוביות ונראה שהסרטן בנסיגה. בין השאר סיפרה דוהרטי: "לסרטן יש כל כך הרבה שלבים. הלם, הכחשה, קבלה, כעס, מורת רוח, מרד, פחד, הערכה, יופי. נסיגה. אפילו אז, השלבים ממשיכים להגיע. הסרטן נשאר איתך לנצח. אלו שחוו את זה יודעות שאפילו אחרי שכיסחת לו את הצורה, הוא עדיין משפיע עליך, בדרכים טובות ורעות…את עדיין עוברת רכבת הרים רגשית. את עדיין זקוקה לתמיכה ולאהבה. ואת עדיין יכולה לתפוס את החיים בידיים ולחיות, לחיות, לחיות".
בארץ, כצפוי, עדיין מעט מאוד מעזים לדבר על המחלה בזמן אמת. כולנו זוכרים את הריאיון העצוב עם ספי ריבלין, שענה תשובות בכתב משום שכבר לא היה מסוגל לדבר. ריבלין אז סיפר "בכל דבר יש את הטוב ואת הרע, ולפעמים צריך לטעום משניהם. רוב הסיכויים שאני אמות בסוף, השאלה היא איך. זה מה שמטריד אותי. אני לא פוחד מהמוות. אני חי את הרגע ומאוד נהנה".
יעל צפריר אף הגדילה לעשות, והכניסה את המחלה שלה לתוך סדרת המערכונים Motherland בכיכובה, וכמו תמיד הראתה את הצדדים הפחות פוליטיקלי קורקט של המחלה. "לכאורה אסור לצחוק על המחלה אבל לי לא אומרים כלום, כי אני באה מבפנים אז מותר לי הכל. בסוף אני רואה שהצורך בהומור שחור הוא מאוד גדול, החיבוק הכי גדול הוא מהצופים החולים", אמרה בראיון ל"את".
החשיפה הזו היא בוודאי לא קלה, וסביר להניח שהאינסטינקט הראשוני ברגעים כאלו הוא להתכנס בתוך השמיכה, או מקסימום בתוך הבית, ולחכות שהכל יעבור. בטח שאף אחד לא מעוניין להיות סמל, או לספק את יצר המציצנות של אנשים שאין לו שום קשר אליהם בחייו האישיים. דווקא בגלל זה, החשיפה הזו "בזמן אמת" היא כל כך לא מובנת מעליה וכל כך מעוררת הערצה, משום שאותם אנשים מבינים שהפרסום שלהם, שהעניק להם לא מעט זכויות לאורך הדרך, מביא איתו גם אחריות גדולה. הם, כמובן, יכולים להתנער ממנה, זו זכותם הלגיטימית, אבל אם הם בוחרים להשתמש בה, הם באמת יכולים לשנות סדרי עולם.
סרטן וכל מחלה אחרת, הן לא סתם "מחלות קשות". אלו מחלות עם שם, שצריך לתת להן את המקום הראוי להן. לא לטאטא אותן מתחת לאותיות קטנות, כי ככה גם נוח לנו – להדחיק. אלא להפך, לעורר את המודעות, לספר על הכאב, לחגוג את הניצחונות, וגם לבכות את הכישלונות כשצריך. אותם "משפיעים" שבוחרים להציג את המחלה שלהם, עושים לנו טובה ענקית לא רק בגלל הסקרנות הטבעית שלנו, אלא בעיקר בגלל האפשרות להפוך את המחלות לנגישות יותר – לא עוד סוד אפל שאסור שידעו, אלא זוועות שעלולות להתרחש לכולנו, ועם כל הכאב שבדבר, הגיע הזמן שנהיה מודעים לכך.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife https://www.onlife.co.il/?p=181466
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו