מערכת הבחירות יצאה לדרך והאמת שמאוד חיכיתי לה. אני משוגעת על האנדרנלין הזה, על הדרמה, על לקבל פוש מהחדשות ולצווח "די! לא נכון!". יש משהו מהפנט במירוץ להנהגה, באסטרטגיה, בחיבורים, בלראות אנשים "נלחמים על החיים שלהם". לכמה חודשים כל העולם הוא שחמט וכולנו שחקנים.
כשהייתי קטנה ושאלתי את אבא "בעד מי אנחנו?" כשצפה באיזה משחק, הוא תמיד היה עונה לי - "בעד מי שינצח". וכולם היו צוחקים. מאחורי הציניות עומדת תפישת עולם שהוא השריש בנו במודע - יש רק מבחן אחד, מבחן התוצאה. הוא אמר שהעולם מתחלק לשניים: אנשים מצליחים ואנשים שמסבירים כל הזמן למה הם לא הצליחו. הוא הפך אותי, לטוב ולרע, לאחת שלא רואה בעיניים. ניתן לשער שמהחומר הזה קורצו גם פוליטיקאים.
לפעמים אני חושבת שכל אשה מצליחה הייתה חייבת להוציא מהלקסיקון שלה מושגים כמו לוותר, להתפשר, או לפנות מקום לאחר. הדרך שלנו רצופה מכשולים, יש לנו תירוצים מעולים, אבל אנחנו רוצות להיות בקבוצה שלא צריכה לתת הסברים.
גאולה, הו גאולה
ואז הגיעה גאולה אבן ונתנה לי סטירה בפנים. לא משנה מה יקרה במערכת הבחירות הזאת, על איזה דרמות נתבשר ומה יהיו התוצאות, אני לא חושבת שיהיה רגע יותר מכונן עבורי מההודעה שהיא מפסיקה להגיש את החדשות.
ייתכן שהמהלך נבע מאתיקה עיתונאית גרידא, אולי רצון להימנע מהמתח והביקורת שתוטח בה ובגדעון סער לו המצב היה נותר על כנו. אבל בסוף, לא הוא ויתר, אלא היא, ולכן איך שלא נסתכל על זה - היא עשתה זאת בשבילו.
באינסטינקט זה מעצבן. דווקא משום שאי אפשר לחשוד בגאולה המוכשרת שהיא "אישה קטנה", מְרצה או ותרנית. אז למה לא הוא? למה היא? למה תמיד האישה בשביל האיש? איזה מסר זה מעביר?
מהר מאוד הבנתי שהשאלות הן לעצמי. שאני מבועתת מהמחשבה שאעמוד בדילמה כזו יום אחד ואראה רק אותי. שאולי מנגנון ה"אל תוותרי" הפך אותי לאגואיסטית שרק תפסיד. כי לא מהתואר המפוקפק אני חוששת אלא מהמחיר, מלאבד בגלל זה את הדבר הכי חשוב בחיים - אהבה אמיתית.
היום אני יודעת שזוגיות טובה ומאושרת היא דבר נחשק ונדיר יותר מכל משרה, זה הישג שלא נהוג להתפאר בו, לא משהו לפרט בקורות חיים, אבל וואחד הצלחה. בניגוד מוחלט להישגים אחרים, זה דורש את כל אותן "מילים גסות" - ויתורים, פשרות, ולפנות מקומות. אז אם היא פרשה מאהבה והוא עזב את הפוליטיקה מאותן סיבות כשבנם דוד התחיל ללכת - הם לגמרי ניצחו במבחן התוצאה.
