בבוקרו של 3 בנובמבר 2013 הסתיימו חייו של קורנליוס גוּרְליט, חצי שנה לפני שמת. באותו יום הוא הפך מקשיש גרמני אלמוני, שקיומו היה ידוע רק לקומץ מקורבים ומיודעים, לשם נרדף לשודד אמנות נאצי.
באותו יום, 68 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, דיווח השבועון "פוקוס", היוצא לאור במינכן, על חשיפת "אוצר נאצי" בדירתו של גורליט. על כריכת השבועון נכתב: "1,500 יצירות אמנות גנובות, ובהן של פיקאסו, מאטיס, שאגאל ודירר. ערך: יותר ממיליארד יורו?" כדי להוסיף לדרמטיות של הסיפור, החליטו עורכי השבועון לעטר את העמוד הראשון בצילום ארכיון שחור־לבן של אדולף היטלר בפוזת כובש ומאחוריו ערימת ציורים.
בשנת חייו ה־81, כשהוא סובל ממחלת לב קשה, שעמדה להכניע אותו, נקרע גורליט משגרת עולמו הרגועה והפך סמל לרֶשע הנאצי. "פוקוס" פרסם בדיווח על "האוצר הנאצי" לא רק את שמו המלא, אלא גם צילומים של הבניין שבו התגורר במינכן ושל הפעמון החשמלי בכניסה לבית, שעליו התנוסס שמו של הקשיש.
הדיווח ב"פוקוס" על "האוצר הנאצי" של גורליט הוא רק פרק שערורייתי אחד מפרשה משפטית־פוליטית־היסטורית מבוימת וסבוכה, שחושפת בדיעבד את הדרך שבה בחרה גרמניה לא להתמודד עם עברה ולהמשיך ליהנות מביזת רכושם של יהודי אירופה, שנרדפו ונרצחו. רבים בגרמניה סבורים ש"פרשת גורליט", והדרמה שאפפה אותה, נופחו מעבר לכל פרופורציה כדי להסיח את הדעת מכך שגרמניה כשלה עד היום - במודע ובמתכוון - בהשבת רכוש יהודי גזול לבעליו החוקיים.
האוצר הנאצי האמיתי לא נמצא בידיו של גורליט, שהלך לעולמו במאי 2014 לאחר שהוריש את אוסף האמנות הגדול שלו למוזיאון בברן, בירת שווייץ. האוצר הנאצי האמיתי נמצא עדיין במאות מוזיאונים ובאלפי בתים פרטיים בגרמניה וברחבי אירופה, וממשלת גרמניה - כמו ממשלות אירופיות אחרות - לא מוצאת דרך חוקית לאכוף את השבתו. הגרמנים גם מתעקשים לשמור בידיהם אוצרות אמנות שבעליהן החוקיים נרצחו או הלכו לעולמם ללא יורשים.
באוקטובר האחרון חתמו נציגי ממשלות גרמניה וישראל על "הצהרת ירושלים", שלפיה יצירות אמנות גזולות "ללא בעלים" יוצגו בתערוכות חינוכיות ברחבי העולם, כדי לפרוס בפני קהלים רחבים את סיפור שוד האמנות הנאצי. תערוכה ראשונה כזו, שהוצגה עד לאחרונה במוזיאון גרופיוס בברלין, לאחר שהתארחה בברן ובבון, חושפת עשרות מהיצירות החשובות של "אוסף גורליט". גרסה שלה אמורה להגיע בקרוב למוזיאון ישראל - לאחר שהמוזיאון בברן, בעליו החוקיים של האוסף, ביקש וקיבל הבטחה רשמית ממוזיאון ישראל שהיצירות לא יעוקלו ולא יושארו בארץ.
3 מעטפות ריקות
"פרשת גורליט" החלה באופן אקראי ביום סתווי של ספטמבר 2010. באותה תקופה עסקו רשויות האוצר בגרמניה באיסוף קפדני של מידע על עברייני מס גרמנים, שניהלו חשבונות בנק בשווייץ השכנה. בין השאר, השיגו הרשויות רשימות לקוחות מבנקים שווייצריים. המצוד אחר מעלימי המס כלל גם פשיטות תכופות של פקידי מכס על רכבות, בהנחה שבעלי החשבונות בשווייץ יבקשו להציל את כספם בהעברתו במזומנים לכספות פרטיות בגרמניה.
באחד הבקרים הבחינו פקידי המכס באדם מבוגר למדי, שנסע ברכבת ממינכן לציריך. בבדיקה שנערכה בחפציו האישיים נמצאו שלוש מעטפות ריקות. האיש זוהה שוב מאוחר יותר באותו יום, ברכבת שעשתה את דרכה בכיוון ההפוך. הפעם מצאו פקידי המכס בתיקו רק שתי מעטפות ריקות. הנוסע הקשיש, קורנליוס גורליט, טען שאין עליו כלל כסף מזומן. אבל בחיפוש על גופו אותרה מעטפה נוספת בכיס החליפה, והיא היתה מלאה בשטרות של 500 יורו. הסכום הכולל במעטפה היה 9,000 יורו.
משאותר הכסף, הודה גורליט שקיבל אותו בעבור מכירת יצירת אמנות שהוריש לו אביו. אחד מאנשי המכס בדק מאוחר יותר בארכיון מי היה אביו של גורליט, והמידע שמצא גרם לו להסיק שנפל בידיו דג שמן ביותר: האב, הילדבראנד גורליט, היה אחד מסוחרי האמנות הבודדים, שהורשו על ידי המשטר הנאצי למכור מחוץ לגבולותיה של גרמניה יצירות של "אמנות מנוונת" שהוחרמו.
הילדבראנד גורליט נולד בספטמבר 1895 בעיר דרזדן, למשפחה שטבלה באמנות. סבו היה צייר, אביו היסטוריון אמנות, אחותו הבכורה, קורנליה, ציירת אקספרסיוניסטית, שתיעדה גם את וילנה היהודית בתחילת המאה ה־20. סבתו, אגב, היתה יהודייה, גם היא ממשפחה של אמנים ויוצרים. גם אחיו המוזיקאי היה נשוי ליהודייה. פרטים אלו יסייעו לו באחרית ימיו להשתחרר מתדמית משת"פ עם הנאצים.
במלחמת העולם הראשונה שירת הילדבראנד כקצין בצבא הגרמני ונפצע שלוש פעמים בשדה הקרב. אחרי המלחמה הלך בעקבות אביו ולמד באוניברסיטה היסטוריה של האמנות. עם סיום לימודיו, וזמן קצר לאחר שנשא לאישה את הרקדנית הלנה האנקה, מונה לתפקיד מנהל מוזיאון בעיר צוויקאו, שהיתה מעוז של לאומנות גרמנית.
הילדבראנד גורליט התעניין מאוד באמנות מודרנית והכיר אישית אמנים כמקס פכשטיין, אוסקר קוקושקה, ואסילי קנדינסקי ומקס ליברמן. הוא ארגן תערוכות שכללו יצירות של כמה מהם, אך משאביו הפיננסיים המוגבלים של המוזיאון שבראשו עמד מנעו ממנו לרכוש מיצירותיהם. חיבתו לאמנות מודרנית וליוצרים שזוהו כאנשי שמאל עוררה עליו את זעמם של הלאומנים המקומיים, חברי "ועד המאבק למען התרבות הגרמנית", שהצליחו להביא לפיטוריו ב־1930.
ביולי 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, החל לעבוד כסוחר אמנות עצמאי. בזכות היכרותו עם סצנת האמנות המודרנית, הוא נחשב לאחד מסוחרי האמנות המובילים בגרמניה והציע למכירה מגוון רחב של יצירות, בדגש על מה שכונה בפי הנאצים "אמנות מנוונת" ואסורה. באותה תקופה הפך בעצמו לאספן. בהמבורג נולדו שני ילדיו - בנו הבכור קורנליוס, בשנת 1932, וכעבור שלוש שנים - הבת ניקולין.
"אמנות מנוונת"
עם תחילת רדיפתם המאורגנת של יהודי גרמניה, הוצאתם מחוץ למעגלי העבודה והחברה ועידוד הגירתם בתנאים נוקשים ביותר, נאלצו משפחות יהודיות עשירות לוותר על מרבית רכושן - בכלל זה יצירות אמנות, שנאספו לאורך הדורות. האווירה האנטי־יהודית הכללית הביאה יהודים רבים למכור את רכושם לארים במחירים נמוכים, כדי שיוכלו לברוח מהרייך, או רק לשרוד. גרמנים רבים ניצלו את המצב. יצירות אמנות היו רק חלק קטן ביותר מהרכוש שנגזל אז מהיהודים - חנויות, בתים, דירות, רהיטים, תכשיטים, מתכות יקרות, אוספי בולים, ספרים.
ב־1938 הצטרפה המדינה לגזל הרכוש היהודי באמצעות ה"אריזציה", שהפכה לחוקית. על היהודים נאסר להחזיק בעסקים ולהעניק שירותים או למכור סחורות, הם חויבו לדווח על כל רכושם, והוגבלה גישתם לחשבונות בנק. גרמניה הנאצית היתה אז על סף פשיטת רגל בגלל מימון "הפרויקטים הגדולים", שנועדו לייצר תעסוקה למיליוני המובטלים, ובגלל ההכנות המואצות למלחמה. שוד האוכלוסייה היהודית הפך למקור הכנסה משמעותי. במקביל, אסרה המדינה החזקת "אמנות מנוונת" והחרימה אלפי יצירות כאלו ממוזיאונים ומידיים פרטיות, ללא הענקת פיצויים כלשהם לבעליהן.
"משרד האוצר הגרמני היה הגנב הגדול ביותר של כסף ורכוש מיהודים, אבל עד היום לא מדברים על זה", אומר מוריס פיליפ רמי, סופר ובמאי סרטים תיעודיים גרמני, מהאנשים הבודדים שקיבלו גישה ישירה לארכיון המסמכים של משפחת גורליט ופרסם ב־2017 את הספר "פרשת גורליט: הסיפור האמיתי על שערוריית האמנות הגדולה ביותר בגרמניה".
"אין חוק להשבת הרכוש". מוריס פיליפ רמי // צילום: מיקי גלר
"נכסים נמכרו לגרמנים לא־יהודים עבור מחיר משוערך נמוך מאוד, ואת הכסף שקיבלו היהודים גזל משרד האוצר באמצעות מסים מיוחדים, שהוטלו על היהודים. כ־20 אלף יצירות 'אמנות מנוונת' הורחקו מהמוזיאונים הגרמניים בהוראת המשטר. 5,000 מהן הושמדו, 9,000 נמכרו לאספנים מחוץ לגבולותיה של גרמניה, כדי להשיג כסף זר שקופת הרייך הנאצי היתה זקוקה לו בדחיפות, ועוד 6,000 נותרו בגרמניה.
"לפני עליית הנאצים לשלטון, יהודים רבים תרמו יצירות למוזיאונים, ישבו בוועדי הנהלה או באגודות ידידים של מוזיאונים. פתאום הם מצאו את עצמם במצב, שבו מנהלי המוזיאונים באים אליהם הביתה כדי להעריך את האוספים הפרטיים שלהם ולקבוע מה צריך להישאר בגרמניה ומה אפשר למכור בחו"ל.
"אחרי 1933 היו בגרמניה כתריסר סוחרי אמנות, שלמרות המדיניות התרבותית של הנאצים והאיסורים שלהם, המשיכו להאמין באמנות המודרנית ומכרו יצירות כאלו. הילדבראנד גורליט היה אחד מהם, ולא מהגדולים שבהם. היה בגרמניה שוק קטן של אספנים, ששילמו טוב עבור היצירות.
"כשפרצה המלחמה כבר לא היה אפשר למכור בקלות יצירות אמנות בחו"ל. הברירה היחידה היתה למכור את היצירות הללו בגרמניה, אבל זה היה מסוכן כי זה נאסר. מ־1941 הוטל עונש כבד על מסחר באמנות כזו, מה גם שהעניין באמנות הזאת לא היה גדול מאוד באותם ימים.
"גורליט והסוחרים האחרים פנו למשרד התעמולה, שניהל את הפעולה הזו והיה מוכן למכור את היצירות המוחרמות רק לרוכשים מחוץ לגרמניה, תמורת מטבע זר. גורליט פעל לא רק מתוך רצון להרוויח, אלא גם מתוך רצון להציל את היצירות הללו, שהוא האמין בערכן".
"הוא תמיד היה הוגן"
עם פרוץ המלחמה נפלו בידי הגרמנים אוצרות אמנות שהיו בידי יהודים פולנים, הולנדים, צרפתים ומשאר חלקיה של אירופה הכבושה. "יהודים באו אל גורליט וביקשו למכור לו יצירות אמנות", אומר מוריס פיליפ רמי. "לפי מסמכים שמצאתי, הוא תמיד היה הוגן ונהג לתת מחירים טובים. כשמשווים אותו למנהלי מוזיאונים שהלכו לבתים של יהודים לקחת יצירות אמנות, או לסוחרי אמנות שעבדו עם הגסטאפו, אפשר בפירוש לומר שגורליט לא היה משת"פ בעל חשיבות גדולה מאוד".
ב־1943 מונה הילדבראנד גורליט לקניין ראשי מטעם האחראי להקמת "מוזיאון הפיהרר", מוזיאון האמנות העצום שאדולף היטלר ביקש להקים בעיר האוסטרית לינץ, הסמוכה לעיירת הולדתו. שליחים מטעם המוזיאון לעתיד, ובהם נציגים של משרדי ממשלה שונים, שדדו ורכשו יצירות אמנות בכל רחבי אירופה הכבושה, בעיקר בצרפת, כדי למלא בעתיד את אולמות המוזיאון. גורליט עסק ברכישת אמנות בצרפת.
"אנחנו יודעים כיום בדיוק רב למדי אילו תמונות נרכשו עבור 'מוזיאון הפיהרר' בזכות רשימות שהוכנו אז", אומר רמי. "מדובר בכ־6,000 יצירות. כ־24 אחוזים מהן היו רכוש יהודי שנגזל - באמצעות מכירה כפויה או החרמה. יותר מ־70 אחוזים היו יצירות שנרכשו ברחבי אירופה, לעיתים במחירים גבוהים מאוד.
"גורליט לא היה מאלה שעסקו באמנות שדודה. הוא אמר בפריז בפירוש: 'אני לא רוצה להתעסק ביצירות שנגזלו מיהודים'. הוא עבד עבור 'מוזיאון הפיהרר' רק במשך שנה ורכש מסוחרי אמנות כ־300 יצירות - מתוכן שלוש או ארבע היו שייכות ליהודים, ואנחנו לא יודעים אם המוכרים יידעו אותו על כך. התחושה שלי היא שלא. הוא שילם עליהן מחיר גבוה".
מאות יצירות נותרו בסוף המלחמה בידיו של גורליט. רובן של "אמנות מנוונת", ובעיקר רישומים והדפסים. הוא ומשפחתו נמלטו מדרזדן מערבה עם התקרבות הצבא האדום, במשאית מלאה ביצירות אמנות. גורליט ניצל קשרים שיצר בתקופת המלחמה כדי להסתיר את היצירות.
"הכיר בערך היצירות" הילדבראנד גורליט // צילום: אי.אף.פי
כשהגיעו הכוחות האמריקניים למערב גרמניה, הם הכניסו את גורליט למעצר בית. את אוסף האמנות שלו העבירו למרכז איסוף האמנות השדודה, שהקימו בוויסבאדן. גורליט עבר ללא בעיה את "ועדת הדה־נאציפיקציה", שבדקה את עברם הנאצי של העצורים. בחקירתו הכחיש שהיה מעורב בשוד אמנות ואמר שעסק רק ברכישתה. הוא הוסיף כי פעל מתוך חשש לחייו ולחיי משפחתו, וכי היה קורבן לא פחות מאותם אנשים שמכרו לו את אוספיהם.
האמריקנים, מצידם, התעניינו בעיקר בהשבת אמנות שהוחרמה ממדינות הכיבוש ולא ב"אמנות מנוונת" שנותרה בגרמניה או שנמכרה לחו"ל. לזכותו של הילדבראנד עמדו גם שורשיו היהודיים למחצה, העובדה שמעולם לא היה חבר במפלגה הנאצית, ופועלו למען שימור "האמנות המנוונת". אחרי חמש שנים הוחזר לידיו האוסף שלו.
ב־1956 נפטר הילדבראנד בעקבות תאונת דרכים קשה. את אוסף האמנות הוריש לשני ילדיו, וחלק הארי ממנו הגיע לידי הבן, קורנליוס.
כוח משימה בינלאומי
קורנליוס, שהיה בן 13 בתום מלחמת העולם השנייה, קיווה להמשיך בדרכו של אביו והחל ללמוד היסטוריה של האמנות, אך לא השלים את לימודיו. לאחר מות הוריו אפשרה לו הירושה שקיבל לחדול מעבודה ולהסתגר בבית. את יצירות האמנות, שלדבריו היו "אהבת חייו", החזיק בשתי דירות, במינכן ובזלצבורג, ומדי פעם היה מוכר יצירה כדי לממן את הוצאותיו השוטפות.
העולם הבטוח והשקט הזה החל להתמוטט לאחר ביקורת המכס ברכבת שבין שווייץ למינכן. שנה וחצי לאחר מכן, בסוף פברואר 2012, בשעת בוקר מוקדמת, פשטו חוקרים מטעם התביעה הכללית על דירתו של גורליט במינכן, באמתלה של חשד להעלמת מס. הם גילו כ־1,200 יצירות אמנות. בפשיטה של משטרת אוסטריה על דירתו בזלצבורג, מאוחר יותר, נמצאו עוד 300 יצירות.
ללא כל עילה משפטית הוחרם האוסף משתי הדירות, ולא הושב לגורליט עד מותו, אף שחודש לפני שהלך לעולמו הגיע להסכם עם הרשויות, שלפיו ישיב כל יצירת אמנות שיוכח כי נגזלה מידי יהודים בתקופת המשטר הנאצי.
שבעה חודשים לאחר הפשיטה, חשף "פוקוס" את קיומו של "האוצר הנאצי". כעבור ימים ספורים הקימו הרשויות כוח משימה בינלאומי מיוחד, שהורכב מ־14 מומחי אמנות מגרמניה, צרפת, פולין, אוסטריה, הונגריה וישראל, ושנועד לבדוק מהיכן הגיעו יצירות האמנות באוסף גורליט ולהחזירן לבעליהן החוקיים. היצירות גם הועלו לאתר אינטרנט, כדי שיורשים פוטנציאליים יוכלו להגיש תביעת בעלות.
בכוח המשימה היו שתי חוקרות ישראליות: שלומית שטיינברג, אוצרת בכירה לאמנות אירופה במוזיאון ישראל, ויהודית שנדר, עד לאחרונה אוצרת האמנות הבכירה של יד ושם. "זה היה בית הספר הטוב ביותר למחקר מוצא של אמנות", אומרת שטיינברג. "מוזיאון ישראל החל בעצמו במחקר מוצא של יצירות שהיו חשודות כשייכות ליהודים בתקופת השואה. ב־2008 אירחנו תערוכה של 54 תמונות, שהגיעו ממוזיאונים בצרפת, כדי לנסות לאתר את בעליהן החוקיים.
"זו היתה תערוכה תקדימית: עד אז לא היתה מדינה זרה, שהעבירה לישראל יצירות אמנות עם סימני שאלה שנגעו לבעלות עליהן, אבל מכל היצירות הושבה רק אחת של מאטיס, ליורשיו של הארי פולד מפרנקפורט. זה היה מפתיע וגם מאכזב".
יצירה בתערוכה. מאות יצירות נותרו בסוף המלחמה בידיו של גורליט, בעיקר רישומים והדפסים // צילום: אי.פי
מתוך 1,590 היצירות באוסף גורליט, שרובן רישומים והדפסים, זוהו עד היום פחות מעשר כ"אמנות גזולה". שש הושבו עד כה ליורשי בעליהן החוקיים, ובהן הציורים "שני רוכבים על חוף" של מקס ליברמן, "אישה יושבת" של הנרי מאטיס, ו"הסן, מראה מהגשר החדש" של קאמי פיסארו. מי שציפה לאוצר נאצי, התאכזב. הדרמה הסתיימה במחדל. התברר שרוב היצירות באוסף נרכשו באופן חוקי, חלקן לפני עליית הנאצים לשלטון וחלקן אחרי המלחמה. ערכו המשוער של האוסף ירד ממיליארד יורו לכ־100 מיליון בלבד.
"השערורייה האמיתית סביב האוסף הזה היא שמסוף מלחמת העולם השנייה ועד היום גרמניה לא גיבשה חוקים המבטיחים החזרה צודקת של רכוש יהודי שדוד", קובע מוריס פיליפ רמי. "אין חוק כלל־ארצי, שמסדיר את השבת הרכוש היהודי. נוצר מצב שבו שווייץ ואוסטריה הקימו ועדות מומחים והיסטוריונים כדי להעריך את ממדי הרכוש היהודי הגזול, וגרמניה לא. בדיעבד, ההערכות הן שרק 30-20 אחוזים מהרכוש שנבזז מהיהודים בגרמניה הוחזרו לידיים יהודיות. השאר נותר בידי הגרמנים. האריזציה השתלמה".
רמי טוען כי "במקום להתעסק עם הבעיה האמיתית, גרמניה יוצרת מצג שווא סביב מקרה שלא מייצג את הבעיה. הסיפור של אוסף גורליט הוא תרגיל הסחה. אנחנו לא יכולים להפיל את האחריות לכל מה שלא עשינו על גבו של אדם זקן וחולה, שכבר הלך לעולמו. טוב שמצאו את היצירות שהיו ברשותו, טוב שהחזירו כמה מהן לבעליהן, אבל מה עם כל המוזיאונים הגרמניים, שלא החזירו ולו יצירת אמנות שדודה אחת?"
100 אלף יצירות
לא רק גרמניה נמנעת מלהשיב אמנות שנבזזה מיהודים במלחמת העולם השנייה. על פי הערכות שונות, בין 50 ל־100 אלף יצירות וחפצי אמנות, שנשדדו מיהודים או שנרכשו מהם בתנאי כפייה, פזורים על פני אירופה כולה. רבים מהם במוזיאונים ממלכתיים, מוצגים לציבור או מעלים אבק במרתפים.
ב־1998 כונסה בוושינגטון, ביוזמת הממשל האמריקני והקונגרס היהודי העולמי, ועידה בינלאומית שעסקה בסוגיית השבת האמנות השדודה. הוועידה הסתיימה בחתימה של 44 מדינות על "הצהרת וושינגטון", המחייבת את המדינות החותמות לפעול למען השבת אמנות שדודה. 20 שנים חלפו, ומעט מאוד נעשה בעניין.
לפני כחודשיים כינסה ממשלת גרמניה ועידת המשך ל"ועידת וושינגטון". הוועידה היתה יוזמה של שרת התרבות הגרמנייה, פרופ' מוניקה גריטרס, חברת מפלגתה השמרנית של הקנצלרית אנגלה מרקל, שבעצמה מתקשה לכפות על מוזיאונים מחוזיים ועירוניים להשיב יצירות גזולות לבעליהן החוקיים או ליורשיהם. בפתיחת הכנס התפארה השרה הגרמנייה בכך שמאז "הצהרת וושינגטון", השיבה גרמניה 16 אלף חפצים ויצירות אמנות לבעליהם. אלא ש־11 אלף מהחפצים היו ספרים.
נשיא הקונגרס היהודי העולמי, רון לאודר, אמר בפתיחת הכנס כי רוב האמנות השדודה טרם הוחזרה לבעליה היהודים.
"מדובר במניעה של עשיית צדק, והתוצאה תהיה שהשדים של המלחמה לא ייעלמו", התריע. "אלפי יצירות אמנות עדיין מוסתרות. לא צריך להחזיר עשרה אחוזים ממה שנגזל, אלא 100 אחוזים".
יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, קולט אביטל, שעמדה בראש המשלחת הישראלית לכנס, מעריכה שאף על פי שטחנות הצדק הגרמניות טוחנות לאט, שרת התרבות גריטרס נחושה בדעתה לקדם את הטיפול בנושא.
"הגרמנים פעלו עד כה יותר ממדינות אחרות", אומרת אביטל. "ההולנדים, למשל, דוחים החזרת יצירות שדודות, בהסבר שצריך לשאול אם טובת הפרט (קרי, הבעלים החוקיים של היצירות) עדיפה על פני טובת הציבור כולו, שיכול ליהנות מהיצירות במוזיאונים. בספרד מתנהלים משפטי בעלות שלא מסתיימים. הונגריה לא ממש מתאמצת. שלא להזכיר את פולין. עם זאת, אנחנו לא מוותרים. גם לא על הדרישה שיצירות שבעליהן נרצחו ואין להם יורשים יועברו לעם היהודי, כלומר למדינת ישראל".
גם דן האזרחי, השליח המיוחד של משרד החוץ הישראלי להחזרת רכוש יהודי, מעריך את פועלה של שרת התרבות הגרמנייה ואת הגעתו הצפויה של אוסף גורליט לישראל. "הכי נכון וצודק הוא להשיב את היצירות הגזולות לבעליהן, ואם אלה אינם בחיים - ליורשיהם", הוא אומר, "ואז, להציג את ההיבטים החינוכיים של הנושא כחלק מעבודת ההנצחה של זיכרון השואה".
"לפעול יותר". גילה גמליאל // צילום: דוברות המשרד לשוויון חברתי
השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, האחראית מתוקף תפקידה לסוגיה של השבת רכוש יהודי גזול באירופה ובמדינות ערב, מדגישה כי "השבת יצירות האמנות הגזולות היא בבחינת תיקון לעוול היסטורי בן עשרות שנים.
"נקודת ציון חשובה בתהליך תהיה כשנציג את אוסף גורליט בירושלים, בפני ניצולי שואה ואזרחי ישראל. אנחנו צריכים לפעול יותר להשבת רכוש שנבזז על ידי הנאצים, כי שעון החול אוזל. בשנה האחרונה בנינו מערכת יחסים של שותפות אמיתית עם שרת התרבות הגרמנייה, שהיא ידידת אמת של ישראל ומחויבת מוסרית לתיקון העוול. הבאת אוסף גורליט ארצה היא תולדה של יחסים מיוחדים אלה.
"בימים אלה נידונה בוועדת החוקה של הפרלמנט האירופי הצעת החלטה, הקוראת למוסדות האיחוד להגביר את המאמצים לאימוץ הצהרת וושינגטון להשבת יצירות האמנות. כולי תקווה שמדינות אירופה ומוסדות האיחוד ייענו לדרישה מוסרית זו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו