עושים צחוק מהאקדמיה (והיא מעצמה)

בחודש מאי האחרון פרסם כתב עת יוקרתי בתחום הגיאוגרפיה הפמיניסטית, "מגדר, מקום ותרבות", מחקר שכותרתו "תגובות אנושיות לתרבות האונס בגינות כלבים עירוניות בפורטלנד, אורגון". המחברת, ד"ר הלן וילסון, טענה כי "גינות הכלבים הן אתרים המתירים אונס ומקדמים תרבות אונס כלבית". ד"ר וילסון כתבה שאמנם "עמדתה האנתרופוצנטרית" (דהיינו, עמדה שבמרכזה האדם) מקשה עליה בבואה לשפוט אם ניתנה הסכמה מצד הכלבות, אך ציינה כי למרות זאת הגינות צריכות לעורר מודעות לאופנים השונים שבהם מתייחסים לכלבים על בסיס מגדרם... והסכנה הכרונית שבה הן מציבות את הכלבות". לבסוף, הציעה "להיעזר בתצפיות על גינות הכלבים כדי לאמן גברים להימנע מאלימות מינית". 

אם לקורא אינטליגנט ממוצע זה יכול להישמע כמעורר גיחוך או להעלות תהיות אתיות ("לאמן גברים הנוטים לאלימות"), לא כך ראו זאת בצוות שיפוט העמיתים האנונימי בכתב העת. "מאמר נפלא - חדשני באופן בלתי ייאמן, עשיר בניתוחים וכתוב נהדר בצורה יוצאת דופן", נכתב באחת מחוות הדעת. "המאמר ירים תרומה משמעותית לגיאוגרפיה פמיניסטית של בעלי חיים", נאמר באחרת. הגדילה לעשות עורכת "מגדר, מקום ותרבות", שכללה את המאמר בנבחרת המצוינים לקראת חגיגות 25 שנה לקיומו של כתב העת. 

אלא שלקראת סוף יולי החלו לצוץ ברשת תהיות לגבי המחקר ואמינותו. כתב העת ביקש מד"ר וילסון להזדהות, היא לא השיבה ואז התברר שהיא אינה מוכרת בשום מוסד אקדמי. יתרה מזאת, גם מכון המחקר שבשמו פרסמה - Portland Ungendering Research Initiative ("יוזמת פורטלנד למחקר שולל מגדר") - הוא פיקציה מוחלטת. בזמן שכתב העת פתח בהליך להסרת המאמר ממאגרי המידע, למערכת "וול־סטריט ג'ורנל", שהחל לחקור את הפרשה, הגיע אי־מייל מג'יימס לינדזי, ד"ר למתמטיקה. "המחקר על גינות הכלבים הוא המצאה אחת גדולה, תרמית אקדמית", הודה לינדזי. וזו היתה רק ההתחלה: מתברר שעוד שלושה מאמרים מומצאים מהיסוד פורסמו בכתבי עת יוקרתיים בתחום לימודי המגדר והתרבות, ושלושה נוספים עומדים לרדת לדפוס אחרי שאושרו לפרסום בנוהל המקובל. מעבר אליהם, שבעה מאמרים נוספים טרם אושרו סופית לפרסום, אך היו קרובים לכך. 

רק בימים האחרונים ההונאה נחשפה במלוא היקפה. ד"ר לינדזי ושני שותפיו - פיטר בוגוסיאן, פרופ' לפילוסופיה באוניברסיטת פורטלנד, והלן פלקרוז, חוקרת ספרות אנגלית מלונדון ועורכת מגזין "Areo" - צללו למשך שנה שלמה לתוך עולם המושגים של לימודי מגדר והדיסציפלינות הסמוכות. המטרה: לברר האומנם תחומים אלה, שנמצאים בצומת שבין מדעי הרוח למדעי החברה, מחויבים יותר ויותר לקידום של מה שנראה בעיניהם כצדק חברתי, ועוסקים פחות ופחות במה שהם אמורים לעסוק בו או לפחות נתפסים כעוסקים בו: חקר האמת על פי אמות מידה קפדניות ובנות אימות. 

 

הפוך על הפוך

ברשימה על תוצאות המיזם שלהם, "לימודי תרעומת אקדמיים והשחתת המחקר", שהתפרסמה לפני ימים אחדים ב"Areo", מספרים פלקרוז, בוגוסיאן ולינדזי כי הציבו לעצמם שתי שאלות: האם אפשר לפרסם תרמיות ברורות כשמש בכתבי עת יוקרתיים העוסקים בלימודי המגדר ותחומים הקשורים בו? אם לא, מה כן יוכל להתפרסם? 

השאלה הראשונה נענתה בשלילה מוחלטת. אם המאמר נכתב ללא הכרת שדה המחקר, נבנה באופן רשלני, היה בלתי מוקפד מבחינת הגיונו הפנימי וכדומה, הוא נשלל. במילים אחרות, חובבנות גרידא לא עברה את הרף. באופן זה, למשל, נדחה על הסף מאמר "הפין הגברי והשפעתו הרעיונית על שינויי האקלים". או אז החליטו שלושת המוסקטרים להעלות את הרף ולבדוק מה כן נדרש כדי לפרסם שטויות במיץ. "על ידי אימוץ של שפה מקצועית לעילא, עמידה קפדנית בדרישות השיפוט והיענות להטיות שנאמר לנו מפורשות שיקדמו את הפרסום, למדנו רבות לא רק על המחקר בתחומי העניין שלנו אלא גם בתרבות המטפחת אותו", כתבו השלושה ברשימת הסיכום, "צברנו די ראיות ומספיק ניסיון כדי לטעון שיש בעיית הטיה בתחומים אלה". 

בסך הכל יצרו בוגוסיאן, פלקרוז ולינדזי 20 פייק־מאמרים, שבעיניהם מציגים את עומק הבעיה בספירות הנעלות ביותר של המחקר. לבד מהמחקר ההזוי אך עטור השבחים על תרבות האונס בגינות הכלבים, פורסמו מאמר הטוען כי השמנת יתר קיצונית אינה מסוכנת לבריאות אלא מובנית ככזאת על ידי הרפואה המערבית (המאמר פורסם); מאמר שהציע לדרג סטודנטים לפי מידת הפריבילגיות שלהם, וככלי חינוכי להתעלם מסטודנטים לבנים ולהושיב אותם על רצפת הכיתה כבולים בשלשלאות כדי שיחושו דיכוי מהו (כתב העת ביקש להגיש מחדש); מאמר שכותרתו "כוכבים, כוכבי לכת ומגדר - מסגרת לאסטרונומיה פמיניסטית" שטוען כי אסטרונומיה היא מדע סקסיסטי ומערבי מדי (הגשה מחדש לאחר תיקונים); מאמר שטען כי הסכנה ב"בינה מלאכותית" נובעת מכך שהיא מתוכנתת להיות גברית, אימפריאליסטית ורציונליסטית, וביקש לבדוק אם יפורסם מאמר שמציג את הלובן, הגבריות, המדע והרציונליות כדכאניים כשלעצמם (הגשה לאחר תיקונים). 

המחברים גם ניחנו בחוש הומור לא רע כאשר יצרו מאמר על "אחווה נשית ורוחניות נשית" באמצעות "מחולל שירים לבני נוער זועמים" ושיפצו אותו קלות (התקבל לפרסום); חיברו מאמר על פמיניזם של סולידריות כתשובה לפמיניזם ניאו־ליברלי, ששילב בתוכו שכתוב של פרק מתוך "מיין קאמפף" ואשר בו "יהודים" הוחלפו ב"גברים לבנים" (אושר); ומאמר שכותרתו "כשהבדיחה היא עליך" שטוען - תחזיקו היטב! - שהתרמיות האקדמיות אינן אתיות ונובעות מבורות ורצון לשמר פריבילגיות. לדברי המחברים, המטרה היתה לבדוק אם יאשימו את מבקרי התיאוריה הביקורתית בבורות גם אם המבקרים יפגינו ידע משמעותי בתיאוריה הזו. גם המאמר הסופר־אירוני הזה אושר לפרסום עם שפע מחמאות מצד השופטים העמיתים. 

"האם ערכנו את התרמית כי אנחנו גזענים, לא סובלניים, מיזוגינים, הומופובים, טרנספובים, טרנסהיסטריים, אנתרופוצנטריים, פריבילגיים, ימנים קיצונים, זכרים לבנים (ונקבה לבנה אחת שהפנימה את המיזוגיניה ואת הצורך הקיצוני לאישור גברי), שרוצים לאפשר את הקנאות, לשמר את הפריבילגיה ולהצטרף לשונאים?" שאלו רטורית המחברים, "ממש לא. שום דבר מזה אינו רלוונטי לנו, אבל בדיוק בכך יאשימו אותנו". השלושה מגדירים את עצמם כליברלים בעלי נטיות לשמאל. "אני סבור שהושחתו היבטים מסוימים של יצירת ידע בארה"ב", אמר ל"וול־סטריט ג'ורנל" פרופ' בוגוסיאן. פלקרוז הוסיפה כי אין דרך לחשוף את התרבות האקדמית הזאת אלא על ידי כניסה פנימה והשתקעות בתוכה.

 

שיגעון פוליטיקת הזהויות

למעשה, בתרמיתם תקפו השלושה את "הקונסטרוקטיביזם הרדיקלי" - בפשטות, ההנחה שלפיה רוב או כל המבנים והמאפיינים החברתיים הם אך ורק פרי יחסי הכוח בין בני אדם ובין קבוצות חברתיות שונות. כתוצאה מהנחת העומק הזאת, למשל, מוכחשים כליל ההבדלים הקוגניטיביים והפסיכולוגיים בין גברים לנשים, שעשויים להשפיע על בחירות תעסוקתיות, מין או חיי משפחה; מוכחשת גם עליונות הערכים המערביים הליברליים שמעניקים לנשים ולקהילה הלהט"בית זכויות שוות לעומת תרבויות שאינן מעניקות זכויות אלה, ועוד. הנחה זו, מציינים הכותבים, הפכה למקודשת במדעי הרוח, וכל מי שמעז להטיל בה ספק, מסווג כקנאי חסר סובלנות. במילים אחרות, התחומים האלה נפלו קורבן לפוליטיקת זהויות על היבטיה השונים. 

"לאלה שאינם מעורבים באקדמיה, ובייחוד לאלה שמטילים ספק בחשיבותה, כל זה עלול להיראות מריבה אקדמית קטנונית, החסרה כל רלוונטיות לעולם האמיתי", כתבו המחברים, "הם טועים... אלה הנוטים חסד לאקדמיה, סבורים שהמחקר שנעשה במדעי החברה והרוח חשוב ולרוב מבוסס. אז הוא בהחלט חשוב, אבל לא תמיד מבוסס, וחלק מהמחקר שנעשה פשוט מעורר פלצות וסוריאליסטי, ובה בשעה משפיע על התחום עצמו והרבה מעבר לו". ייתכן שהתכוונו בין השאר למחקר שפורסם ב"מגדר, מקום ותרבות" שניתח את "הפוליטיקה הפמיניסטית והפוסט־הומניסטית בתזונת הסנאים". או אולי לכתב העת הפמיניסטי "היפטיה" (זה שאישר את ההצעה לכבול סטודנטים לבנים) שפרסם השנה ניתוח מלומד של "מופע שבו אישה מכינה על הבמה שוקו חם לצד עכברוש מת". הן מחקר הסנאים והן הניתוח על שוקולד ועכברוש לא היו תרמיות. 

אן גארי, עורכת "היפטיה", אמרה שהיא "מאוד מאוכזבת" לנוכח הזמן שהשקיעו שופטי המחקר. המוציאים לאור של "מגדר, מקום ותרבות" אמרו כי פתחו בחקירה. עורך כתב העת לשירה תרפויטית (המאמר שנוצר על ידי מחולל שירה) הביע צער שלא בדק לעומק את זהות הכותבים. עורכי "אפיליה" (המאמר ששילב בתוכו קטע מ"מיין קאמפף") סירבו להגיב ל"וול־סטריט ג'ורנל". 

אין זו הפעם הראשונה שתרמיות אקדמיות מכוונות מכות גלים באקדמיה. ב־1996 פרסם הפיזיקאי אלן סוקל מאמר בכתב העת "Social Text" ללימודי תרבות פוסט־מודרניים ובו טען כי "תורת הכבידה הקוונטית" היא מבנה חברתי ולשוני. המטרה היתה לבדוק אם יתאפשר לפרסם מאמר משופע בקשקושים ובלבד שהוא יישמע טוב ויהלום את האידיאולוגיה של העורכים. "לא נעלמה מעיניי הבעייתיות האתית שבגישתי, שכן הקהילה המחקרית מבוססת במידה רבה על אמון", אמר השבוע סוקל ל"וול־סטריט ג'ורנל", אבל הוסיף: "איך עוד אפשר להראות שהמלך הוא עירום לתת־תרבות אקדמית שאינה נוחה לקבל ביקורת הגיונית מבחוץ?"

עדיין מוקדם לשער מה יהיו השלכותיה של התרמית. אבל מבחינת בוגוסיאן, לינדזי ופלקרוז, המסר ברור: חובה לחדש את השיח הפתוח והכן בנושאים כמו גזע, מיניות ומגדר, שלפי שעה מושתק על ידי המאורות הגדולים של "לימודי התרעומת" שמנגחים כל מי שאינו מיישר קו. "אנו מקווים שיוזמתנו תעניק לאנשים שמאמינים בליברליזם, בקדמה, במודרניות, בחקירה חופשית ובצדק חברתי סיבה טובה להביט בשיגעון של פוליטיקת הזהויות היוצאת מהשמאל האקטיביסטי והאקדמי, ולומר: 'לא, זה לא בשבילי. אינכם מדברים בשמי'". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו