"אני ילד מזדקן", אומר לי המוזיקאי אלון אולארצ'יק. "כתבתי את השיר הזה עם דני סנדרסון בגיל 23 והזדהיתי עם הילד שההורים שלו כבר רוצים שייצא מהבית, ימצא עבודה ויתחתן. היום, כשאני שר אותו, זה לגמרי אחרת. אני מרגיש שאני, מילולית, ילד שמזדקן. בעיקר בצורך שלי להתגונן".
להתגונן מפני מה?
"מפני העולם, מפני אנשים, מפני קהל. כשאתה ילד אתה מפחד מילדים אחרים שירביצו לך, ממבוגרים שיכעסו עליך כשאתה עושה משהו לא טוב. וגם הקהל הוא כזה. אף אחד לא ירביץ לי או יהרוג אותי, ועדיין הפחד קיים, כי אף פעם לא ברור עד הסוף למה הקהל מצפה ממך".
חוויית הילדות העיקרית שלך היתה פחד?
"לא, חוויית הילדות העיקרית שלי היא של בדידות, זרות, פליטות.
"נולדתי בוורשה בשם אלכסיי, לאבא אדוארד, מוזיקאי יהודי, בן של רב, ששלושה מהאחים שלו ואמא שלו נרצחו במלחמת העולם השנייה. הוא עבד ברדיו של ורשה, הלחין שירים. פעם הופעתי בפולין וביצעתי את אחד השירים שלו בפולנית וכל הקהל הצטרף בשירה. הנגנים שלי היו בהלם.
"אמי תמרה היתה עקרת בית, נוצרייה שהגיעה לפולין מרוסיה. הייתי בן יחיד, כי הלידה שלי היתה מאוד קשה ואחריה הרופא הזהיר את אמא שלי שאם היא תנסה ללדת עוד ילד היא עלולה למות. גם היה מקובל אז בפולין שמביאים ילד אחד.
"רק מי שהוא בן יחיד יבין באמת על מה אני מדבר, זו ילדות אחרת לגמרי. גדלתי לבד, היה לי חדר משלי, עם המון צעצועים שלא היו לאחרים, כמו אופניים ורכבת חשמלית. מצד שני, חסר לי הקשר עם אחים ואחיות וחברים של האחים, מה שהקשה עלי חברתית בהמשך.
"כשהייתי בן 7 הגיע אלינו שליח של הסוכנות עם תפוזים, ישב עם הוריי שלוש שעות ושכנע אותם לעלות לישראל. המשטר הקומוניסטי אז אפשר ליהודים לצאת - ועלינו. הם חשבו שהם מגיעים לארץ אקזוטית עם גמלים ונווה מדבר. אמי הלכה אחרי אבי, כמו שלימים אשתי הלכה אחריי לישראל".
איך נקלטתם בארץ?
"הגענו למעברת נוף ים ליד הרצליה, ומשם לבת ים, שם גדלתי. אבא עבד כמוזיקאי, אמא למדה ציור על מוזאיקה. הבטיחו לה עבודה ועבדו עליה, לא קיימו, אז היא מצאה עבודה כטכנאית רנטגן.
"אני עצמי עברתי סוג של משבר. בהתחלה היה לי קשה גם עם העברית. גם הרגיז אותי שהעברית שמדברים ברחוב היא לא העברית שכתובה בתנ"ך, כי הייתי צריך ללמוד בעצם שתי שפות שונות.
"למדתי בבית ספר חילוני, ואף פעם לא הסתרתי את זה שאני בעצם גוי - כלומר, יהודי בעיני הפולנים ונוצרי בעיני היהדות. אף פעם לא ניסיתי לעשות מעצמי יהודי טהור. בעיניי כולנו כאן פליטים, לא רק האריתריאים והסודאנים. לכן אני חושב שצריך להבין אותם יותר, להביע אמפתיה".
• • •
אולארצ'יק, כבר בן 68, העביר חלק מנעוריו בפנימייה צבאית, שם פגש את הגיטרה. בגיל 16 החל להופיע כנגן בס בלהקות צעירות ובמועדוני לילה, ועוד לפני גיוסו היה חבר בלהקת הג'אז המיתולוגית "הפלטינה". בצבא שירת כבסיסט בלהקת הנח"ל המיתולוגית שממנה נולדה להקת כוורת.
"למזלי, לא הייתי חלק מהתחרות על סולואים שהיתה אז בין הזמרים בלהקה. את עיקר הצעקות מהמעבד יאיר רוזנבלום ז"ל הם קיבלו. אני ניגנתי בתזמורת, עם דני סנדרסון ומאיר פניגשטיין. בהופעות היו מסתירים אותנו מאחורי מסך או קוליסות עץ, והזמרים היו מופיעים מקדימה".
הוא היה שותף לכתיבת המילים בכמה מהשירים הכי מפורסמים של כוורת, כמו "נתתי לה חיי", "יו יה", "המגפיים של ברוך", "גוליית", "לולו", וכאמור "ילד מזדקן"', אבל התקשה לבלוט בלהקה שהורכבה משבעה כוכבים והספיקה להתאחד ארבע פעמים מאז פירוקה בשנת 1976.
"פעם אמרתי שהאיחוד הבא של כוורת יהיה עם כיסאות גלגלים", אומר אולארצ'יק בהומור האופייני לו, "היום אני דורש שהוא יכלול ריקוד מיוחד של המטפלות הפיליפיניות שיהיו לנו.
"אני דורש שהאיחוד הבא יכלול ריקוד מיוחד של המטפלות הפיליפיניות שיהיו לנו". עם החברים מכוורת // צילום: אילן בשור
"עם החבר'ה מכוורת אני מתראה בעיקר בענייני עבודה. עם אפרים שמיר ויצחק קלפטר הרצתי במשך כמה שנים טובות את המופע 'נפגשנו', אבל בזמן האחרון צ'רצ'יל (קלפטר) לא מופיע בגלל בעיות הבריאות שלו. מה שיותר מצליח כרגע זה המופע 'דני, גידי וחברים', שמבוסס על שירי כוורת וגזוז (כמו כן, יארח את דודו טסה בזאפה הרצליה ב־21.12 ואת יוני רכטר בזאפה תל אביב ב־6.2)".
אתה מבין את הכמיהה הישראלית לנוסטלגיה, ללהקת הנח"ל, לכוורת?
"האידיאל הוא שאוציא אלבום חדש ואבצע את כולו בהופעה. המציאות היא שהקהל מכיר אותי מכוורת ומצפה, גם בהופעות סולו, שאבצע שירים שלה. בכל הופעה אני שר את 'יו יה' ולפעמים גם את 'ילד מזדקן'. אני עושה את זה כי זה מה שהם רוצים. אני יודע למה הקהל בא להופעות. אני מזכיר להם את הנעורים שלהם ויהיה מאוד עצוב מבחינתם אם אבצע 15 שירים שהם לא מכירים. ברחוב, המיעוט שואלים מה עם איזה שיר חדש. הרוב שואלים מתי נעשה עוד איחוד בפארק".
ומה אתה מרגיש כלפי זה?
"מזמן הפסקתי להיעלב או לקטר, כי הבנתי מי אני ומה אני ובאיזה מקצוע אני נמצא. אני מודה ליקום שאנשים עוד רוצים לשמוע אותי שר. אין לי את הקטע של תנו לי כבוד, מגיע לי. זה האופי שלי. מה, אם יגיע פחות קהל, אני אתחיל להיעלב? זו לא צורה לחיות. לשמחתי, בזמן האחרון מגיע יותר".
אבל אולארצ'יק לא מוותר כל כך בקלות על החלומות שלו. לפני כחודש הוציא את שיר הרוק החדש "הלב כואב", ראשון מבין שבעה שירים חדשים שיצר, שהוא מתכוון לאגד בסופו של דבר למיני־אלבום. "השיר לגמרי נותן בראש", מתגאה אולארצ'יק בנוכחות היפה שלו בפלייליסט. "אני לא יכול לכתוב שירים של זקנים, גם בגילי. אני מנגן ומקליט עם מוזיקאים שצעירים ממני ב־25 שנה ואני נהנה. אני לא מחפש את החבר'ה מפעם שאוכל להתרווח איתם וכביכול לדבר איתם באותה שפה. אני מחפש אתגר ועניין".
מילות השיר מדברות על אדם שחש כאבים בליבו והולך לרופא, אבל היוצר ממהר להרגיע: "זה לא עלי. הבריאות שלי בסדר, טפו טפו. זה מישהו שאני מכיר שסיפר לי שכאב לו בחזה, עבר בדיקות ובסוף יצא שהוא בסדר. למזלי, זה לא אני. בסוף השיר מתברר שהלב של הגבר כואב מגעגועים כי האישה עזבה אותו". ויש לו גם סקופ קטן: "אחרי שהשיר יצא התקשרו אלינו ממחלקת הלב בביה"ח איכילוב", הוא מגלה לי, "הם החליטו לשים את השיר במענה הקולי שלהם".
• • •
בחיים האמיתיים הוא צמוד כבר 42 שנים לדיאנה, במאית, מורה למשחק וקואוצ'רית, שמאמנת שחקנים וגם מנהלים ישראלים להופיע מול קהל בינלאומי. "היא עבדה שש שנים עם גל גדות, עבדה עכשיו עם שירי מימון לפני שהלכה לברודוויי. העבודה שלה היא לשחרר את הישראלים מהפחד להופיע באנגלית. היא המציאה משהו. אף אחד אחר בארץ לא עושה את זה".
איפה הכרתם?
"דיאנה היא אמריקנית. הכרתי אותה בשנת 1976, במועדון בווילג' בניו יורק, שבו כוורת הופיעה במשך חמישה שבועות במסגרת סיבוב ההופעות שלנו בארה"ב ובקנדה. ב־1978 נסעתי לבוסטון ללמוד ג'אז בברקלי ודיאנה עברה לגור איתי. מאז אנחנו יחד".
בתחילת שנות ה־80, לפני ששב לארץ, היה המנהל המוזיקלי במועדון ה"פיקוק" בניו יורק, שאליו הגיעו להופעות מישראל כוכבי המזרחית כמו זוהר ארגוב, שימי תבורי, בעז שרעבי ואבנר גדסי.
"הם הגיעו מהארץ ככוכבים, לשבועיים של הופעות", הוא נזכר, "זוהר, למשל, הגיע אלינו אחרי שפרץ בישראל עם 'הפרח בגני' והקהל הישראלי ממוצא מזרחי שגר אז בניו יורק היה ממלא את המועדון כדי לראות אותו. הזמרים האלה היו רגילים בארץ לנגנים ברמה פחות גבוהה. אנחנו העלינו את הרמה שלהם, אבל לא התחברנו חברתית. הם מאוד התרגשו להגיע לניו יורק. עם האנגלית הם לא כל כך הסתדרו. לילות פרועים? אני זוכר הרבה סמים קלים, והיתה גם סצנה מפותחת של קוקאין בשירותים, שאיכשהו חלפה מעל הראש שלי. לא הייתי חלק ממנה. זה מה שהלך באותה תקופה".
שם, ובהשפעת המפגש עם הצליל המזרחי, כתב אולארצ'יק את הלהיטים "בא לשכונה בחור חדש" ו"היא הולכת בדרכים". כשחזר לישראל לאיחוד הראשון של כוורת ב־1984, השמיע אותם ליאיר ניצני, אז מנכ"ל חברת התקליטים הד ארצי, ששכנע אותו להקליט אותם בעצמו בארץ.
"בניו יורק הייתי יכול להיות מקסימום נגן בס באיזו להקה או בתזמורת בברודוויי וללמד מוזיקה איפשהו", הוא מסביר, "אז ברור שמבחינת קריירה היה עדיף לי להישאר בארץ".
לאורך השנים היית ילד טוב, או שהרכילות עליך לא יצאה החוצה?
"אני לא כזה מוחצן, פחות מושך אש. מדורי רכילות לא רדפו אחריי. לא יודע אם זה טוב או רע לקריירה, אבל זה לא אני. כוורת היתה מגנט לבחורות, ודווקא להיות הצנוע יותר עזר עם בחורות. מצד שני, אף אחד מכוורת לא הצטלם עם בחורות עירומות, לא היינו כאלה. היינו בראש אחר".
כשאני שואל אותו מה דעתו על קמפיין MeToo# ומחאת הנשים שנערכה השבוע בארץ, הוא אומר: "אני בעד. בעבר זה נחשב בסדר להטריד, היום מובן שלא. פעם הגבריות היתה להתחיל עם נשים, ולגברים לא היה כל כך ברור איך לעשות את זה. הם היו פרימיטיביים מדי, יותר מדי מאצ'ואים.
"אופן היחסים המקובל היה לא מגניב. אני לא הייתי בסטייל הזה. אני ביישן. היום, לשמחתי, מתחיל להיות להם הרבה יותר ברור. יצא לי בעבר לראות הרבה פעמים שמישהו מטריד מישהי, אבל לא הערתי. אם הייתי רואה אלימות, כן הייתי מתערב. בכוורת לא היינו כאלה. היינו ילדים טובים".
הרגשת פעם כוכב?
"הרגשתי כוכבון כשזכיתי בפרס אקו"ם למפעל חיים, או כשחזרתי לארץ, הצלחתי והופעתי כזמר אצל דן שילון בפריים טיים. זה נותן הרגשה של כוכב קטן, אבל אף פעם לא ידעתי איך למנף את זה".
"בניו יורק הייתי יכול להיות מקסימום נגן בס באיזו להקה". על הבמה // צילום: משה שי
הדיבור של אולארצ'יק לעיתים קטוע, המשפטים לא תמיד שלמים, אבל הוא מחייך הרבה, עוקץ מדי פעם בהומור דק וציני, משמיע ביקורת תמיד במרומז, באנדרסטייטמנט. "לא מזמן ישבתי לצד ליאור נרקיס ונועה קירל בטלוויזיה", הוא מספר לי, "הביאו אותי לשיר את 'בן בסט' לאיזה כדורגלן בשם בן בסט, אולי ממכבי חיפה. התרשמתי שנועה בחורה מאוד מודעת לעצמה, יפה, רוקדת יפה, שרה יפה, הלוואי שהיה לי סטייל כמו שלה. בז'אנר שלה צריך גם לזוז, להתלבש ולהיות חתיך. גם אני הייתי רוצה להופיע ככה. לשיר את 'ילד מזדקן' עם רקדנים מסביבי, זה מגניב", הוא אומר בקריצה.
יש כאלה שטוענים שאם פעם כוורת היתה באופנה והיום זו קירל, המוזיקה הולכת ומידרדרת.
"אני ממש לא נמצא בדבר הזה. לא מעניין אותי לחשוב על זה ולקטר על זה. אני בעד חוק הג'ונגל, שמה שקורה זה מה שצריך לקרות. כל היללות על השפה והרמה - אני לא שם. אם משהו מצליח, זה אומר שאותו רוצים. אולי הוא לא ייכנס להיכל התהילה של המוזיקה, אבל זה בסדר".
וכשעומר אדם הוא הכוכב הכי גדול שממלא אצטדיונים?
"סבבה. אני חושב שזה נפלא. בסוף מה שנשאר לאורך שנים זה מה שנצרב בזיכרון של הקהל. שירים כמו 'נתתי לה חיי', 'מדינה קטנה' ו'המגפיים של ברוך', הקהל רצה שהם יישארו. אולי חלק מהשירים שיוצאים היום, שעומר אדם או זמרים אחרי שרים, גם יישארו, אבל את זה הקהל יקבע".
והמלחמות בין מזרחית לרוק, בין אמנים ותיקים לצעירים, בין מה שנחשב איכותי לקליל?
"השאלה שמעניינת היא למה אנשים מתעסקים בזה. אני לא אוהב רכילות, אבל זה הדבר הראשון שאני קורא באינטרנט. לדעת מי אמר למי, מה ולמה. זה חלק מהטבע האנושי. מה שאני לא מבין, זה למה לא מסננים באתרי האינטרנט את הטוקבקים עם הקללות. למה זה עובר את העריכה שלהם".
איך אתה ברשתות החברתיות?
"אני בעצמי לא יודע להיכנס לפייסבוק. יש מישהי שמנהלת אותו בשבילי. היא מעבירה אלי פניות ושאלות מאנשים, ואני עונה על הכל. זה נותן לי הרגשה שאני רלוונטי לאנשים וזה מאוד נעים. אבל רשתות חברתיות זה בעיניי בזבוז זמן ענק. טוויטר ואינסטגרם זה לא מהתקופה שלי, זה לא הדור שלי, אז אם אני באינטרנט אני מסתכל באתרי חדשות".
אבל על הפוליטיקה בישראל אתה מסרב לדבר.
"זמרים שמדברים על פוליטיקה בראיונות תמיד יוצאים פארש. תמיד זה מעצבן או את השמאל או את הימין, או גם וגם. אני לא רוצה להיכנס לזה".
בכל זאת, יש לך דעה על חוק נאמנות בתרבות של מירי רגב?
"הבנתי שהפסיקו איתו ואני שמח שהוא ירד. קשה לי לחשוב על חוק, כלומר על משהו פלילי או קרימינלי, בהקשר של תרבות או תיאטרון. למזלי, הממשלה לא מממנת מוזיקה. אני סומך על עצמי ולא רוצה שיעזרו לי".
כלכלית אתה ואשתך מסודרים?
"אנחנו בסדר, לא רחוקים מלסיים לשלם את המשכנתא על הדירה. דיאנה עובדת יפה בתחום שלה. אני מופיע בין חמש לעשר פעמים בחודש. בסך הכל החיים טובים, אין לי על מה להתלונן. מצד שני, היה יכול להיות נפלא אם המדינה היתה מסייעת לאמנים ותיקים שנחלשו ונקלעו למצוקה כלכלית".
• • •
ונוסף על הכל, הוא גם סבא. "הבת הגדולה שלי טסה חיה בתל אביב, נשואה ואמא לילדה שהיא עוד מעט בת 3 בשם מייל, שזה דבש באיזו שפה שאני לא יודע אותה. טסה שרה איתי בעבר, וכיום היא מחנכת כיתה בבית הספר לאמנויות ביפו".
איזה מין סבא אתה?
"לא מספיק מעורב. אני לא מבלה איתה שלוש פעמים בשבוע. זה הכל תלוי בי. הרבה פעמים אין לי זמן להגיע, אבל בהחלט הייתי רוצה יותר. דיאנה הרבה יותר מעורבת כסבתא".
מה הסוד שלכם לזוגיות ארוכה?
"אהבה בלי מירכאות, הומור, ילדים, טעם דומה בסרטים וטלוויזיה. היא צמחונית ואני אוכל בשר, אבל לא בגלל זה נתגרש, אנחנו מסתדרים. לפעמים אני עושה מה שהיא אומרת לי, אבל היא לא הבוסית שלי. יש לנו סטודיו משותף בדרום העיר, שאנחנו מחלקים בינינו את שעות הפעילות שלו, בין השיעורים שהיא מעבירה, לעבודה שלי על מוזיקה. כל יום הוא יום חדש וצריך לחלק את הזמן כדי ששנינו נוכל להשתמש בו. אנחנו מצליחים לעבוד ככה שלא נריב על הדברים האלה".
הבן שלו מקס, בן 31, גר בארבע השנים האחרונות בניו יורק כבסיסט בלהקת האינדי־רוק Big Thief, שהוציאה שני אלבומים ומופיעה בארה"ב וברחבי העולם.
"כדי לראות אותם בהופעה נסענו לגלזגו ולליברפול", אומר אולארצ'יק. "אני הייתי בסיסט בלהקה וגם הוא בסיסט בלהקה. אין לו דירה קבועה כי 11 חודשים בשנה הם בדרכים, נוסעים מהופעה להופעה. אלה לא חיים קלים, אבל הוא נהנה מהם. היתה לו כאן בארץ קריירה כשחקן (אולארצ'יק ג'וניור כיכב בסדרת הקאלט 'פיק אפ', לצד בר רפאלי, ולרגע סומן כאחד הגברים הנחשקים בארץ, א"נ), אבל הוא פחות נהנה ממנה ולא רצה להמשיך אותה. כשהיה פה ליווה אותי בהקלטות של אלבום ובהופעות. הוא גם נגן קונטרבס".
יש אמנים שחוששים שהילדים שלהם ילכו בדרכם, ואתה?
"בהתחלה חששתי מהבחירה של הילדים שלי להתעסק באמנות, אבל מי אני לעזאזל שאקבע להם מה לעשות עם החיים שלהם. הם בחרו כמו שאני בחרתי. חשוב שהם יעשו מה שהם באמת רוצים".
ואם הם יחליטו לגור בחו"ל למשך שנים?
"אני ממש לא נגד זה. הילדים שלי יותר חכמים ממני. אם הם הולכים לאיזה מקום ואומרים שזה טוב להם, כנראה שטוב להם. הם לא פראיירים. איפה שהם רואים את עתידם, זה ממש העניין שלהם. מה שמפריע רגשית זה שהמשפחה מתפזרת. מבחינת האגואיזם שלי כאבא, זה פחות נעים".
יש לך עוד חשק להופיע?
"ברור, כי אני אוהב את זה מאוד. כשאתה עולה לבמה אין דבר כזה עייף או חולה או זקן, וזה תמיד מרגש ומותח ומאתגר, גם בפעם ה־3,000. אז אני חרוץ וכמעט לא אומר 'לא'. לאף הצעה. גם בגילי, לעמוד שעה וחצי או שעתיים על הבמה, לנגן ולשיר, זה לא כזה סיפור. אני שומר על כושר, עושה הליכות ונוסע באופניים. אני נהג חדש. רק לפני ארבע שנים, בגיל 64, הוצאתי רישיון נהיגה.
"בישראל אוהבים לשאול על הגיל ולהתעסק בו. מה זה גיל? יש לי חברים מתחומים אחרים שכבר יצאו לפנסיה. אשכרה הם לא עובדים. במקצוע שלי זה לא ככה. אני קם בבוקר ועובד על מוזיקה חדשה. וגם אם יגיע היום שלא אוכל להופיע פיזית, אמשיך לכתוב שירים. בעיניי זו ברכה".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו