המטרה: לדחוק לפינה את ההנהגה האיראנית

העיצומים שיוטלו היום (שני) על איראן הם לא סוף פסוק, אלא שלב נוסף, חיוני, במאבק הארוך לבלימת שאיפותיו של משטר האייתוללות - הגרעיניות, הטריטוריאליות, הדתיות.

המאבק מתנהל כבר יותר משני עשורים בקצב משתנה, תוך שילוב של מגוון פעולות: כלכליות, מדיניות, מבצעיות, תקשורתיות. בכל התקופה הזאת הונתה איראן את כל העולם ועצרה רק פעמיים - לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק ב־2003, ועם גיבושו של הסכם הגרעין ב־2015.

בשני המקרים זה קרה כאשר מנהיגי איראן חשו כי החרב מונחת לצווארם וחששו לשלטונם. בפעם הראשונה כאשר בטהרן סברו שאחרי אפגניסטן ועיראק יגיע תורם ומיהרו להפסיק את פעילותה של "קבוצת הנשק" שאחראית לייצור הנשק הגרעיני, ובפעם השנייה כאשר הסנקציות איימו להכריע את הכלכלה האיראנית.

זאת גם המטרה הבלתי מוצהרת של העיצומים הנוכחיים: לדחוק את ההנהגה האיראנית לפינה ולחייב אותה לקבל החלטות אחרות. יש מי שמקווה (בארה"ב וגם בישראל) כי הלחץ הכלכלי הגובר באיראן יוביל להפלת השלטון, אבל דומה שהתסריט הזה רחוק, למרות הפגנות הרחוב שהתרבו בתקופה האחרונה; המשטר חזק, ונראה שטרם נצברו די אנרגיות שיערערו אותו.

העיצומים הנוכחיים שונים מאלו שהיו עד לפני שלוש שנים. הם אמריקניים בלבד - אירופה, רוסיה וסין לא שותפות להם - והם לא גורפים את כל המערכת הבנקאית. סביר שאיראן תנסה לקיים בתקופה הקרובה את כלכלתה על בסיס מזומן וחלפנות, ותחפש פרצות או שותפים שיאפשרו לה להמשיך לשרוד.

הסבירות שאיראן תצליח בכך נמוכה. המאמץ האירופי לגבש "מסלול עוקף עיצומים" צפוי לכישלון, משום שספק אם תימצא חברה מערבית שתעדיף לסחור עם איראן ולא עם ארה"ב; מנגד, לרוסיה יש פוטנציאל לחבל במאמץ האמריקני, אם תסכים לייצא עבור איראן את הנפט שלה ולהעביר לה את התמורה במזומן. ועדיין, מדובר יהיה באקמול למחלה קשה - לא משהו שיציל את הכלכלה האיראנית, שגם כך נמצאת על הקרשים.

מי שצפויים לשלם את המחיר יהיו קודם כל אזרחי איראן. בוושינגטון ובירושלים מקווים שהעיצומים ישפיעו גם על מעגלים רחבים יותר, שנתמכים בידי המשטר בטהרן: חיזבאללה, חמאס, סוריה והמורדים בתימן. זה לא יקרה אוטומטית ובלי מאבק בין הקיצונים למתונים באיראן, אבל מהר מאוד יידרשו שם להכריע בין המשך יצוא המהפכה לבין הפניית הכספים להרגעת הרחוב האיראני.

מבחינת ישראל, אלה חדשות טובות. אם תבחר איראן בדרך המלחמתית, ייווכחו גם הספקנים שכוונותיה שליליות. אם תבחר לסגת, יפחת האיום מצד בנות־חסותה: פחות כסף לטרור שווה פחות אמצעי לחימה, פחות אימונים ובמשתמע גם פחות מוטיבציה ואנרגיות להרפתקאות מלחמתיות.

סביר שבטהרן מקווים לשרוד את התהליך הזה עד שיתחלף השלטון בארה"ב. ספק אם זה יקרה, ואפשר שהיא תידרש להחליט כבר בהקדם אם "להשתגע" ולפרוץ אל הגרעין בתקווה לזכות כך בחסינות (בהסתמך על התקדים הצפון־קוריאני), או להגיע להסכם נוח פחות מבחינתה אבל כזה שייתן לה אוויר לנשימה.

מבחינת ישראל, הסכם כזה חייב להיות רחב בהרבה מההסכם שממנו נסוגו האמריקנים. עליו לכלול לא רק את סוגיות הגרעין, אלא גם הגבלות משמעותיות על פיתוח הטילים ארוכי הטווח ועל מעורבותה בטרור ובערעור היציבות באזור. נכון להיום, לבד משמועות לא ידוע על שיחות רציניות לגיבוש הסכם חדש, אבל סביר שבקרוב יצוצו מתווכים שינסו לקדם את הרעיון; ככל שבטהרן ירגישו את כובד העיצומים, כך גם תגדל נכונותה להתפשר כדי להסירם.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו