האם חנוכה הוא חג בעל מקורות פגאניים, שקשורים להתמעטות השמש? זו שאלה שחייבים לשאול, גם אם היא אינה נוחה במיוחד, לאור העובדה שבסמיכות מטרידה לחנוכה נחוגו בעבר חגים שהיו קשורים לאש ולאור, מכיוון שמדובר ביום הקצר ביותר בשנה (כיום ב-21 בדצמבר, ובעולם העתיק, על פי הלוח היוליאני ב-25 בדצמבר).
בעולם העתיק היו נהוגים חגי אש בשני מוקדים בלוח השנה, הראשון בשיא הקיץ והשני לקראת חידוש מועד התארכות שעות האור, ממש בסמיכות לחנוכה, מה שמעלה את השאלה האם הקשר בין החגים היהודים והפגאניים מקרי. מעניין לגלות שגם בתקופה הרומית נחגגו בסמיכות לחנוכה, בסוף דצמבר ובתחילת ינואר, שני חגים בני שמונה ימים. הראשון היה הסטורנליה, חגו של סטורן, שחל בין ה-17 ל-26 בדצמבר. השני, קלנדא – חג תחילת החודש, נחגג בתחילת ינואר. בשני המקרים, כאמור, החג צוין במשך שמונה ימים, ממש בסמיכות ליום התחדשות השמש, קרי היום שממנו שעות האור מתארכות.
חגים סביב מותה ולידתה של השמש נחוגו בכל העולם העתיק, והם מתועדים רבות בספרות ובמקדשים שהוקמו מתוך מטרה לציין את מועד היום הקצר ביותר בשנה. אחד המקומות המוכרים ביותר של מקדש כזה הוא אתר סטונהנג' באנגליה.
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
גם בארץ ישראל בתקופה הכנענית נחגג חג אש סביב היום הקצר בשנה. בתיאוריו של לוקיאנוס מסמוסטה, מתואר חג אש כנעני המתרחש בתחילת הקיץ: “החגיגה הגדולה ביותר שאני מכיר נערכת בתחילת הקיץ, ויש הקוראים לה “חג האש” ואחרים “חג הלפידים”. במהלכה הם מקריבים כך. הם כורתים עצים גבוהים ועורכים אותם בחצר, אחר מביאים עיזים, כבשים ובהמות אחרות, תולים אותן מהעצים, ועל העצים יש גם ציפורים, בדים וחפצי כסף וזהב. וכשהם מסיימים להכין את הכל, הם נושאים את החפצים הקדושים מסביב לעצים, וזורקים אותם לתוך האש ומיד הכל בוער.", כתב. "לחגיגה באים אנשים גם מסוריה וגם מן הארצות סביב לה, וכולם מביאים את חפציהם הקדושים וכולם עושים להם את ה'אות' כחיקוי לזה שנמצא שם", הוסיף.
יוסף רוט-רותם חקר את חג החנוכה, וגילה כי יש קשר מסוים בין זה היהודי לאלו הפגאניים. משמעות החגים, הוא כתב, היא השבת הכוח המאגי של האור אל העולם, ולכן הם נחגגו בלילה הארוך ביותר, שבו יש להדליק אש ולהשליט מחדש את שלטון האור. במחקרו שם הוא מביא תיעוד על כתובות עתיקות שנמצאו בעיר השומרית ניפור שם מתואר "חג המחתות המאירות" הנחגג אף הוא באותו הזמן של לוח השנה. עדויות דומות נמצאו אצל הבבלים ואצל עמים נוספים. חודש דצמבר נקרא אצל השומרים הקדמונים "חודש נשיאת האש". האדם מצווה לשאת את האש והאור דווקא בתקופה החשוכה של השנה בכדי לסייע לשחרורו של אל-השמש שנלכד בשאול (לכן החושך מרובה בתקופה זו).
חז"ל, כך מתברר, היו מודעים מאוד לאפשרות של קישור בין חנוכה לחגי האש ולחמו בה בכמה דרכים. הם התייחסו ישירות לחגים אלו, וכתבו במסכת עבודה זרה "ואלו אידיהן של עכו"ם קלנדא וסטרנורא (החג הרומאי בדצמבר והחג הרומאי בינואר בסמיכות לחנוכה א.ג.)". בתלמוד ממשיכים האמוראים לבאר ולהסביר כי "מר רב חנן בר רבא: קלנדא - ח' ימים אחר תקופה, סטרנורא - ח' ימים לפני תקופה, וסימנך: (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני וגו'. ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה], כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים". ואם לפרש את דברי הגמרא לשפתנו שלנו, חז"ל התמודדו ישירות עם חגי האור שנחגגו בסביבות חנוכה, ונתנו להם מקור טהור קדום. האמונות הפגאניות והנוצריות (חג המולד) הולבשו על החג וטימאו את המקור.
יהדות VS נצרות // צילום: הרצי שפירא
על הרקע הזה, מתברר שהניצחון המכבי בחנוכה לא חייב את החשמונאים וחז"ל לציין את חנוכה דווקא במועד שבו אנו עושים אותו היום, אולם מכיוון שהיה מדובר במאבק בתרבות היוונית האלילית יתכן מאד שקביעת התאריך הייתה מכוונת, כדי לעקור את הפאגניות ואת האליליות, תוך שהם מוסיפים לכך את המסורת של אדם הראשון.
רמז לגישה הזו מופיע בספרו של ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו "קדמוניות היהודים". הוא מתאר את חילול בית המקדש על ידי היוונים ואת ניצחון החשמונאים, כמו גם את הקשר לחג האור האלילי. "ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס, הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח...וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום, שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים: שאותם דברים אירעו בבית המקדש בשנת מאה ארבעים וחמש, בעשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, באולימפיאדה המאה וחמישים ושלש, ובית המקדש נחנך באותו יום, עשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, בשנת מאה ארבעים ושמונה, באולימפיאדה המאה וחמישים וארבע...".
"ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים (חג האש א.ג.). ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה", כתב יוסף בן מתתיהו. הוא למעשה אומר בצורה מפורשת שהיתה כוונה לחגוג דווקא בחנוכה ודווקא כנגד חג האש האלילי, שהיה הסיבה לחילול המקדש.
ועוד, מתברר שעצם בניית בית המקדש השני הייתה מכוונת נגד האלילות, ובנייתו הסתיימה לקראת היום הקצר בשנה. בספר חגי מתואר יום ייסוד היכל ה' בימי זרובבל כך: "ְעַתָּה שִֹימוּ-נָא לְבַבְכֶם מִן-הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שֹוּם-אֶבֶן אֶל-אֶבֶן בְּהֵיכַל ה'… שִֹימוּ-נָא לְבַבְכֶם מִן-הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר-יֻסַּד הֵיכַל-ה' שִֹימוּ לְבַבְכֶם". למעשה מדובר אם כן בחנוכה עצמו שהרי החודש התשיעי הוא חודש כסליו והיום הבא אחרי ה-24 הוא כ"ה כסלו חנוכה.
גם התלמוד הירושלמי מציין קשר מובהק כזה בין בית המקדש ליום הקצר בשנה וכותב "אמר ר' אחא-כמה יגיעות יגעו נביאים ראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת עצמה בו באחד בתקופת טבת".
שיאה המסכם של הגישה הזו מופיע במנהיג, החוקר, המדען והמקובל היהודי, המהר"ל מפארג שכותב: "והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ"ה כסליו, כי בריאת אור עולם בזמן שהוא שווה היום עם הלילה וזה היה בכ"ה באלול או בכ"ה באדר למאן דאמר (ראש השנה יא, א) בניסן נברא העולם, אם כן התחלת האור הוא בכ"ה בכסלו שאז מתחיל האור להתגבר. ולפיכך נעשה הנס בשמן, והיה האור בכ"ה אף שלא היה שמן להדליק, והיה הנס כל שמונה כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו