"במוזיקה אין אויבים"

"זו התרבות שלי. אני גר במזרח התיכון, לא בשווייץ. צעד ממני זה מצרים וצעד לכיוון השני זאת סוריה. בדלת שמולי יכול להיות שכן ערבי. אפשר להגיד 'אתה מנגן את המוזיקה של האויב', אבל מי קבע שהמוזיקה הזו שייכת לדת מסוימת? היא נוצרה במזרח התיכון, בין היתר על ידי יהודים. למשל בעיראק, תור הזהב של המוזיקה בשנים 1950-1920, רוב המוזיקה היתה כזו שיהודים הלחינו וביצעו. כמעט מאה אחוז מהמוזיקאים היו יהודים. אז אם המוזיקה בערבית היא מוזיקה של האויב? אני לא חושב שבמוזיקה בכלל קיים מושג כמו אויב". את הגישה המכילה הזו מציג אריאל כהן, המנצח של תזמורת פירקת אל־נור, כדבר טבעי ומובן מאליו. הגישה שלו מפתיעה, או לכל הפחות לא שגרתית, בייחוד כשמבינים שמדובר בבחור חרדי, שמוקסם לחלוטין מהמוזיקה הערבית ורואה בהפצה שלה שליחות אמיתית. 

כהן, בן 32 עם פני תינוק והתלהבות בוערת מהעשייה המוזיקלית שלו, הקים את התזמורת לפני כמעט חמש שנים בשיתוף עם המנכ"לית חנה פתיה (חוקרת פיוט ונינתו של הרב יהודה פתיה, גדול המקובלים של המאה ה־20), ד"ר יהודה קמרי (חוקר כלי דם בבית החולים תל השומר ונגן עוד, מתלמידיו של סאלים אל־נור) ורני שלום ביאלר (מזרחן).

כהן גדל בפתח תקווה, בבית דתי ("אני לא אוהב להגיד חרדי כי מה שאני קורא לו חרדי הוא לא מה שאחר יקרא לו כך") של עולי מרוקו שבו שמעו מוזיקה מרוקאית קלאסית. כבר בגיל 8 מצא עצמו מוקסם מהמוזיקה הערבית, אחרי שאחיו חזר מהישיבה עם קלטת של אום כולתום, שאותה קיבל מחבר. מאותו הרגע החל במסע אישי אל עומקה של המוזיקה הערבית, והיה נוסע לקנות קלטות של הכוכבים הגדולים בחנויות של יפו. כשאני שואל כיצד התקבל התחביב שלו בבית, הוא עונה בחיוך: "רגיל לחלוטין".

בדרשה עם עובדיה יוסף

את הנינוחות הטבעית שהוא חש בתוך המוזיקה הערבית אפשר לייחס לאותה התגובה. עבור כהן, כמעט שאין מטען של אקזוטיקה במוזיקה הערבית. הוא חש שהיא שלו, בדיוק כשם שהיא של העמים האחרים באזור. "דיברנו ערבית מרוקאית בבית, ומגיל צעיר אני מדבר מרוקאית, אז זה לא היה מפתיע שאני שומע שירים בערבית".

ומה לבחור ישיבה חרדי עם מוזיקה ערבית?

"דווקא בסקטור החרדי יש חברותא לדבר הזה. זו תופעה מעניינת - אחד הצרכנים המרכזיים של המוזיקה הערבית בישראל הוא הסקטור הש"סניק החרדי־ספרדי. למה? כי הם באים מבית הכנסת, ושם כל המנגינות של התפילה מולבשות על שירים של אום כולתום ופריד אל־אטרש. אותו הילד ששומע בשירת הבקשות ובפיוטים שואל את עצמו מה זה השיר הזה ומגיע אל המקור. הוא לא מבין מילה בערבית, הוא שר את זה בצורה עילגת אבל הוא שומע פריד וזה מעניין אותו". 

ואיך התחלת להעמיק בתוך העולם הענק הזה?

"לא עניין אותי רק לשמוע את השירים, והסתקרנתי מי הלחין, מי כתב, מתי זה הולחן וכו'. בהיעדר מקורות כמו אינטרנט, הלכתי לשאול את ה'זקנים' - הנגנים העיראקים והמצרים של תזמורת רשות השידור. אמא שלי היתה שולחת אותי במונית לחפלות של פיוטים ברמת גן, ובסוף החפלות הייתי ניגש לנגנים עם רשימה של שאלות שהיו לי".

את הדחף לראות את היצירות בקונטקסט תרבותי רחב יותר הוא מחזיק עד היום. לשיטתו, המושג "מוזיקה ערבית" הוא רחב וכוללני מדי, מפני שהמוזיקה המצרית והלבנונית, למשל, שונות זו מזו וזקוקות לקטגוריות נפרדות. את ההבחנות והתובנות האלה הוא מביא לתוך סדרת מפגשים חדשה בשם טַרַבּ, שתחל בשבוע הבא, ב־20 בנובמבר, במוזיאון לאמנות האסלאם. הסדרה תלווה בקטעי ארכיון ובתמונות לצד נגינה והדגמות חיות של הנגנים, ותסתיים בקונצרט חגיגי עם סולנים אורחים. במהלכה יוכל הקהל להכיר את ההתפתחויות במוזיקה הזו לאורך השנים ואת דמויות המפתח שעיצבו אותה.

בהודעה לעיתונות על הסדרה מצוינת שירת הלוויים בבית המקדש כנקודת הפתיחה של המסע וכראשיתה של המוזיקה הערבית. על הקביעה יוצאת הדופן הזו מגן כהן בקלות. "באחת הדרשות שלו, אמר הרב עובדיה יוסף ז"ל, חצי בצחוק וחצי ברצינות, 'המקאמים האלו (הסולמות שבהם מנוגנת המוזיקה הערבית) באו מבית המקדש'. יש בזה מן ההומור אבל גם מן האמת - בית המקדש נבנה באזור הזה. סביר להניח שהמוזיקה ששמעו באזור הזה הרבה יותר קרובה למקאם הערבי מאשר למוזיקת כנסיות מאיטליה או מגרמניה. אין הקלטות משירת הלוויים ואנחנו לא יודעים מה באמת קרה שם, אבל אין לי ספק שהיא הכילה אלמנטים של מוזיקה ערבית. זה הריח של האדמה הזאת, זו המוזיקה של המקום הזה".

"זו התרבות שלי". אריאל כהן

את הטבעיות האגבית הזו, נטולת תוויות וזיהוי פוליטי, הוא מכיל גם על הרכב התזמורת. "יש שם נגנים שבאים מרקע חרדי והם בוגרי ישיבות כמוני שגדלו על המוזיקה הערבית, יש בוגרים של האקדמיה למוזיקה שבאו ממוזיקה מערבית וגילו רק בשלב מאוחר את המוזיקה הערבית, יש ערבים ודרוזים ונוצרים ומוסלמים וסולנים וסולניות. אני מגיע לכאן מחזרה שעשינו אצלי בבית, ואתה רואה אנשים יושבים במרפסת, מעשנים סיגריה, בתקופה כל כך מתוחה, ואף אחד לא מדבר פוליטיקה. כולם צוחקים ומנגנים יחד. לכולם יש דעה אבל אף אחד לא מציף אותה".

תגובות מהעולם הערבי

כהן מדבר בשפה פלורליסטית, וחלק מעמדותיו מפתיעות ממש, אבל יש מקום שבו הוא שומר על טהרנות אדוקה, והוא הקונטקסט שבו נוצרה המוזיקה שאותה מנגנת התזמורת שלו. הוא מתעקש שלהשוות את אום כולתום לפיירוז "זה כמו להשוות את אייל גולן לשלמה ארצי", וש"כדי לנגן את 'אינתה עומרי' אתה חייב להכיר עוד 150 שירים שלה". במתח הזה, שבין הפוריטני לליברלי, הוא מתנהל בצורה חופשית לגמרי.

בשנים האחרונות צצות עוד ועוד תזמורות שמנגנות מוזיקה ערבית. כהן מברך על הפריחה הזו, אבל דואג להסביר את הייחוד של תזמורת פירקת אל־נור על פני האחרות - שימור של היצירות בכוונה המקורית שלהן, כמעט בלי לעשות בהן שינויים או לעבד אותן מחדש. את הפער שנוצר בין הגישה המכילה שלו להרכב לבין השמרנות הזו, הוא ממהר לבטל. "זה לשמר וגם ללכת קדימה. עד שנת 93' היתה תזמורת של קול ישראל בערבית שמומנה על ידי מפא"י וקיבלה משבצת בטלוויזיה, היתה לה פעילות רציפה ברדיו, היתה לה היכולת להביא לידי ביטוי את המוזיקה שלהם, היה להם שופר להשמיע אותה. נכון, זו היתה משבצת של 40 דקות בסך הכל, אבל אלו 40 דקות שהיום אין אותן. אם פעם השם זוזו מוסא אמר להרבה אנשים משהו, היום הוא לא אומר להרבה אנשים כמעט כלום. יש פרסומות וערוץ 2 וערוץ 10 וכו', אבל צריכה להיות פינה גם למוזיקה הזו, ואין את הפינה הזו. כשמדברים איתי על לחדש אני רואה בשימור הזה חידוש, להביא משהו שהקול שלו לא נשמע כבר יותר מ־25 שנה, ולהחיות אותו מחדש, יש בזה גם חידוש בעיניי אבל עם תו איכות של פעם".

זה אומר שאתם גם הופכים אותה לכלי? משתמשים בה כגשר בין עמים ותרבויות?

"זה קורה גם בלי שנשאף לשם, גם באופן אישי וגם דרך התזמורת. אני מתכתב ברשתות עם מוזיקאים וחוקרים מסוריה, מכוויית וממקומות נוספים. יש פה חברות שלא נגמרת בשיחה על מוזיקה. בן אדם שואל בשלומי ואני בשלומו. לפני עשרה חודשים נולד לי תינוק וקיבלתי ברכה בערבית בדואר הביתה. אלו דברים שקורים וזה מרגש. זה תקף גם לגבי התזמורת - כל סרטון שלנו שעולה ישר זוכה לתגובות בעולם הערבי".

ואיך הוא רואה אתכם? 

"איך שלא נסתכל על זה, אנחנו מישראל ויש בינינו גם חובשי כיפות אז זה אפילו יותר בולט. אנחנו ישראלים ואנחנו גאים בזה. אנחנו מקבלים מימון ממשרד התרבות הישראלי, אנחנו מאמינים שזו גאווה להיות תזמורת ישראלית ובעיקר - אנחנו תזמורת שלא אומרת דו־קיום, אלא עושה דו־קיום. התגובות מהעולם הערבי שעוסקות במוזיקה עצמה הן חיוביות. ברגע שמכניסים את הקטע היהודי, למשל כששרים פיוט על לחן של אום כולתום, זה משגע אותם. לקחתם את המוזיקה וגם שיניתם את הטקסט? יש את אלו שיראו את זה בזווית הפוליטית ויגידו היהודים גנבו לנו את האדמה וגנבו לנו גם את המוזיקה, ויש את אלו שיגידו כל הכבוד".

החיבורים האלה הצליחו להוליד שיתופי פעולה?

"הופענו פה עם זמר מוסלמי יליד עיראק בשם טאהר ברקאת, ואנחנו מחפשים שיתופי פעולה כאלה בעולם אבל זה קשה. לא בגלל המוזיקה אלא בגלל הפוליטיקה. יש אמנים ערבים שאנחנו מופיעים איתם שיש להם בעיה להופיע במופעים ממלכתיים או בבנייני האומה. יש פה רגישות ואנחנו ערים לה, אבל על פי רוב, ההימנעות שלהם מלהופיע לא מגיעה ממניע אידיאולוגי אלא מפחד. ומוזיקאי שלא מצליח להתעלות מעל לעניין הפוליטי הוא, בעיניי, לא מוזיקאי אמיתי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו