"תמר התחילה את הסרט הזה - אני רק סיימתי אותו"

"כשצילמנו את החברים שהיו עם תמר בטיול היה גם להם וגם לנו קשה מאוד. היו כאלה שרצו לבטל את הצילומים והיה צריך לשכנע אותם, היו כאלו שנשברו ובכו, צלם הסרט קיבל התקפת אסטמה. כשדיברנו על הסופה התחיל לכולם להיות קר. בכל פעם שערכנו את הקטעים של הסופה לבשנו סוודרים, גם באמצע הקיץ. זה היה משהו מעבר לטמפרטורת החדר". 

זו הפעם הראשונה שנטע אריאל (62) יוצרת סרט מלא. 17 שנים אחרי שהחלה לנהל את בית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים וארבע שנים אחרי שאחייניתה, תמר אריאל ז"ל, מצאה את מותה ב־14 באוקטובר 2014 באסון סופת השלגים ברכס האנאפורנה בנפאל ביחד עם שלושה ישראלים נוספים. "המראה של השמש – סיפורה של נווטת הקרב תמר אריאל", שיוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה בסוכות הקרוב ובהמשך גם בערוץ עשר, הוא כאמור סרטה הראשון, וגם אותו, היא אומרת, היא לא ממש צילמה. 

"באיזשהו אופן, תמר התחילה את הסרט הזה ואני רק סיימתי אותו", היא מספרת. "תמר היתה מאוד יצירתית ואמנותית, הלכה לכל מקום עם מצלמה ואפילו תיעדה את הטיסות שלה. אחרי שהיא נפטרה אמא שלה מצאה תיקיות מסודרות במחשב שבהן תמונות, מוזיקה, הקלטות, וידיאו וצילומי סטילס. היא תמיד היתה מיוחדת, קצת אחרת. נערה שמוצאת את עצמה כמסמר הערב, גם אם היא עצמה לא עושה שום עניין מהסיפור. אני חושבת שלמרות שהיא לא עשתה מזה עניין, תמר הבינה שהיא פורצת דרך". 

שברה את הסטיגמות

"בכל פעם שמטוס עובר מעל המושב הדתי בדרום הארץ, עיני התושבים כולם נשואות לשמים", נכתב בידיעה ב־2010, שעסקה אז בצוערת אנונימית בקורס טיס. "במבט גאה הם מנסים לנחש אם מי שמחזיקה בהגאים היא ת', תושבת המושב בת 21 שנמצאת על המסלול הנכון ליצירת היסטוריה. הנערה החרוצה השלימה באחרונה את השנה הראשונה בקורס הטיס המפרך של צה"ל והיא צפויה להפוך בסוף הדרך לטייסת הדתייה הראשונה בחיל האוויר".

תמר אריאל נולדה ב־1989 במושב הדתי משואות יצחק, שלישית מתוך ששת ילדיהם של ענת וחנן אריאל. חנן אביה הוא דור שני במושב ואביו היה ממייסדי קיבוץ משואות יצחק שבגוש עציון ונפל בשבי עם נפילת הגוש ב־1948. אמה ענת הגיעה מפורטו ריקו לשנת ציונות, פגשה את חנן בשדות המושב, ונשארה. תמר למדה בבית הספר ביישוב מרכז שפירא ומשם המשיכה לאולפנה באבן שמואל. במקביל שימשה כמדריכה בתנועת בני עקיבא במושב. לאחר סיום לימודי התיכון, כמו רוב הבנות הדתיות, המשיכה לשירות לאומי של שנתיים – הראשונה כמדריכה באולפנה והשנייה כקומונרית של בני עקיבא בקיבוץ עלומים. 

התפנית הדרמטית הגיעה בתום השירות הלאומי, אז החליטה תמר להתגייס לצבא ולהתחיל את השלבים המפרכים של קורס הטיס, שלה כדתייה הם קשים שבעתיים. במהלך טיסת הסולו הראשונה שלה ניצלו חייה לאחר שנאלצה לנטוש את מטוס העפרוני שבו טסה ולמרבה המזל, או יותר נכון התושייה שגילתה, הצליחה לנטוש את המטוס קודם להתרסקות אולם היה לכך מחיר כבד. תמר שברה חולייה בגבה ונאלצה לעבור תהליך החלמה ארוך, שבסופו הפכה מצוערת במגמת קרב לנווטת קרב. 

שלב אחרי שלב צלחה את הקורס המפרך. אחת המדריכות בקורס סיפרה כי "בהתחלה לא ידענו איך להתנהג, לא ידענו מה לעשות", אולם תוך כדי שתמר שמרה על עקרונותיה וכמובן שמרה שבת ומצוות, התפללה ואפילו שמרה נגיעה עד כמה שהיה אפשרי, היא סירבה להיכנס לסטיגמות. התמונה הראשונה שלה והגדרתה כ"הנווטת הדתייה הראשונה" הגיעה כשצעדה על רחבת המסדרים לבושה בחצאית ש"מטאטאת את הרצפה". יותר סימבולי מזה אי אפשר. "אני לא רוצה להופיע בתור 'הדתייה הראשונה', אבל אני מבינה שזה מה שיצא בפועל", היא נשמעת בהקלטה בסרט". 

"היא היתה מאושרת"

שנתיים קדימה, מבצע צוק איתן. טילים נורים לעבר תל אביב וירושלים, מאות אלפי אזרחים נמצאים תחת איום אדיר, ותמר נמצאת בקוקפיט, מצילה את עם ישראל – פשוטו כמשמעו. בסך הכל הספיקה תמר לשרת כנווטת כשנה והשתתפה ב־33 גיחות מבצעיות, 21 מתוכן בצוק איתן, שבסופו נבחרה כלוחמת המצטיינת של היחידה. 

"הלכנו לבקר אותה במהלך המבצע", נזכרת נטע, "והיא אמרה שהיא מתנצלת ושיש לה רק עשר דקות לראות אותנו. סיפרה שהיא משובצת לטיסות בלילה ושיש לה חובה לישון מספר שעות בצהרים. היא הגיעה לשער, הצטלמנו והיא חזרה. זו היתה הפעם האחרונה שהצטלמנו יחד". 

אחרי המבצע היא החליטה לצאת לטיול ברכס האנפורנה בנפאל, מסלול מוכר לדתיים בתקופה זו של השנה. צמים ביום כיפור בבית חב"ד בקטמנדו ואז יוצאים למסע. לחבריה לטרק אמנם סיפרה שהיא טייסת, אך לא עשתה מכך עניין. "כמה ימים אחרי שהגעתי לנפאל יצאנו לטרק ואת החבורה של תמר הכרנו כבר ביום השני", מספרת בסרט מאיה אורה, שהיתה עם תמר בטיול, "הם סיפרו שהם נווטים ומרוב שהם לא עשו מזה עניין לא הבנתי שזה קשור לקורס טיס... 'אני נווטת הקרב הדתייה הראשונה?' בעד שלום לא הייתי מחלצת ממנה את המשפט הזה".

"למרות שהיא לא עשתה מזה עניין, תמר הבינה שהיא פורצת דרך". נטע אריאל // צילום: נעם ריבקין פנטון 

בתיעוד מהטיול המופיע בסרט ניתן לראות את תמר מדרבנת את חבריה לטיול ומצולמת כשהיא  שרה, שמחה ואפילו טורחת ומקימה סוכה באחת העצירות. "הטיול היה אחד משיאי החיים שלה", מספרת נטע, "חברים סיפרו שהיא היתה מאוד מאושרת, אחרי תקופה מאוד לחוצה". הימים עברו, הטיול נמשך, ימי חול המועד סוכות חלפו ואז - רגע לפני שמחת תורה - שמעו בני המשפחה על סופת השלגים. 

"התחילו לחפש אותה ובהתחלה הייתי איכשהו אופטימית", מספרת נטע, "הנחתי שהם בטח יורדים מההר והם יצרו קשר כשיגיעו. בשתיים בצהרים נודע לנו שהיא נהרגה. החתן שלי, רונן שובל, קיבל את הטלפון. הוא אפילו יצר קשר עם סרן ד', הנווט שהיה איתה בטיול, אבל הוא לא סיפר כלום. בצבא אמרו לו לא לומר כלום עד שהוא לא רואה את תמר אישית. המוות שלה היה אסון גדול, טראומה רצינית. אתה אף פעם לא מצפה שאדם צעיר ימות, אזרח או חייל, אבל בגלל שעל תמר כבר היה פוקוס ציבורי מסוים זה היה אפילו קשה יותר". 

"נראתה כמו מלאך"

43 בני אדם נהרגו באותה סופה, ארבעה מהם ישראלים - מיכל צ'רקסקי, נדב שהם, אגם לוריא, ותמר אריאל. בתוך שעות ספורות החלו להגיע העדויות המזעזעות של מה שהתרחש על רכס ההימלאיה, ואלו מובאות לראשונה בפירוט בסרט. הניצולים סיפרו על אומץ לבה של תמר, ועל העובדה שנאלצו להותיר אותה מאחור בניסיון נואש להציל את חייהם, זאת למרות שלא האמינו שיצליחו לעשות זאת. 

דקה אחר דקה מתארים הניצולים את מה שהתרחש. "שאלתי את הנפאלים מה קורה והם ענו 'כולנו נמות היום, כולנו נמות היום'", שחזרה אחת העדות את הזוועה שהתרחשה בצריף שבו התכנסו עשרות בני אדם בניסיון להימלט מהקור העז ומהשלג המכאיב. בשלב מסוים החל האוויר להיגמר בצריף הסגור והמטיילים החליטו שהם חייבים לצאת לדרך, למרות הסכנה העזה.

הכוחות של הישראלים נגמרו במהירות בשל ההליכה המאומצת בסופה שהשתוללה בפראות מסביבם. הדרך נמשכה ונמשכה, והסיוט הלך והחריף. "היה שלב שבו כבר אי אפשר לעזור לאף אחד. אפילו לא ללכת צעד קדימה", מספר איתן עידן, "הקור היה נורא וכל מה שלא היה מכוסה נרטב בצורה שלא תיאמן. זה היה הזוי, במשך 11 שעות התקדמנו אולי 500 מטר".

תמר התקשתה להמשיך ונתמכה על ידי שני ינאי כשהשתיים מתקדמות צעד אחר צעד. "תוך כדי שהקבוצה התקדמה תמר ביקשה לשבת" מספרת שני, "הרמתי אותה עם היד ואמרתי לה שאסור לשבת, חייבים להמשיך. היא ביקשה לישון על השלג והיה רגע שבו היא שאלה אותי 'שני, את חושבת שנחיה?' אמרתי לה 'תחשבי שאת במטוס קרב במשימה ואנחנו עושות הכל כדי להצליח במשימה הזו. השם יעזור לנו'".

קבוצת הישראלים הקטנה משתרכת מאחורי הקבוצה הגדולה - ותמר נופלת על השלג. נדב שוהם עוטף אותה בשק שינה ובמקביל שני מתקדמת כדי לבקש מהראשונים להאיר אחורה. עשרים דקות לאחר מכן מגיעים אליה איתן ונדב, בלי תמר. "אמרתי שאנחנו חייבים להתקדם, כי אחרת בתוך זמן קצר לא נהיה בחיים", משחזר איתן את ההחלטה הקשה. כעבור זמן קצר גם הוא קורס ומתעלף. בדרך ניסית שרד, נדב שהיה עימו נהרג. 

בבוקר שלמחרת יצאה השמש, והמטיילים שנותרו בבקתה החלו את דרכם למטה. "אחרי כמה שעות של הליכה ראינו את התיקים של תמר ושני", משחזרת חברתן מאיה, "הכובע שלי היה קשור לתיק של תמר, ובערך אחרי ארבעים דקות ראיתי אותה. היא נראתה כמו מלאך".

"החזרתי אותם לטראומה"

"הם כולם היו קרובים למוות, אני חושבת שאלו ששרדו זה נס גדול", אומרת נטע, ומתייחסת גם לכך שלבית החולים שבו אושפזו הניצולים בישראל הגיעו עיתונאים שהציגו את האירוע כאילו תמר ננטשה. "זה פשוט לא נכון, זו לא היתה הסיטואציה", היא מבהירה, "המצב היה בלתי אפשרי ואף אחד לא נטש אף אחד. הישראלים היו מדהימים וסחבו אחד את השני עד שנגמרו להם הכוחות. עשו להם שיימינג בפייסבוק, אבל הם היו בסיטואציה מטורפת ואין לאף אחד זכות לנתח את מה שהיה שם או להאשים מישהו. הם היו בסיוט ועשו את המקסימום. איתן חשב בעצמו שהוא הולך למות. הם עברו שם טראומה מטורפת, כמו לאבד חברים בשדה הקרב. הם ראו אנשים מתים לידם. אני יודעת שקצת החזרתי אותם לטראומה הזו בסרט".

עם היוודע דבר הטרגדיה החלו בישראל ובקטמנדו לארגן את חזרת הגופות לארץ, וגם שם התגלתה הישראליות במיטבה. "ביחד עם החבר'ה שלנו היו מתים ופצועים ממדינות רבות, וכולם אמרו שאנחנו היחידים שיש להם מדינה שאכפת לה. הם היו עטופים לא רק במשפחה, אלא גם במדינה. אנחנו רק יכולים להיות גאים שאנחנו שייכים למדינה כזאת", אומרת נטע. כמעט שבוע חלף עד שגופתה של תמר חזרה, לארץ מכיוון שלא רצו להטיס אותה בחזרה בשמחת תורה ובשבת שלאחריה. "בסופו של דבר תמר חזרה בטיסה שבה היה לה כרטיס מראש", מספרת נטע. 

בארץ, בינתיים, הפך האסון לטרגדיה לאומית וכתבות נרחבות נכתבו על תמר אריאל – הנווטת שהפכה לסמל ונהרגה בטרגדיה נוראית. "היא היתה בחורה לא שגרתית שנהרגה בצורה לא שגרתית וזה היה שוק מטורף", אומרת נטע, "לא ידענו איך לאכול את זה, אבל ידענו מייד שזה לא אסון משפחתי קטן". 

לקחו את תמר מהזיכרון הפרטי והמשפחתי שלכם לזיכרון הלאומי?

"אני לא מרגישה כך, אבל יכול להיות שלחלק מהאחים שלה זה קצת קשה. ההורים של תמר אצילי נפש והעבירו את המסר ששום דבר לא פוגע בשום דבר – שלהם נותרה הדרך שבה הם הכירו אותה בבית ושכמעט כל מי שרוצה להנציח אותה מגיע ממקום של אהבה והזדהות. המשפחה זכתה לכך שגורמים שונים יוזמים את הנצחתה ויש בזה משהו מנחם. זו גם המטרה שלי, שהדמות שלה תישאר אחרי שכולנו נלך". 

"הפעם האחרונה שהצטלמנו יחד". נטע ותמר אריאל במהלך צוק איתן

אחת "ההנצחות" הבלתי רשמיות נעשו דווקא בידי אחיה – ששניים מהם הינם טייסים בחיל האוויר ואחד הלך לקורס הטיס רק אחרי מותה.

אחת מפעולות ההנצחה הראשונות של תמר היתה מטעם עמותת "אלומה", שסייעה לתמר עצמה ומסייעת לבנות דתיות שבוחרות לשרת בצבא, מהלך שעדיין נחשב שנוי במחלוקת בציונות הדתית, שם רוב הבנות הולכות לשירות לאומי.

"תמר נעזרה בהם מאוד", מספרת נטע, "הלכה לכנסי חיזוק וכדומה. אחרי שסיימה את קורס הטיס היא הפכה לסוג של מנטורית. רגע לפני שנסעה היא הלכה לכנס חיזוק לקראת ראש השנה, באה ולמדה טקסטים כאחת החיילות למרות שכבר היתה בקבע".

את חושבת שתמר התגייסה כי לא הרגישה מספיק מיצוי בשירות הלאומי? שזה אומר משהו לגבי הבנות הדתיות כולן בהווה ובעתיד?

"ממש לא. תמר הלכה לצבא כי משהו באישיות ובכישורים שלה לא מוצו. כשהיא החליטה להתגייס היא לא ידעה שתלך לקורס טיס וגם אם היתה בסוף מורה חיילת או מודחת מהקורס, היא היתה נשארת בצבא והולכת לתפקיד פיקודי. לשם היא נועדה והיא הרגישה את זה. נורא דגדג לה לשרת בצבא, אבל היא תמיד אמרה שזה לא מתאים לכל אחת. היא לא היתה חסידה של גיוס נשים לצה"ל ולא הטיפה למישהו לעשות כך או אחרת".

"יצירה מהנשמה"

סלון ביתה של נטע אריאל ביישוב אפרת מעוצב היטב. שולחן האוכל שעליו לומדת אחת הנכדות עם אביה, אח ממתין לימי החורף הקרים של גוש עציון ובפינה, על מזנון, מציג תמונות דיגיטלי שבו מבליחה מדי פעם תמונה של תמר. הכל מעוצב היטב, כיאה לאישה שמלמדת את הדורות הבאים את אמנות הנצחת הוויזואליה.

ב־17 שנות פעילותה כמנהלת בית הספר לקולנוע מעלה הצליחה להביא את המוסד להישגים לא מועטים. סרטי הבוגרים מוצגים בפסטיבלים ובתי קולנוע ברחבי העולם וזוכים בפרסים יוקרתיים. בתשובה לשאלה האם השאיפה היא להגיע לאוסקר עונה נטע ב"כן, .אבל...". 

לדבריה, "יש עוד הרבה פסטיבלים ואפשרויות, ויש גם התחלה של קשרים מול ידידים בארה"ב שמוקדם לדבר עליהם. עוד יקרו שם דברים". 

אחד הבוגרים המפורסמים של המוסד הוא אלירן מלכה, שעמד מאחורי יצירת הסדרה "שבאבניקים" ששודרה בהוט וזכתה לפופולריות ויצר את הסרט "הבלתי רשמיים" שמוקרן כעת בבתי הקולנוע וזכה לביקורות אוהדות. "הוא היה כוכב כבר אצלנו, עשה את אחד מסרטי הגמר היפים שנעשו והיה ברור שהוא מוכשר. עקבנו אחריו בדאגה ובגאווה, וברוך השם הצליח לו. זיהו אותו המפיקים הנכונים, ויכולים להיות עוד כמוהו כל שנה". 

אמרת שזיהו אותו מפיקים נכונים. עד כדי כך קשה להיכנס לתעשייה?

"כן, יש חוסר בזיהוי ונגישות לתעשייה. בניגוד לבוגרי בתי ספר אחרים, בוגרי מעלה צריכים לפרנס משפחה וילדים לאחר שהם מסיימים ללמוד. בתל אביב אפשר למשוך כמה שנים ולהתאבד על הקריירה, ואתה גם יותר קרוב לברנז'ה. עם זאת, זה קשה לכולם ובסוף מי שמאמין ועושה - מצליח. צריך פושריות ואסור להתייאש".

משרד התרבות מסייע מספיק?

"משרד התרבות תומך, אבל לטעמי לא מספיק. כולנו נאבקים ואני מצפה שמירי רגב תגדיל את התקציבים. אין ספק שהיא בולדוזרית ושהמציאות בשטח משתנה בזכותה. היא מנסה לעשות שינויים, ואני מקווה שנראה אותם בטווח הארוך. אלו שיושבים על תקציבים, כמו קרנות הקולנוע, הפכו לקצת יותר רגישים ונתנו כסף למיעוטים שפעם לא ספרו. עכשיו כן לוקחים את המיעוטים בחשבון כי רגב עושה רעש והם חוששים שמשרד התרבות יתערב". 

הזכרת שורה של סדרות וסרטים בעלי גוון דתי, ואין ספק שמעלה, כבית ספר דתי, מוביל גם אם לא במוצהר את הקו הדתי בקולנוע. יהיו שיקראו לזה הדתה. 

"אלו שמניפים את הדגלים על הדתה הם מיעוט קיצוני. רוב האנשים העממיים בישראל מאוד מחוברים ליהדות ולמסורת. בסוף, אנשים צופים בשטיסל כי זה טוב, לא כי הדמויות דתיות. אז מה אם יש להם פאות? רוב האנשים חיים בשלום עם המציאות בישראל ויש כבוד הדדי. לנסוע בשבת או לא, לקיים מצוות או לא, החיים שלנו דבש. יאללה, שחררו". 

"אני לא מגדירה את 'מעלה' כקולנוע דתי ואין לי אינטרס שיהיה קולנוע דתי. ברור שאשמח שאנשים יעסקו בעולם התוכן היהודי, אבל שכל אחד יביא את עולם התוכן שלו. שכל אחד יעשה יצירה מהנשמה שלו". 

"לא רציתי סרט זיכרון"

ארבע שנים ארכה העבודה על הסרט לזכרה של תמר, שכן הרעיון לסרט דוקומנטרי עלה כבר בזמן השבעה עליה. נטע התגייסה לבצע את הפרויקט כי "ידעתי שהסיפור שלה טוב וצריך שיספרו אותו", היא מסבירה. בתחילה פנתה לבמאי בוגר מעלה, אולם לאחר תקופה שבה עברה על הסרטונים והתמונות שהותירה אחריה תמר "נפל האסימון" והיא החליטה לעשות את הסרט בעצמה, יחד עם מפיקה, עורכת וצלם בוגרי בית הספר לקולנוע שהיא עומדת בראשו. 

במשך שנתיים צילמו וערכו את הסרט, כשחלק ניכר מצילומי הטייסים, חבריה ומכריה של תמר, נעשים ביום הזיכרון במשואות יצחק, על מנת להקל על הלוחמים שמתקשים למצוא זמן פנוי. 

"רציתי שהסיפור של תמר יסופר כך שכל אדם בעולם שיראה את הסרט יתחבר אליה ושתמר תישאר איתו, גם אם לא הכיר אותה קודם", היא אומרת, "לא רציתי לעשות סרט זיכרון. ברור שסרטים כאלו, שנועדו להציג סיפור על מישהו שמת בקרב או במחלה, הם חשובים, אבל בתמר היה משהו יותר גדול. רציתי שמישהו בהודו יצפה ויגיד 'וואו'. אני מקווה שגם הצלחתי לעשות זאת". 

כאמור, בסוכות יוצג הסרט בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, ומבחינת נטע מדובר בסגירת מעגל. ארבע שנים בדיוק לאחר הטרגדיה, סיפורה של תמר אריאל יסופר. "בשלב מסוים היה לי ברור שאם הסרט יתקבל לפסטיבל זה יהיה לפסטיבל חיפה, כי זה הזמן שלה. הסרט הזה הזמין אותי לעשות אותו ואני שמחה שעמדתי במשימה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו