ליאון דה וינטר לא בטוח שעיתוי אימוצו של חוק הלאום בידי הכנסת היה הולם. "האם היה צריך להעלות את זה עכשיו? הייתם צריכים לחכות 100, 200 שנה", הוא מסביר באירוניה, ומוסיף ברצינות: "אני חושב שהעיתוי לא היה מוצלח. קראתי את החוק בקפידה כמה פעמים. אני לא חושב שהחוק היה הכרחי, אבל אני לא מבין על מה המהומה. מה אנשים חושבים, שישראל אינה מדינה יהודית? זו מדינה ליהודים, שהוקמה בידי יהודים. על מה אנחנו מדברים? היו צריכים להכניס לחוק סעיף על שוויון כל אזרחי ישראל בפני החוק. אבל בכל הקשור להיות ישראל בית לאומי ליהודים - זה כך, אני רוצה שזה יהיה כך, ותודה לאל שזה כך".
מה לאחד הסופרים ההולנדים העכשוויים המוכרים והמתורגמים ביותר בעולם ולחוק הלאום? דה וינטר (64), בן לניצולי שואה ולמשפחה חרדית, הוא אחד הקולות הבולטים והבודדים בזירת התרבות האירופית, המגן על ישראל מפני ההסתה הנרחבת נגדה בתקשורת, באקדמיה, בפוליטיקה וברחוב, שהתעוררה לחיים בגלל המתיחות המחודשת ברצועת עזה והמחאה נגד חוק הלאום.
דה וינטר הוא גם בעל טור קבוע באחד מעיתוניה הנפוצים של הולנד, שגורם ללחץ דם גבוה לכל מאמיני דת "התקינות הפוליטית". הוא גם משלם מחיר על דעותיו הלא מקובלות בחוגי ההשכלה, ומוצא עצמו מותקף ומושמץ ללא הרף. זו מן הסתם גם הסיבה לכך שמבין כ־20 ספרים שכתב - רובם רומנים, והאחרון שבהם, "ג'רונימו", הוא מותחן פוליטי על חיסול בן לאדן - רק אחד תורגם לעברית ("המרחב של סוקולוב", מודן).
"היצירה הספרותית אינה ראי של הכתיבה הפוליטית שלי", מבהיר דה וינטר, "ועדיין, אני אפולוגיסט מוצהר של ישראל, גם של הקבוצות היותר שמרניות בה, ומעריץ של נתניהו. איך אפשר להיות סופר יהודי־ליברלי־מודרני־אירופאי ולהעריך מאוד את נתניהו? אני דוגמה לכך. זה אומר שבחוגים 'טובי חשיבה' מסוימים אני לא רצוי, כי איני השמאלני הממוצע, שמחפש כל הזמן יוזמות שלום ולא רואה תחליף לסטטוס קוו בישראל. זה אומר שאני לא חבר בקבוצות 'הגונות' בישראל ובהולנד. איני חלק מהתרבות האינטלקטואלית המרכזית, כי בעיני עמיתיי ופרשנים פוליטיים יש לי רעיונות מוזרים".
מה מוזר בהם?
"ביקורתיות כלפי פתרון שתי המדינות, כלפי אלטרנטיבה למצב הקיים; המחשבה שכל התשתית הקיימת להחזקת הבעיה הפלשתינית בחיים באמצעות סיוע של האו"ם היא אסון; שאני שמח שיש מישהו כמו טראמפ שתומך בנתניהו. לדעתם, אני בטח משוגע. כיהודי באירופה, כילד של ניצולי שואה, התלהבתי מהיהדות בישראל ומהקשר בין השניים. היה בלתי נמנע עבורי להתחיל להזדהות עם מצבה של ישראל.
"הרגע הראשון היה במלחמת ששת הימים. זו היתה שנת בר המצווה שלי. שנתיים לפני כן אבי נפטר. הייתי הילד היהודי היחיד בבית הספר. הקרבות החלו, ורציתי רק לבכות. זה היה השיא של שתי שנות צער. ואז המלחמה הסתיימה, ועברתי מגיהינום לשמחה אדירה. עדיין מרגש אותי לחשוב על זה. זו היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שייך לשבט הזה, שאלו הם בני עמי. שנות הבגרות והאוניברסיטה עדיין היו מלאות עימותים פנימיים. עד שכתבתי את הספר השלישי שלי, ולראשונה הדמות המרכזית בו היתה יהודי. זה היה כמו שחרור עבורי. בספרים הקודמים לא היו דמויות יהודיות, אף שיש עקבות ליהדות. לא ידעתי איך להתמודד עם זה ועד כמה אוכל להציג דמויות יהודיות בספר. הספר השלישי היה התפוצצות של יהדות, הזדהות איתה. מצאתי את קולי".
"יו"ש היא כמו חצר בטקסס"
הולנד נחשבת מדינה ידידותית מאוד ליהודים ולישראל. בעיקר בגלל ההזדהות של ההולנדים איתנו במלחמת יום כיפור, כשהחליטו לא להיכנע לחרם הנפט הערבי. התדמית הזו משקפת את המציאות?
"לא, ואני אומר זאת ללא כל היסוס. דברים השתנו. היתה המורשת של מלחה"ע השנייה, שהיתה רעה ליהודים בכל רחבי אירופה, אבל בהולנד היא היתה נוראה במיוחד. 80 אחוזים מכל יהודי הולנד גורשו ונרצחו. הניצולים לא התקבלו בברכה עם שובם או כשיצאו מהמחבוא. היו כמובן מקרים יוצאים מהכלל. בכל הקשור לישראל, וזה הפך כבר למחלה מידבקת, היה ניתוק שמאלני מישראל, שהפך כעת לקיצוני מאוד. נקודת המפנה העצומה בתפיסת ישראל היתה הטבח בסברה ושתילה. ישראל לא התאוששה מאז מהמהלומה לתדמיתה. לא עזר שהטבח לא בוצע בידי צה"ל, כי יש צורך פתולוגי להשליך על ישראל את הפשעים הנוראים ביותר".
דבר שאפיין בעבר יחס ליהודים.
"האנטישמיות לא חדלה עם השואה ומלחה"ע השנייה. קיים צורך עצום להפליל את ישראל, את זהותה, שהפך כעת לדחוף - כפי שרואים בתגובות על חוק הלאום. התקשורת בהולנד מדווחת על זה כאילו ישראל החליטה להרוג את כל הערבים. זה מתואר כ'חוק המפלה ביותר בתולדות האנושות'. המרקם האתני־דתי־לאומי של ישראל הוא רעיון שאירופה הפוסט־מודרנית דוחה.
"בעולם הפוסט־מודרני שלנו, לפחות בעיני החוגים שמשפיעים על דעת הקהל ויוצרים תפיסות של המציאות, אין יותר חלוקה בין מדינות, לא צריכים להיות גבולות, וגם לא צריכים להיות מינים שונים. כולנו חופשיים. קשה לחבר לזה את המציאות הישראלית, שמלאה בניגודים, במאבק האור בחושך, בבחירה תמידית של מותר ואסור. עבור אירופה המודרנית זה מוזר, אבל במזרח אירופה מבינים משהו מזה: ההונגרים, הפולנים ואומות אחרות מגלים הבנה לרצון של ישראל לשמר זהות אתנית־דתית".
כי זהות כזו נשללה מהם בידי הקומוניסטים?
"לחלוטין. וכאן, במערב אירופה, האמונה היא שכל התפיסות הללו מוטעות, ואחרי שתי מלחמות העולם צריכים לוותר עליהן. ישראל נוצרה מחשיבה הפוכה, כך שאי ההבנה התרבותית עצומה. זו לא תפיסה של כלל הציבור, אלא בעיקר של התקשורת והאקדמיה - איך להפליל ולעשות דמוניזציה למעשיה של ישראל בלי כל הקשר. הרי פחות אנשים נהרגו במלחמות בין ישראל והערבים מאשר בכל עימות אחר בעולם, אפילו בהשוואה לשנת מלחמת אזרחים אחת בסוריה. איך אפשר לקשר את העובדה הזו עם 'הציונים הרעים'? או לשיח המופרז על יהודה ושומרון? גודל השטחים הללו הוא כמו חצר אחורית בחווה בטקסס. אני מדבר על הדברים הללו בלהט רב, כי אני נמצא בישראל שישה חודשים בכל שנה. הבן שלי לומד בבין־תחומי, ובתי סיימה זה עתה לימודים בתל אביב, כך שאני מרגיש שם בבית, בטוח".
אתה חושב לעלות ארצה?
"יש לנו דירה בישראל ואני רוצה להיות שם עד כמה שאפשר. אני מקווה שכשאגדל ואהיה עשיר יהיה לי בית בזכרון יעקב עם נוף אל הים התיכון. זה אחד המקומות הקסומים שאני מכיר, שלא לדבר על היין והמסעדות".
"אנחנו כנענים"
זה מחזיר אותי לחוק הלאום, שהרי נוצר מהצורך של ישראל להילחם על הכרה בה כמדינה יהודית - מכיוון שרוצים להפוך אותה למדינת כל אזרחיה.
"אם זו תהיה מדינת כל אזרחיה, זה יהיה סופה של ישראל. ישראל היא יצירה פרדוקסלית מובנית. זה קיום יהודי. יש משהו קדם־מודרני, שבטי, ברעיון של ישראל, וכך זה צריך להיות. אנחנו, בני שבט מזרח־תיכונים, חזרנו לשורשים שלנו, למקור שלנו, למקום שאליו חלמנו לשוב 2,000 שנה. כל הסיפורת שלנו נולדה שם, וקשורה לנוף שם. אנחנו נושאים זאת איתנו בכל העולם. אנחנו כנענים. אנחנו מרגישים שם בבית. זה מפחיד אנשים שאינם חלק מזה".
פעם זו היתה הסיבה לכך שתמכו בישראל: חזרת היהודים לארצם. 70 שנה אחרי, זו בעיה. מה קרה?
"ההתפתחות של התקשורת והאקדמיה בעולם היתה קשורה להיבטים של מדיניות זהות עצמית מודרנית, פוליטיקה מגדרית, חילוניות מודרנית. זה קשור להשתלטות האיטית של רעיונות שמאל קיצוניים על הממסד. יהודים תמיד מילאו תפקידים בכירים בתנועות מרקסיסטיות. בה בעת הם פיתחו מדינה שהיא מחוץ לכל הזרמים הרעיוניים של הפוסט־מודרניות באירופה ובצפון אמריקה. אז רואים תערובת מוזרה, מדינה שהם לא מבינים, והתקשורת מציגה להם רק אלימות, דיכוי, גזענות, אפליה, תוך כדי סירוב לתאר את התמונה המלאה במזה"ת ואיך צריך להתנהג שם כדי לשרוד. לא מראים את המורכבות הנפלאה של המציאות בישראל: חופשיות מוחלטת בחופי תל אביב ותחנות רכבת עמוסות בחיילים, חרדים בירושלים ומצעד הגאווה, והכל קורה במקום אחד.
מתפללים במסגד ברוטרדאם // צילום: אי.פי.אי
מדובר בתפיסה שונה, שמבוססת על ערכים יהודיים. זה מה שאני מעריך ורוצה להיות חלק ממנו, וזה זר לחלוטין לדרך החיים של רוב האנשים בתקשורת ובאקדמיה במערב. גם בקרב יהדות ארה"ב נחלשת ההבנה למה שקורה בישראל. אנחנו בעיצומה של היפרדות בין שתי קבוצות היהודים הגדולות בעולם. רוב היהודים האמריקנים מזדהים עם רעיונות פרוגרסיביים, ומנגד נמצאת המציאות הישראלית. אנחנו רואים מתחים גוברים. בה בעת, מקבלי ההחלטות באירופה מגלים הבנה כלפי ישראל. הם לא יאמרו זאת בפומבי, אבל הם יודעים מה הם האיומים שבאים מהמזה"ת".
והציבור הרחב באירופה לא מודע לאיומים הללו?
"זה מעורב. רבים לא יודעים אם זה טוב שהיהודים עוזבים ומוסלמים מצפון אפריקה ומהמזה"ת באים. הם לא יודעים אם מדובר בחילופי אוכלוסייה, שתורמים לשלום ולרווחה בארצותיהם. יש ספקות גדולים. הודות לרשתות החברתיות והאינטרנט, כלי התקשורת המסורתיים מאבדים את השליטה על הדרך שבה הם מציגים את המתרחש בעולם, אבל לא ברור לי לאיזה כיוון זה מתפתח. אנשים שאני מכיר בקהילה היהודית הקטנה בהולנד חיים עם מזוודות ארוזות ליד דלת דירתם".
הם חיים בפחד?
"לא הייתי אומר פחד. אבל יש דאגה. האם אפשר ללכת ברחוב עם כיפה, עם תליון מגן דוד? זה יכול להיות מסוכן. היו בעבר תקיפות. יש שלושה בתי ספר יהודיים באמסטרדם; הם מבוצרים כמו פורט נוקס. זה סמל לקיום היהודי באירופה: חומות, חיילים, מצלמות אבטחה, גדרות תיל. אנחנו זקוקים לזה כדי לשרוד. בישראל זה אותו המצב, אבל שם יש סביבך מדינה שלמה".
האם האיום הגדול בא מקהילות המהגרים המוסלמיות או מסירובן של הרשויות להכיר באיום הזה?
"האליטה הפוליטית שלנו מהססת לפעול, כי לפעולה קודמת החלטה. זה אומר שצריך להבחין בין קבוצות אוכלוסייה שונות במדינה, וזה יהיה סוף החלום הרב־תרבותי. כשמקבלים מהגרים מצפון אפריקה ומהמזה"ת, מייבאים רעיונות שמושרשים שם. יש מחקר שלפיו 50 אחוזים מהמוסלמים במערב אירופה שונאים יהודים. בה בעת, מאפשרים לדת הזו לבנות מסגדים, ויש התפוצצות של שנאת יהודים אצל המהגרים החדשים.
"אנחנו גם רוצים למנוע פגיעה במדיניות הרווחה שלנו, אבל קיים עימות בין מדיניות רווחה למדיניות הגירה. ההגירה עולה כסף והיא גוזלת משאבים, את כספי המסים שלנו. פוליטיקאים מעוניינים להימנע מקבלות החלטות בעניין, אבל חייבים לקבל החלטות. או שנוריד את רמת החיים שלנו, או שנסגור את הגבולות. זה הנושא המהותי ביותר כרגע באירופה.
"זה גם אחד הדברים בישראל שהאליטות התרבותיות באירופה שונאות. יש גבולות שמגינים עליהם, גם בירי. להילחם כדי לשרוד, רעיון שוויתרנו עליו מסיבות טובות באירופה, הוא חלק עיקרי של המציאות הישראלית. העובדה שמדינה המושתתת על הרעיון הזה משגשגת, ושיש קשר בין הרצון לשרוד להקמת תעשיית ההיי־טק המפותחת, ראויה לנזיפה. המעבר מתפיסת היהודי החלש ליהודי החזק והנלחם - קשה. אנשים באירופה אוהבים יהודים מתים. לכן הדחף לגנותם ולנטרל את המסתוריות, הגאוניות, ההמשכיות והשמחה של הקיום היהודי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו