כשהקולנוע הישראלי התחיל לדבר

קבוצת ילדים יתומים מגרמניה, שעלו לארץ ישראל, מתלבטים אם להצטרף לחבריהם הצברים לחגיגות הביכורים בכפר הנוער שאליו הגיעו. המדריך יהודה אוסף אותם, ומספר סיפור גבורה היסטורי המתרחש בימי חורבן בית שני: באחד מכפרי הגליל שרדו הילדים, לאחר שהמבוגרים נלקחו בשבי הצבא הרומאי הכובש. הילדים בונים חברה חדשה, מקימים מחדש את הכפר ומעבדים את אדמותיו בהנהגת הנער אבשלום, אך יריבו הספקן נפתלי מעורר חילוקי דעות. בסופו של דבר, אותו נפתלי מסייע לפתור את בעיית חוסר המים, תוך סיכון אישי. אחרי ההאזנה לסיפור מבינים הילדים העולים מגרמניה את מוסר ההשכל, ומצטרפים לחגיגות הביכורים. 

זוהי, בתמצית, עלילת הסרט "מעל החורבות" שנעשה על פי ספרו של צבי ליבנה־ליברמן והוא הסרט העלילתי המדבר הראשון שכולו "תוצרת הארץ". ביום שלישי, לרגל 80 שנה לצאתו, תוקרן בסינמטק תל אביב גרסה מחודשת שלו במסגרת שבוע הבמאיות, ולציון שבע שנים לפטירתה של עורכת הסרט (ועורכת הקולנוע הראשונה בארץ) לאה אקסלרוד - אשתו של הבמאי נתן אקסלרוד, שביים במשותף עם אלפרד וולף. 

מאחורי הקלעים של עשיית הסרט, המשקף את הרוח הציונית שפיעמה ביישוב העברי הצעיר של אמצע שנות ה־30 ומעורר, אולי, מעין תחושה נבואית על העתיד להתרחש באירופה בשנים הקרובות, התרחשה עלילה מסמרת שיער לא פחות.

הצילומים התקיימו בשנים 1938-1936, ימי המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח) שבהם נרצחו באכזריות יהודים רבים. הצגת הבכורה נועדה לאמצע יולי 1938, בשבוע הדמים שבו נרצח השומר העברי ואחד מהאישים הבולטים של העלייה השנייה אלכסנדר זייד, שנפל קורבן לכנופיית שודדים.

המאורעות האלימים לא פסחו גם על הפקת הסרט, כפי שמתאר הבמאי אקסלרוד ביומנו. "כשהחלו הצילומים, בכפר ליד גדרה, התברר חיש מהר כי יש לברוח מבעוד מועד מחשש לפרעות", הוא כותב, "וההורים נטלו את ילדיהם ואסרו עליהם להשתתף בצילומים נוספים. התחלנו עם צוות חדש בסביבות דגניה, אך לאחר יומיים צריך היה להפסיק את הצילומים ולהימלט... אחרי כן, בכפר שוני ליד בנימינה, בלילה נהרג שומר".

"רוצה להיות חמור"

אקסלרוד הקים ב־1935 את חברת "סרטי כרמל", שבמסגרתה צולם הסרט. "אבא השיג מצלמה שמקליטה גם קול דרך לא פחות מאשר השלטון הנאצי", מספר בנו, משה אקסלרוד (86), שהשתתף בסרט כילד לצד אחיו אהרון, שהיה תינוק.

"בשנים 1934-1935 היתה לנאצים בעיה קשה ביצוא סחורות, כי הרבה מדינות הטילו עליהם סנקציות וחרמות", הוא ממשיך, "הם נתנו למעט יהודים לצאת מגרמניה, בתנאי שישאירו או ימכרו את כל רכושם, ויקנו תוצרת גרמנית שאותה ימכרו בחוץ לארץ. 

"חברת הסרטים של הנאצים עשתה סרט באפריקה והיה להם המון ציוד סאונד וצילום. כשהם גמרו את הסרט הם מכרו את הציוד ליהודי שהביא אותו לארץ, ומכר אותו לאבא ולשותפיו, וזה מה שאיפשר את הצילומים".

מה אתה זוכר מהצילומים?

"כולם פינקו אותי, כל הזמן אמרו מוישל'ה ומוישל'ה, ואני הייתי משוכנע שאני השחקן הראשי. כשהגעתי לגיל 15 ראיתי את הסרט שוב, כשאני עדיין בטוח שאני השחקן הראשי, ונורא התאכזבתי. 

"התפקיד שלי הוא שולי לגמרי. יש קטע שבו הילדים חורשים את השדה, ובגלל שאין להם בהמה הם רותמים את עצמם למחרשה. אני עומד בצד, רואה אותם - ומתחיל לבכות. אחת הבנות שואלת למה אני בוכה, ואני עונה 'כי גם אני רוצה להיות חמור ולחרוש'. המשפט הזה רדף אחריי כל החיים".

משה אקלסורד כילד בצילומי הסרט

כשהוא מדבר על עשיית הסרט ועל שיתוף הפעולה של הוריו בהפקתו, אקסלרוד נמלא גאווה. "יש שם המצאות גאוניות", הוא אומר, "קח למשל את עניין המלחמה נגד הרומאים. הרי במאי כמו ססיל ב. דה מיל היה לוקח 10,000 ניצבים, מלביש אותם בבגדי רומאים - ובונה לעצמו צבא.

"אבא לקח 12 שחקני כדורגל מקבוצה בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, שם היה הסטודיו שלו, הלביש אותם בבגדי חיילים רומאים, נתן להם מקלות ששימשו חניתות וצילם אותם צועדים מול המצלמה מגובה המותניים ומטה. את ההליכה הזו הוא הכפיל כמה פעמים, ועל העסק הזה הוא 'הלביש' צילומים של ענני סערה ושל עצים ושדות מתנפנפים ברוח - ובתוך ה'סערה' הזו רואים את רגלי ה'חיילים' הצועדים ונשמעת מוזיקה של מלחמה. זה עושה רושם עצום".

"שחקני הכדורגל הפכו לחיילים רומאים". משה אקסלרוד // צילום: מתוך אלבום משפחתי

לדברי אקסלרוד, "אמא היתה כמובן שותפה מלאה להכל. אבא לא היה יכול לזוז בלעדיה. לצד עריכת הסרטים, היא התרוצצה במכס כדי לשחרר את חומרי הגלם שהגיעו מחו"ל. 

"הם הכירו כשהוא היה בן 22 והיא רק בת 14, כך שעד שהתחתנו לקח כמה שנים שבהן היא הסתובבה במעבדה שלו ולמדה עריכה. המומחיות שלה היתה דאבינג - הלבשת קול בשפה אחת על תנועות שפתיים בשפה אחרת. אני זוכר שהגיעו סרטים דוברי יידיש, ולהציג בארץ באותה תקופה סרט ביידיש היה כמו לבקש פיגוע. זו שפה שהציונים לא סבלו ואוי ואבוי למי שדיבר בה. רק עברית. לקחו שחקנים שדיברו עברית ואמא התאימה את הדיבוב לתנועות השפתיים". 

נכדתם של האקסלרודים, נעמה, מוסיפה כי "מעבר לעבודה עם אבא בסרטי כרמל, סבתא עבדה כעורכת באולפני הרצליה עד אמצע שנות ה־70, עם במאים כמו אפרים קישון. סבא וסבתא עבדו בתנאים לא תנאים וכמעט בלי כסף. סבא היה חוסך בחומרי גלם כדי שיוכל לצלם עוד דברים, כמו את יומני כרמל הידועים. לצילומי הכרזת המדינה, למשל, היה פילם רק ל־20 דקות, וסבא ובן־גוריון עשו ישיבה ערב קודם וסיכמו ביניהם מה מצלמים ומה לא. תוך כדי שהוא 'מכריז בזאת', בן־גוריון עשה לסבא סימנים עם הבוהן מה לצלם".

"אמא היתה שותפה מלאה". נתן ולאה אקסלרוד

שחקן נוסף שהופיע בסרט כילד הוא יואב כהן (92), שהיה בצילומים בן 12 והשתתף בסרט יחד עם אחיו הגדול יוסף (כושי) כהן, ששיחק את מנהיג הנערים אבשלום. 

"לקחו קבוצת ילדים מהכיתה שלנו בשכונת בורוכוב בגבעתיים", נזכר כהן, "והסרט צולם במבצר שוני בבנימינה, בכפר הנוער אהבה בקריית חיים ובאצטדיון הכדורגל הישן של גבעתיים, המכתש. אני אמרתי רק משפט אחד - 'אני רעב'. לא הייתי שחקן מעולה..."

יואב כהן (יושב משמאל) עם אחיו יוסף כהן (כושי) בצילומי הסרט 

"לא הייתי שחקן מעולה..." יואב כהן // צילום: מתוך אלבום משפחתי

"קולנוע לקידום היישוב"

"מעל החורבות", שהיה הסרט הישראלי ה"קולני" הראשון, הוא במובן מסוים סרט המשך לסרט הארצישראלי העלילתי הראשון - הסרט האילם "עודד הנודד" משנת 1932, שאותו צילם אקסלרוד וביים חיים הלחמי במסגרת חברת פא"י (פילם ארץ ישראלי). שני הסרטים נעשו על פי ספריו של צבי ליבנה־ליברמן, איש ציבור, סופר וחקלאי ממייסדי נהלל, שנפטר לפני 33 שנים והיה ממקימי המשביר המרכזי, שימש ראש מרכז העבודה של "הפועל הצעיר", נמנה עם מנהלי מרכז העלייה של ההסתדרות והיה פעיל בסוכנות היהודית. 

בתו של ליבנה־ליברמן, רחל כפרי בת ה־97 מנהלל, זוכרת היטב את צילומי "עודד הנודד", שהוסרט על פי ספר שנכתב על אחיה. "הצילומים היו אצלנו בנהלל, ובארוחות הצהריים הצוות התארח בביתנו והם תכננו את המשך הצילומים. אבא היה מאוד מעורב בהחלטות ואני, שהייתי ילדה בת 11, זוכרת את זה כחוויה מרגשת מאוד. אחותי שרהל'ה ואני הלכנו לסט והשחקן הראשי  שמעון פינקל היה אומר לנו 'ילדות, אל תסתובבו כאן בין הרגליים...' אבל אחר כך הרשו לנו להישאר".

צבי ליבנה-ליברמן בשדות נהלל // צילום: מתוך העיתון "הגלגל"

בתקופת צילומי "עודד הנודד" ו"מעל החורבות", ספר שתורגם לאנגלית בהוצאת אוקספורד ונקרא בתרגום "ילדי המערה" (The Children of the cave), היה שמו של הסופר עדיין צבי ליברמן. ב־1948 הוסיף לעצמו את השם ליבנה, לזכר בעלה הראשון של בתו רחל, יצחק ליבנה־בלינקי מכפר יחזקאל, שנהרג במלחמת העצמאות. "סבא היה איש ציבור פעיל מאוד וכל חייו, כולל כתיבתו, התמקדו באידיאולוגיה הציונית שלו - מה שעובר היטב גם בספר 'מעל החורבות'", מספרת נכדתו אורית כפרי.

"לפי יומניו, 'חלומות ומעשים', בהחלט עניין אותו שכתביו יהפכו לסרטי קולנוע, גם בפן האישי, אבל בעיקר בפן הציבורי של הקמת תעשיית קולנוע בישראל ויצירת סרטים כדרך לקדם את היישוב העברי בארץ. מסיפורי אמי אני יודעת שגם אחרי צילומי 'עודד הנודד', יחסיו עם נתן אקסלרוד נשארו טובים מאוד ואקסלרוד ביקר בבית המשפחה במסעות הצילום שערך בארץ".

ביומניו שופך ליבנה־ליברמן אור נוסף על מאחורי הקלעים של הפקת "מעל החורבות", כמו גם ביקורת לא מעטה על התוצאה הסופית. "אקסלרוד ושותפיו רכשו מצלמה בעלת קול, משאת נפשם היתה הפקת סרט עלילתי והם חיפשו שותף בעל הון", הוא כותב, "והנה, בין העולים החדשים, הגיע מגרמניה ד"ר קרמר - רופא שהביא איתו 1,000 לירות. הוצע לו להשקיע את כספו כשותף בהפקת הסרט - והוא הסכים.

"בתום הצילומים והעיבודים התקיימה הקרנה בפני המקורבים למפעל זה. יותר ממחצית הסרט היה מוצלח מאוד, המשחק ברמה גבוהה, המתח רב וגם הטכניקה לא רעה. קטעים מוצלחים אלה עשויים לעשות רושם גם על צופים במדינות אחרות. קטעים אחרים, כרבע מאורך הסרט, היו בינוניים, ואילו קטעים אחרים היו למטה מכל ביקורת. למראה קטעים מזופתים אלה, המקלקלים את העלילה והופכים את כל הסרט לקלוקל, ירדה עלי עוגמה רבה".

"שימור בעל ערך לאומי"

האפשרות לצפות בסרט 80 שנה אחרי שצולם, ברמת גימור מעולה, ולהסכים או לא להסכים לדעתו של ליבנה־ליברמן - מתקיימת בזכות חוקר הסרט העברי יעקב גרוס ז"ל, שמפעל חייו היה איתור ושימור סרטים עבריים, מראשית הקולנוע בארץ ישראל ועד ראשית המדינה. 

כרזת הסרט "מעל החורבות"

גרוס, שנפטר במפתיע בפברואר אשתקד בגיל 67, היה בעיצומה של עבודת שימור ושחזור "מעל החורבות" - מלאכה שאותה מסיימת בימים אלה בתו הסופרת היאלי גרוס, ממשיכת דרכו. 

"אבא ראה חשיבות עצומה בשימור הסרטים שצולמו בפורמטים של 35 מ"מ ו־16 מ"מ ובחידושם בעזרת טכנולוגיות מתקדמות", מספרת גרוס, "עבודתו נעשתה מתוך הכרת החשיבות הלאומית של הסרטים ושלא על מנת לקבל דבר. להפך, הוא הציג עצמו כאספן שדואג לשימור הסרטים בעלי הערך הלאומי - באוספים הלאומיים.

"הוא הבין שהצלת הסרטים הישנים היא מרוץ נגד הזמן, ולכן גייס לעזרתו בכל פרויקט מחדש את קרן רבינוביץ', את משפחות היוצרים והמשתתפים, ובראש ובראשונה את עצמו. לאורך כל הדרך עבד בשיתוף פעולה עם הארכיון הישראלי לסרטים בסינמטק ירושלים ועם ארכיון שפילברג, ולשמחתי גם לאחר מותו השתמרו הכוחות שרתם למשימה והפרויקט האחרון שנותר על שולחנו - 'מעל החורבות' - הושלם בהצלחה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו