"התחושה היא של קהילה במתקפה"

אירועי השבת האחרונה בבית הכנסת בפיטסבורג והזעזוע שחיבר בין הקהילה היהודית שם לבין העם בישראל, הביאו לידי ביטוי באופן מוחשי את מה שבו עוסק מדי יום שֹהם ניקולא. "אנחנו משפחה יהודית אחת גדולה וברגעים קשים אלו, יהודים מכל הזרמים ומכל הקשת הפוליטית צריכים להתאחד כדי למצוא נחמה ולחזק זה את זה", אמר המנכ"ל והמייסד המשותף של ארגון הקהילה הישראלית־אמריקנית (Israeli-American Council) מייד אחרי הטבח שבו נרצחו 11 יהודים.

הארגון שבראשו עומד ניקולא מאחד בין "ישראלים בלבד" לבין "יהודים בלבד", בין "אמריקנים־ישראלים" לבין "יהודים־אמריקנים", ולמעשה - בין ישראל לבין יהדות ארה"ב. בראיון עימו בעת ביקורו בארץ, הסביר כי מדובר בקשר שגם משברים שצצים מדי פעם לא יוכלו לנתק: "הישראליות לא תשרוד מחוץ לגבולות ישראל ללא בסיס וקשר ליהדות. בארה"ב צריך להיות אקטיבי כדי להיות יהודי. יש לנו ישראלים שבפעם הראשונה עושים קידוש בגיל 40 עם המשפחה, במסגרת ערבים המכונים 'שישי ישראלי' שאנחנו מארגנים בארה"ב".

הקידוש הוא רק דוגמה, אבל ניקולא מדגיש כי ארגון הקהילה הישראלית־אמריקנית הוקם על ידי ישראלים מקומיים כמותו לא במטרה לגרום לאנשים להתחזק ברמה הדתית או לשנות אורחות חיים. למעשה, מדובר בארגון א־פוליטי מוצהר שסולד מקטגוריות או תיוגים, וגם אינו מתיימר לייצג זרם כלשהו ביהדות. האג'נדה שלו היא אחת: לשמור על קשר בין ישראל לבין יהדות התפוצות, ולהעלות על נס את תרומתם של הישראלים בארה"ב.

"הרצח המתועב בפיטסבורג פגע בלב הקהילה שלנו", מוסיף ניקולא על האירוע הקשה בשבת שעברה, "כמובן שהדבר החשוב והמיידי הוא חיבוק לקהילה ולמשפחות הנרצחים. שני המאמצים האחרים צריכים לקרות במקביל - הראשון הוא אחדות השורות. הרוצח תקף יהודים, בלי לבדוק את שיוכם הפוליטי, או את הזרם הדתי שאליו הם שייכים. התגובה שלנו צריכה להיות דומה: אחדות שורות מעבר לכל פוליטיקה, מחלוקות או אמונה. החלק השני יהיה צריך להיות עליית מדרגה במלחמה שלנו באנטישמיות באשר היא".

המורשת שומרת על הזהות

הארגון הצליח לזהות מבעוד מועד שהישראלים המתגוררים בארה"ב כבר נחשבים פחות ופחות כנטע זר בקרב הקהילה היהודית ה"אורגנית", וגם היחס מצד ישראל כלפיהם הפך מזלזול לחיבה. למעשה, הישראלים־אמריקנים משמשים "גשר חי בעל משמעות מכרעת", כהגדרתו של ניקולא, בין ישראל לבין הקהילות היהודיות.

"הגשר היה חזון", הוא אומר, "היום אני מסתכל על זה בפרספקטיבה גדולה יותר. גשר הוא בכל זאת דבר מצומצם ויש לו ממדים מסוימים, אבל הארגון ממשיך לצמוח. אנחנו כבר מתפרשים על 20 סניפים, מגיעים ליותר מ־61 ערים. יותר ויותר יהודים־אמריקנים (שאינם ישראלים) מצטרפים אלינו. אנחנו כבר לא בפוזיציה של גשר אלא של מנהיגות, מנהיגות חדשה בתוך יהדות ארה"ב. יהדות ארה"ב מדברת אמריקנית, והישראלים מדברים ישראלית. אני רוצה להאמין ששני הצדדים רוצים לדבר אחד עם השני. זה כמו לקחת תקע אמריקני ולדחוף אותו לשקע ישראלי או להפך - צריך מתאם, והישראלים־אמריקנים הם בדיוק המתאם הזה".

היהודים והישראלים בארה"ב מתעניינים באותם דברים וטרודים באותן סוגיות? 

"חשוב שלישראלי שחי בארה"ב יהיה אכפת גם מהחדשות כאן, שיבין שהוא חלק מקהילה יהודית אמריקנית, שהנושאים של חיבור לעברית, חיבור להתבוללות ונישואי תערובת וחינוך יהודי וכל מה שקשור בכך - יהיו חלק ממנו. אם נעבוד אסטרטגית דרך הקהילה, נוכל לקבל 'רוחב פס' שאינו מוגבל". 

 

מדליקים נרות זיכרון בפיטסבורג, השבוע // צילום: אורן בן חקון

הארגון, שהוקם בשנת 2007, פועל ב־27 מדינות בארה"ב. אסור לשכוח שבארה"ב יש את הקהילה הישראלית השנייה בגודלה בעולם (600 אלף ישראלים), ולכן ההשתתפות הפעילה של כ־250 אלף איש ב־IAC היא חלק אינטגרלי וחשוב מהמפעל הציוני. ניקולא סבור שצריך להסתכל על הקהילה בהקשר הרבה יותר רחב, במובן הכלל־יהודי: "אנחנו מוציאים משלחות של ישראלים־אמריקנים ויהודים־אמריקנים לישראל מתוך מטרה שיהיה חיבור. לישראלים־אמריקנים מדובר בהזדמנות מחודשת להביט על כל נושא המנהיגות היהודית. כל פדרציה (של ארגונים יהודיים בארה"ב) שונה מהאחרת, כל קהילה שונה מהשנייה, אין יותר קהילה יהודית אחת בארה"ב. יש בה המון גוונים ומורכבויות, ויש לזה חלק בקצר בתקשורת שבין ישראל לבין יהדות ארה"ב".

מתפתח עוד זרם ביהדות למעשה, זרם ישראלי־אמריקני? 

"מתפתח מין זרם שיש בו את הישראליות הזאת שבה אתה נכנס בדלת ולא צריך להחליט באיזו קטגוריה אתה נמצא. אף אחד לא שואל אותך אם אתה רפורמי, אורתודוקסי, קונסרבטיבי, רפובליקני, דמוקרטי. האמריקנים מאוד אוהבים הגדרות עצמיות".

ואיך אתה מגדיר את הישראליות?

"היא מתאפיינת בכמה דברים: ראשית - היא ניזונה וחיה כשישראל בליבה. שנית - השפה העברית, המורשת היהודית והתרבות הישראלית פועמות בה. יש בה את האקטיביזם - הרצון לשנות, חוסר קבלת המציאות כעובדה קיימת, הרצון לשנות את המציאות לאן שהחזון של כל אחד היה רוצה לראות אותה. הישראליות מתאפיינת גם בחדשנות וביזמות.

"בסופו של דבר, רוב הקהילה שלנו חילונית. הצורך במורשת בא מתוך הבנה שיש לשמור על הזהות היהודית בתוך הישראליות. כשאתה קם בבוקר, בישראל, ביום שישי ב־12 בצהריים, אתה יודע שזה יום שישי, כשאתה קם בארבע אחה"צ ביום שבת אתה לא צריך להביט בשעון, אתה מרגיש שיום שבת באוויר. כשילדים הולכים לבית ספר בפורים הם יודעים איזה חג זה. הצפיפות של חלקיקי האוויר משתנה לפי היום בשבוע. בישראל כולם אוהבים את יום כיפור ואת שבת בבוקר ואחה"צ ואפילו את הדיכאון של הערב לפני תחילת השבוע הבא. אין לך את זה בארה"ב. אם לא תהיה אקטיבי ולא תדאג שהילד יידע מה זה פורים ומתי יום שבת, הוא לא יידע".

לארגון הקהילה הישראלית־אמריקנית יש גם ארגון שותף - ה־Israeli American Coalition for Action (הקואליציה הישראלית־אמריקנית לפעולה) - שמשמש זרוע לקידום ענייני הקהילה. אותה זרוע הצליחה בשנים האחרונות לשכנע כ־20 מדינות בארה"ב להעביר חוקים המגבילים או אוסרים התקשרות של גורמים ממשלתיים עם ארגונים המחרימים את ישראל, אם כי אותה הצלחה לוותה גם בביקורת. 

אולי הצלחתם יותר מדי ביוזמות החקיקה נגד ה־BDS? אפילו חלק מבתי המשפט טענו שזה בעייתי מבחינת חופש הביטוי. 

"אני דווקא חושב שלא הלכנו מספיק רחוק, כל עוד ה־BDS קיים. ההצלחה שלנו היא סימן שאנחנו אפקטיביים, ואנחנו אפקטיביים בהרבה מקומות". 

רק לא להביט מהצד

ניקולא ממשיך ומסביר את דאגתו מהתגברות האנטישמיות, ולאור העובדה כי אמר את הדברים ימים ספורים לפני הטבח בפיטסבורג, אפשר להבין עד כמה דאגתו מוצדקת: "צריך להבין שבפרספקטיבה שלנו היום כבר אין ברירה - כשאני רואה מודעה אנטישמית אני כבר לא חושב עליה במונחים של ישראל, אלא אני מסתכל על הבן שלי. אני שואל איך הוא יגדל כציוני־יהודי בארה"ב, עשר שנים מהיום. כשאני שומע על הורים שאומרים שהילדים שלהם פוחדים לחבוש כיפה באוניברסיטה אני אומר לעצמי 'רק שנייה'. זה כבר לא מלחמות פוליטיות נגד מדיניות כזו או אחרת של ישראל, יש פה ממש תחושה הולכת וגוברת של התקפה על הקהילה... וזה היתרון של ישראלים־אמריקנים, זו הסיבה שהם נכס אסטרטגי למדינת ישראל. גם בגלל הגשר עם יהדות ארה"ב וגם בגלל היכולת שלנו לבוא כאמריקנים, ולא במין זהות כפולה. אני אמריקני היום, הילד שלי יותר אמריקני מישראלי".

כמי שעומד בראש הארגון, מבהיר ניקולא כי הוא וחבריו בקהילה רואים את תפקידם הרבה מעבר לשימור הזהות היהודית או הישראלית. מדובר בארגון שבמידה רבה מעצב את המציאות. כך, למשל, הכנסים השנתיים שה־IAC מקיים הם דוגמה מרתקת לכך שהישראלים־אמריקנים הצליחו לאמץ לעצמם זהות שחופפת במידה רבה גם את זו שהשאירו מאחור, בלי לוותר על אף אחת מהזהויות. "מידת ההשפעה שלנו היא מעבר לקהילה הישראלית", אומר ניקולא, "אנחנו לא מדברים רק על להציל את הקהילה הישראלית בארה"ב כמו לפני עשר שנים, כבר הבנו שהקהילה היא נכס אסטרטגי. בחודש האחרון, שלוש פדרציות (יהודיות) שונות מחליטות בהחלטה אסטרטגית שישראל היא לא בסדר העדיפויות באג'נדה... אותנו זה מאוד מדאיג. אנחנו חושבים שבדיוק לוואקום הזה אנחנו נכנסים". 

להביא לשולחן את הישראליות. ניקולא // צילום: פטר הלמגי

הכנס הקרוב יתקיים בסוף החודש בפלורידה, אחרי בחירות האמצע לקונגרס ואחרי חג ההודיה האמריקני. תזמון מצוין כדי לקרב לבבות בין המוני הישראלים ב־50 המדינות בארה"ב. בכנס, שבו ידונו גם בטבח בפיטסבורג, ישתתפו בכירים בציבוריות האמריקנית שאכפת להם מישראל, וגם אורחים רמי דרג מישראל. 

"זה הכנס שמביא את הספקטרום הכי רחב שיש בתוך העולם היהודי בנושא ישראל", מסביר ניקולא, "הוא ייפתח ביום כ"ט בנובמבר. אנחנו מתחילים באירוע שלם לציון יום השנה להצבעה באו"ם. מגיעות משפחות שלמות לדבר הזה, זה יהיה עם המון צעירים ותלמידי תיכון. כל ישראלי ויהודי ירגיש שם בבית. לא שואלים אותך מה הזהות הפוליטית שלך, ואתה מקבל את ישראל בצורה הכי ישירה".

ניקולא סבור שחייבים לזכור שבסופו של דבר, צריך שניים לטנגו - גם ישראל וגם יהדות התפוצות צריכות לחשב מסלול מחדש, כדי לשפר את היחסים ביניהן. "הטענה שלי היא שכל אחד מצידו יכול לעשות דברים יותר נכון", הוא אומר, "כשאני שירתי בצבא כקצין היינו מתווכחים הרבה. שליש מאיתנו היו חבר'ה מהיישוב עלי שאמרו בלהט כמה חשוב להיות ברצועת הביטחון וכמה נסיגה תסכן את יישובי הצפון. שליש אחר מהחבר'ה היו מהמרכז, ואמרו שזו טיפשות להיות ברצועת הביטחון. ושליש אחר פשוט ישבו וצפו בזה. אין ספק שהיה ויכוח לוהט. אבל בסוף כולם עלו על הספארי (משאית צבאית) ונכנסו פנימה למבצע... זה מה שאנחנו רוצים להביא לשולחן: את הישראליות שמאפשרת לנהל את הוויכוחים האלו. אתה יכול לבוא ולהתווכח על חוק הלאום, אך אם אתה יושב וצופה מהצד אז תן לדמוקרטיה להחליט".

אי אפשר שלא לחוש בסיפוק של ניקולא ממה שהוא ושותפיו הצליחו לעשות. "בוא ניקח את המודל של ה־IAC - כשאנחנו התחלנו לפני 11 שנה היינו בסטטוס של נפולת של נמושות. 'אתם יורדים ואנחנו לא רוצים לדבר איתכם', אמרו לנו ממש בפנים, 'מקומכם בישראל. לא נעבוד איתכם'. חוץ מלירוק בפרצוף עשו הכל. יכולנו להגיד שאנחנו כועסים, אך בתהליך ארוך היה פה שינוי פרדיגמה אדיר בין ישראל לבין הישראלים־אמריקנים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו