"קל לדרוך עלי כי אני קיבוצניקית"

שרה'לה שרון משוטטת בהנאה גלויה בין הטכנולוגיה הכי מודרנית למסורת של פעם. בטלפון החכם שלה, למשל, היא שולחת ומקבלת סרטונים, בודקת מיילים ומתכתבת בווטסאפ. אבל באותו ווטסאפ ממש היא משגרת אלי צילומים מתוך מחברת בכתב ידה, שבה רשמה את מחשבותיה בנושאים שלא הספיקה להזכיר במהלך הראיון.

גם אוצר המילים הנאה שלה לא תמיד מוצא את מקומו בין אז לעכשיו. את המילה האופנתית "ספוילר", למשל, לא הכירה קודם. "אה, זה כמו לגלות מה קורה בעמוד האחרון בספר", היא מאבחנת כשאני מפרש לה. "אני דווקא אוהבת את זה. כשאני הולכת לסרטים - אני רוצה לדעת מה הסוף. לפני שאני מתחילה כל ספר, אני קודם כל קוראת את הסוף, ואז אני רגועה יותר".

מנגד, במונח העכשווי "סטורי", המוכר היטב לכל נערה באינסטגרם, היא משתמשת בטבעיות. "אני לא בסטורי. אין לנו מחשב ביתי, רק לפטופ שמיועד למצגות. בנייד אני בעיקר מדברת ומתכתבת. אני לא מכורה, בניגוד לנכדים שלי שלא עוזבים את זה. מצד שני, אני אומרת לעצמי, הם יודעים פי אלף ממני. מצד שלישי, אני אומרת - לא צריך לדעת כל כך הרבה".

וכן, הסמל הנצחי של ארץ ישראל הישנה והטובה, מי שנדמה שרואה הכל דרך ים של שיבולים, מודה שהיא "פוחדת מהקִדמה". 

למה?

"זה מזכיר לי את 'הבה נתחכמה לו' - בנו את מגדל בבל ורצו להגיע הכי גבוה. תישארו עם המבט והמגע. אני פוחדת מהרובוטים, לא רק מזה שייקחו לנו את מקומות העבודה, אלא גם מכך שהמגע שלהם לא חם. הוא נירוסטה. אתה לא יכול לשוחח עם רובוט או ללמד אותו לרקוד 'יד ימין בפנים, יד ימין בחוץ'. הוא רובוט. לא רוצה לחיות בעולם כזה. למזלי ולצערי, לא אחיה כשזה יקרה".

השנה, בדיוק כמו המדינה, חגגה שרה'לה מקיבוץ אשדות יעקב איחוד יום הולדת 70. "אני את שלי עשיתי, ועכשיו תור הדור הבא", היא נאנחת בסיפוק. "שיעשו עליהם את החיקויים ויעבירו עליהם את הביקורות. מבחינתי, אני ממשיכה על אש קטנה.

"בגיל 60 היו לי מחשבות פרישה, לתלות את הקלידים ולהפסיק. אז יענקל'ה (בן זוגה ב־51 השנים האחרונות ושותפה הצמוד לקריירה כבר 18 שנה; נ"ו) אמר לי, 'תקשיבי, כשמפסיקים לעשות נהיים חולים והולכים לשבת בתור לרופא ולאחות. השנה הוא אמר לי, 'אם את רוצה בגיל 70 להפסיק עם זה, אני לא אהיה חולה - אני פשוט אתאשפז'. 

"יש ביצירה, בשירה ובעבודה משהו בריא מאוד. לכן הפסקתי לדבר על פרישה. כל עוד שנינו בריאים, גם אם כואב פה ושם ויש סחרחורת לפעמים, אנחנו ממשיכים. אפסיק הכל רק אם אחד מאיתנו ילך לעולם שכולו טוב. לבד לא אמשיך, ואם יענקל'ה יישאר לבד, אז ודאי שהכל ייגמר. טפו, טפו, חמסה".

המילה "פספוס" מרחפת לא פעם מעל הראיון. באיזו מידה הקריירה של שרון התפספסה, זו שאלה שהיא ויענקל'ה מתחבטים בה לא מעט. הוא טוען שהטלוויזיה לא ניצלה את מלוא הפוטנציאל שלה - למשל, בתוכניות מוזיקליות לילדים שהיתה יכולה להגיש. היא חושבת שגם היום יש לה מקום בלוח השידורים.

"אם רוצים להנחיל את שירת הזמר העברי לדור הבא, צריך לקחת אנשים שיודעים איך עושים תוכניות זמר כאלו. זה צו השעה. עד היום, יותר מ־20 שנה אחרי שתוכניות הטלוויזיה שלי נגמרו, עדיין עוצרים אותי ברחוב ושואלים: 'לאן נעלמת, מתי את חוזרת?'"

לדעתך, היית יכולה להצליח יותר?

"פעם פשה הגדול (מפיק העל אברהם דשא פשנל; נ"ו) בא אלינו הביתה לקיבוץ וביקש להיות האמרגן שלי. בדיוק כמו שהוא עשה עם הגשש החיוור. אבל אנחנו לא הבנו כלום ולא רצינו להתחייב, אז אמרנו, 'לא מתאים לנו'. יענקל'ה מרגיש שזה פספוס, אני לא. טוב לי ככה.

"הפרסום מביא איתו גם חיקויים וביקורות, ומאוד חששתי מזה. טל פרידמן חיקה אותי פעם ב'ארץ נהדרת', ולא אהבתי את זה. הוא לבש שמלה. אני? שמלה? מי ישמע. עמד ליד הפסנתר, לא ישב, ורק דפק על הפסנתר. כולם אומרים לי, 'אם את לא ב'ארץ נהדרת', את לא קיימת'. סליחה? לא רוצה.

"כבר בתוכניות הטלוויזיה הראשונות, ב־1978, אמרו עלי 'הקיבוצניקית הזאת, מה היא שמחה?' חשבו שזו הצגה. לאורך השנים היו התבטאויות איומות. מבקר אחד כתב עלי: 'היא מגעילה אותי, בא לי להקיא'. מישהו אחר כתב: 'כשאני רואה אותה בטלוויזיה, אני מרגיש שקיבלתי בעיטה בביצים'.

"פעם עשיתי ערב שירים רוסיים עם המשורר נתן יונתן ואמרו, 'מה לפולנייה הזאת עם שירים מרוסיה?' אז נתן צלצל אלי ואמר, 'תקשיבי, מחר עוטפים עם זה דגים. תעשי לי טובה, אל תגיבי'. גם אחותי אמרה לי, 'הדף שלך כולו לבן, כולו טוב, אז יש עליו נקודה קטנה שחורה. פשוט תתעלמי ממנה'. אבל זה הדבר היחיד שבולט על הדף הלבן. אפילו עם כלור לא אצליח להוריד את מה שאומרים עלי. אני קיבוצניקית, קל לדרוך עלי, אבל אני לא יכולה לשכוח.

"מה הן המילים אם לא שתיקה. הייתי מצפה מהמבקרים ומהכותבים שיזכרו שיש כוח עצום למילים, למשפטים, לדברים שנכתבים עם רעל. וגם שיזכרו שמאחורי כל איש ואישה שכותבים עליהם - יש משפחה שנפגעת, שלא מבינה למה כתבו ככה על אמא או על סבתא שלהם".

*  *  *

כבר ארבעה עשורים מובילה שרון את מועדון הזמר של עמק הירדן ומנחה ערבי שירה המתקיימים במועצה האזורית אחת לחודש, בערך. "הגעתי ל־330 שירונים במשך 40 שנה, אם כי בשנתיים האחרונות עברנו למצגות, כי הנייר התייקר ואנחנו לא רוצים לפגוע בטבע.

"עם מי לא הופעתי לאורך השנים. עם שושנה דמארי, עפרה חזה, ירדנה ארזי. עם הזמרים הכי גדולים. עם ראשי ממשלה, שרים. בכלל לא הבנתי מה קורה, לא חשבתי שזה משהו. זה התפשט כמו אש. כל מקום שכיבד את עצמו עשה שירה בציבור. כל הארץ שרה".

נדמה שהפופולריות של השירה בציבור דועכת, למרות מועדונים דוגמת הגנקי בתל אביב. הגענו לסוף עידן?

"זה סגנון חיים, לא טרנד או מדורה שנדלקה וכבתה. זה התחיל במלחינים דניאל סמבורסקי ודוד זהבי, שישבו מסביב למדורה עם דפי סטנסיל. משם זה עבר לתוכניות רדיו ולערבי שירה בציבור שעשה גיל אלדמע. אני פתחתי עם ארי שמאי את ה'גנקי'. אבל לא היו לי יחסי ציבור, אז אולי שוכחים. מי לא בא לשם בזמני? יאיר לפיד, שטראוס וכל העשירים האלה. פעם אחת שרתי על הגג בעזריאלי עם אלף חבר'ה צעירים".

עינת שרוף היתה האחרונה מהתחום שפרצה למיינסטרים. למה אין דור המשך לך, לגבי ברלין ולאפי נצר?

"לכל אחד יש הדרך שלו. יש אנשים שיש להם יחסי ציבור, ואת המלבישה ואת זאת שדואגת עבורם להופעות. ויש מישהי כמוני, שלא מחזיקה אנשים שעובדים אצלה. מצלצלים אלי, מזמינים אותי - ואם אני לא תפוסה, אני באה.

"אני נותנת כבוד לכתיבה וחייבת שיהיו מילים - אם לא בשירונים אז על מסך. יש כאלה שמנגנים שירה בציבור וכל הזמן רק רוקדים. גם זה בסדר".

יכול להיות שהקריוקי דחק הצידה את השירה בציבור?

"זה לא מאיים עליי. קריוקי עונה על הצורך של אנשים שישמעו אותם שרים. אבל בדרך כלל זה קורה במקום שבו אנשים יושבים ואוכלים וצוחקים על איך שההוא מזייף. אין הנחיה. זה משהו של בדיחות הדעת, והוא לא יחליף את השירה בציבור".

ב"אף פעם לא מאוחר - עונת הבנות". "טסתי לתאילנד בביזנס. פעם ראשונה, וכנראה יחידה. פתאום הרגשתי איך חיים האנשים העשירים"

היא נולדה כשרה אלתר, למדה פסנתר קלאסי וניצוח על מקהלות, ובמשך 30 שנה עבדה כמורה למוזיקה, לריתמיקה ולדרמה יוצרת בבתי ספר, עד שפרשה מההוראה בגיל 50.

הוריה, צילה וישראל, עלו ב־1936 מפולין כחלוצים. אביה שירת בצבא הבריטי, עסק בעלייה בלתי לגאלית לארץ, שימש רכז משק ובהמשך עבד בבית ברל. אמה השתתפה בסלילת הכביש לצמח, סמוך לכנרת, עבדה ברפת וגם הפעילה מאפייה בקיבוץ. בהמשך התמקצעה כקוסמטיקאית.

"מאמא קיבלתי את המבט והמגע. להקשיב לאנשים ולהביט להם בעיניים, לאהוב כל אדם באשר הוא. מאבא קיבלתי את הציונות, החריצות, אהבת המולדת ורוח ההתנדבות. שניהם לימדו אותי שהכי חשוב זה משפחה, ואם אפשר - אז שתהיה גדולה ואוהבת".

כל חייה היא מתגוררת "הרחק מההמון הסוער" באשדות יעקב איחוד, שעל שפת הכנרת. 

"עד גיל 14 בכלל לא יצאתי מהקיבוץ. הייתי בטוחה שאשדות יעקב זה ארץ ישראל. ואז אבא שלי אמר לי, 'אני רוצה להראות לך מה זה עיר'. הוא לקח אותי לחיפה, הראה לי בנות שהולכות בחצאיות ובשמלות, לא רק במכנסיים. ואז הוא אמר, 'אני נותן לך שם של רחוב ומספר. אני אתחבא, ואת תמצאי שוטר ותשאלי אותו איך את מגיעה לשם'. אני זוכרת את זה עד היום, למרות שעברו 56 שנה. הצלחתי, אבל אמרתי לאבא, 'שלא תעז לעשות לי את זה עוד פעם'".

איך הרעיון הקיבוצי השפיע על האופי שלך?

"אני תמיד חייבת להיות בתוך מעטפת. עם הזמן יצאנו בקיבוץ מתסמונת המטפלת. התחלנו לדאוג לעצמנו, ללכת לבנק, ללמוד איך לעשות קניות ומה צריך שיהיה לך בבית.

"רק פעם אחת, באמצע שנות ה־90, יצאתי מהקיבוץ לתקופה ארוכה. במשך שנתיים עברנו לרעננה, כשהבת שלי, שירי, אז בת 15, שיחקה בנבחרת הכדורסל של תיכון אוסטרובסקי. זה היה צעד לא קל. 

"זו נחשבה לנו 'עבודת חוץ'. לא לקחנו חופש ולא עזבנו, והקיבוץ שילם לנו את שכר הדירה. עבדתי יומיים בשבוע כמורה למוזיקה בגנים ברעננה, ובשאר הזמן המשכתי ללמד בקיבוץ. יענקל'ה עבד באיזו חברה, וכל הכסף שלנו הלך לקיבוץ. היינו נוסעים עם שירי למשחקים, וזה היה טירוף. היא לא רצתה לצאת לעיר לבד, אז החלטנו ללכת איתה".

התנועה הקיבוצית עברה שינויים עצומים בעשורים האחרונים. מבחינתך זה דבר חיובי או שלילי?

"בכל צורת חיים יש צדדים חיוביים ושליליים. בשבילי, בקיבוץ יש יותר חיובי - בשקט, בשגרה, באופניים על המדרכה, בדלת הפתוחה לרווחה, בחיים בצניעות. החיים בעולם השתנו, ואנחנו כקיבוץ לא יכולים להישאר מאחור. מי שלא מתקדם, הולך אחורה.

"מה שצריך לשמר בתנועה הקיבוצית זה את התרבות והחינוך. יש סרטים, הצגות, קונצרטים. כבר 30 שנה אנחנו חוגגים ליל סדר וראש השנה בחדר האוכל. בסוכות בונים סוכה ענקית בחוץ, ובשבועות יש ריקוד הכוהנות וריקוד השיבולים, והבחורים הולכים בחולצות לבנות וקוצרים. חייבים לשמור על זה. אחרת, לעירונים לא יהיה לאן לבוא ולראות איפה אנחנו חיים. התרבותי יוצר את החברתי.

"יש נהירה עצומה של בנים חוזרים לקיבוץ, מפני שהחיים בקיבוץ קלים יותר. גם קל להזדקן בקיבוץ. דואגים לך, מביאים ביטוח לאומי, מנקים לך את הבית. יש חדר אוכל, אתה לא צריך לבשל לעצמך. אמרו לי, 'יכלו להיות לך שלושה בתים בתל אביב'. מה אני צריכה שלושה? מספיק לי האחד שיש לי. דירה קטנה בקיבוץ, 72 מטר וזהו".

יש לה ארבעה ילדים, כולם עזבו את הקיבוץ. "לא אכפת לי, להפך, אפילו יותר מאתגר אותי. זֶמֶר גר בנופית, מיכל שכרה עכשיו בית בנחשולים, עוזי גר ברמת גן ושירי בראשון לציון. אני מסתובבת ביניהם, הולכת לגנים, עושה שיעורים עם הנכדים".

עשרה נכדים יש לה, והיא רואה בהם גאווה ענקית. "אחד הנכדים שלי סיפר בבית הספר ש'סבתא היתה באירוויזיון', אז הגעתי לכיתה שלו וכולם דיברו על התחרות. המורה הקרינה את 'שירו', השיר שאיתו הופעתי, ואחר כך עשיתי להם שירי מולדת לכבוד 70 שנה למדינה. לנכדה הקטנה עשו בגן מסיבה של סבתות וסבים ביער, עם פיתות על הטאבון, וגם שירי ארץ ישראל ושירונים. אני מה זה מתנפחת משמחה.

"כשאני מדברת על הילדים ועל הנכדים שלי, אני בוכה מאושר. יש לי לפעמים חרטה למה השקעתי כל כך הרבה בעבודה במקום להיות יותר עם הילדים. בתור ילדה בקיבוץ, הלינה המשותפת עברה עלי באושר ענקי. עשינו דרמה יוצרת, התחפשנו, שיחקנו מחבואים ותופסת - היה פנטסטי. שלושה מילדיי הספיקו לגדול בלינה המשותפת, לפני שזה השתנה ללינה משפחתית, ובתור אמא זה לא היה קל.

"היינו חמישה אחים שנולדו בקיבוץ, ורק בשישי־שבת היינו ישנים עם ההורים. אצל הוריי דגלי הציונות היו מאוד גבוהים, והמטרה שלהם היתה ענקית - להקים את המדינה. אז אני לא יודעת אם היו להם רגשות אשם. לי כן יש נקיפות מצפון. כשהילדים שלי היו קטנים, יענקל'ה היה נשאר איתם ואני נסעתי להופעות עם נהג מונית. הייתי חוזרת בשלוש־ארבע לפנות בוקר. גם עכשיו אני חוזרת בשעות האלו, אבל כבר לא אכפת לי.

"בדיעבד אני אומרת, שחבל על כל בוקר שהייתי מזרזת אותם לרוץ לבית הספר. אולי לא היתה לי מספיק סבלנות להקשיב להם. ועוד דבר, הלכנו שבי אחרי מה שהמורים אמרו. הפחד של מה יאמר המורה, 'הילד לא הכין שיעורי בית, לא עמד במבחן'. מה זה חשוב? למה צריך חמש יחידות במתמטיקה ולא שלוש? קודם כל תהיה בן אדם, תאהב, תשמח בילדותך".

כשהיתה בת 15 הגיע לקיבוץ צעיר מתל אביב, יענקל'ה שרון, המבוגר ממנה בתשע שנים. הוא היה חקלאי, נהג ועבד במפעל הפלסטיק של הקיבוץ. כששירתה בצבא נישאו, ומאז שנת 2000 הם גם עובדים יחד. "לאמנים אחרים יש מנהל אישי, מנהל הפקה, מחסנאי, מנהל חשבונות, איש יחסי ציבור ונהג. אז יענקל'ה עושה את כל זה בשבילי. הוא אחראי לצד הטכני ואני לצד התוכני".

איך משלבים זוגיות עם עבודה משותפת?

"זה מתחיל מזה שבכל בוקר אני קמה, עושה לעצמי קפה ומכינה עוד כוס עם כפית סוכר וכפית קפה. כשאני שומעת קולות של מישהו מתעורר או כשאני מריחה את האפטר שייב שלו, אני מדליקה שוב את הקומקום ומוזגת. ואז אנחנו בונים סדר יום - מה עושים, לאן נוסעים, מי מביא כביסה נקייה או אילו קניות צריך לעשות בכולבו ומתי נוסעים לראות את הנכדים. 

"ברור שיש בינינו חילוקי דעות, כי יענקל'ה הרבה יותר מעשי ואני הרבה יותר מרחפת. אני מאוד נרגשת, והוא יציב. אני צריכה להקשיב לו, כי בדרך כלל הוא צודק".

ולאן הולך הכסף שאתם מרוויחים?

"תמיד כולם שואלים אותנו, איפה הכסף? זה נורא מסקרן את העירונים. אז הכל הולך לקיבוץ, ושנינו מקבלים משכורות מהקיבוץ בהתאם לעבודה שלנו".

יענקל'ה מתנדב להסביר: "עד ההפרטה, הכל הלך לקיבוץ. הקיבוץ זה הבית. אחרי ההפרטה היתה ועדה שקבעה לכל אחד את גובה המשכורת בהתאם למקובל בשוק העבודה. אנחנו מתנהלים בעניין התשלומים וההכנסות עם הנהלת החשבונות של הקיבוץ".

*  *  *

השבוע עלתה (רשת 13) העונה החדשה של הדוקו־ריאליטי "אף פעם לא מאוחר", הפעם ב"עונת הבנות", ובמסגרתה הוטסה שרון עם שלוש נשים דעתניות נוספות - רבקה מיכאלי, ציפי פינס ונורית גפן - לטיול תרמילאות מאוחר בתאילנד. הארבע התחככו בתושבים המקומיים, טעמו מאכלים מסורתיים, ובעיקר עסקו בעקיצות הדדיות ובהומור  - לרוב על חשבונה של שרון המזמרת. 

"בהתחלה לא רציתי לנסוע בלי יענקל'ה, ובטח שלא כקיבוצניקית יחידה עם שלוש תל־אביביות", היא מסבירה. לבסוף נעתרה והצטרפה לנסיעה, שצילומיה נערכו בשנה שעברה.

"אני אוהבת יצירת מגע וחיבוק, אוהבת לפתוח דלת בלי לצלצל בפעמון ולהיכנס. בעיר אין אותה עזרה הדדית לשכנים שלך. ציפי פינס אמרה לי, 'בקיבוץ הכל כל הזמן יחד, אין את האינדיבידואל'. מה פתאום. לכל אחד יש את האישיות שלו, את הפעילות שלו".

את החוויה שעברה בתאילנד היא מתארת כמכוננת. "טסתי בביזנס. פעם ראשונה, וכנראה יחידה, בחיי. פתאום הרגשתי איך חיים אנשים עשירים. בטיול גיליתי את עצמי. עשיתי דברים שלא חשבתי שאעשה, וזה עזר לי לפתור חששות ופחדים. הפחד הכי גדול היה שיקרה לי משהו ואמות בתאילנד. אני רוצה למות פה, בארץ ישראל, לא רוצה שיסחבו את הגופה שלי.

"לא ידעתי שאני יכולה להתפרע ולהשתולל ככה. רכיבה על פילים, ראפטינג, מערות, מסיבת פול מון. עשיתי שירה בציבור עם מטיילים בתאילנד. זה היה היסטרי. בכיתי ליענקל'ה בטלפון, 'אני חוזרת אישה אחרת'. זאת באמת היתה חוויה של פעם בחיים".

השותפות שלך לא תמיד אהבו את הנטייה שלך לשיר בכל הזדמנות. 

"בכל פעם שהיה לי קשה - התחלתי לשיר, וזה עזר. אמרתי להן שזאת דרך החיים שלי. ככה אני גם מתגברת על כל מיני מחשבות ופחדים".

"אני לא אוהבת קיצונים. זה מפחיד אותי. לא ימני קיצוני ולא חרדי קיצוני ולא שמאלני קיצוני" // צילום: אפרת אשל

הגיחה לציוויליזציה שונה לחלוטין מזו שהכירה הזכירה לשרון את השליחות שעשתה ב־1981 מעבר למסך הברזל, בבריה"מ הקומוניסטית. "נשלחתי על תקן מזכירה במשלחת מטעם משרד החוץ ליריד הספר הבינלאומי שנערך במוסקבה. פחד אלוהים. הייתי אישה יחידה בין בחורים.

"המטרה שלנו היתה להיפגש עם יהודים שבאו ליריד מכל רחבי בריה"מ. הבאתי איתי שירונים מעמק הירדן, ובכל ערב יצאתי לבתים במוסקבה כדי ללמד אותם שירים עבריים. סיפרתי ליהודים שם על הקיבוץ ועל התרבות בארץ, רקדתי בחוץ בשמחת תורה, ביקרנו בבתי כנסת. אפילו לימדתי שירים את יולי אדלשטיין ורעייתו, שהיו אז מסורבי עלייה לישראל.  

"איך שנחתנו בבריה"מ עיכבו אותי שלוש שעות בבידוק הביטחוני. הפשיטו אותי וזמזמו על הגוף שלי כאילו שתלתי בפנים משהו. כל אותו הזמן שרתי להם 'אל בורות המים' של נעמי שמר. שלוש שעות אותו שיר.

"אסור היה לנו לדבר ברחוב, כי היו מאזינים לנו. סוכנים של הקג"ב הלכו אחריי כל הזמן, וגם ניסו לפתות אותי ללכת איתם. אמרתי להם, 'אני אישה נשואה, יש לי ארבעה ילדים'. ניסו להפיל אותי, כדי שיעיפו אותי משם ולא אעמוד במשימה.

"אבל אני, שלא כמו אשת לוט, לא הסתובבתי אחורה. שנים לא הייתי מסתובבת אחורה. גם כשקראו לי. ידעתי שעוקבת אחריי מכונית שחורה ואמרתי להם, 'לכו תעבדו בבננות. חבל על הזמן שלכם'.

"אחרי שנתיים חזרתי לזירת הפשע. הפעם נסעתי למוסקבה עם שתי נשים, וזה מאוד הקל עלי בהפחדות של הקג"ב. איך שנכנסנו, אמרו למשלחת: 'אנחנו מזהירים את החברה שרה שלא תעשה פעילות נגד המשטר הסובייטי'. אני זוכרת שקראו לי לשיחה במשרד החוץ, כדי לשכנע אותי לנסוע שוב. הזמינו גם את אבא שלי ואת אחותי. ברגע שאמרו לאבי שחשוב מאוד שאסע, למרות שלא בטוח שאחזור משם, הוא מייד אמר, 'היא צריכה לנסוע'. אבא שלי עבורי הוא דמות הרואית. הוא היה בבריגדה, לימד שירה עברית בקפריסין במחנות המעצר של הבריטים. מה שהוא אומר - אני עושה. אז נסעתי".

באותה התרגשות היא מספרת על ההתנדבות שלה, כבר 21 שנה, בכישורית - כפר בגליל המערבי המשמש בית לכ־180 בוגרים בעלי צרכים מיוחדים בתחום הנפשי, ההתפתחותי והרגשי. "את כל חגי ישראל אני עושה להם, ממש כמו בקיבוץ. אתמול ארגנתי יום הולדת לאחד החברים. יש לי שם מקהלה וחבורת זמר. אני מחוברת אליהם כל כך ואומרת לעצמי, תראי איזה טוב את עושה לאנשים במוזיקה ובאהבה שלך אליהם".

את האהבה היא מפזרת, לדבריה, בכל מקום. מבקשת לחיות בעולם שבו לא מגבילים אהבה, לא משנה מאיזה סוג היא. דברים שמקבלים משנה תוקף על רקע מאבק חברי הקהילה הלהט"בית בעניין הזכות להיות הורים באמצעות פונדקאות. 

"אני חושבת שבכל מקום שיש בו אהבה, צריך לממש אותה, לתמוך בה. גבר עם אישה, אישה עם אישה, גבר עם גבר - כל צורה של הקמת משפחה היא לגיטימית. יש לתת זכויות שוות למימוש האהבה לכל צורת זוגיות. צריך לשחרר את החבל - לאפשר להם לאמץ וגם אפשרות לפונדקאות".

בעידן MeToo מתבקש לשאול: גם את חווית אי פעם הטרדה מינית?

"לשמחתי, או לתמימותי, לא הוטרדתי אף פעם. או שלא ידעתי שזו הטרדה. לא נראה לי. אני מאוד תמימה, מאוד מאמינה לאנשים. אולי באמת חשבתי שמי שאומר לי דברים מסוימים באמת מתכוון, בסך הכל, לזה שאני נורא יפה".

*  *  *

אני שואל את כוהנת המוזיקה העברית עד כמה היא מתחברת למוזיקה שנוצרת עכשיו. "המוזיקה העברית השתנתה", היא עונה מייד. "היום כותבים דברים שלא כל כך מתאימים לשירה בציבור. הרבה 'אני לעצמי עם הבעיות שלי'. לדעתי, צריך לספר יותר את תולדות העם שלנו.

"אני מתה על עברי לידר. נורא אוהבת את שלומי שבן ונתן גושן. יש להם איזושהי רכות בשירה ובהגשה. יש להם נוכחות. חלום חיי הוא להתחבר לשיר אחד עם יהודה פוליקר, הוא צובט בלב. אני מעריכה מאוד את חוה אלברשטיין. גם משה בקר הוא איכות.

"כששואלים אותי מה אני חושבת על 'שני משוגעים' של עומר אדם, או על סטטיק ובן־אל, אני עונה: 'זאת התקופה שלהם'. סטטיק ובן־אל דוהרים קדימה בהשקעה מטורפת. כל הכבוד להם".

ומוזיקה ים־תיכונית בכללה?

"אני מאוד אוהבת את חיים משה, בעז שרעבי, יואב יצחק, עמיר בניון. המוזיקה הים־תיכונית מקפיצה בשמחה ובריקודים כל אירוע. יש המון שירים מזרחיים שמרגשים אותי. 'בדד' של זהר ארגוב יכול לגרום לי לבכות. קח, למשל, את 'היא רק רוצה לרקוד' - זה שיר מקסים ומקפיץ. אני מחוברת לשירים שנוגעים לי בנפש".

את רואה תוכניות ריאליטי שירה?

"אהבתי את 'בית ספר למוסיקה', 'הכוכב הבא' ו'אקס פקטור'. אני אוהבת שמתעסקים במוזיקה. יענקל'ה הלך פעם לצביקה הדר ואמר לו, 'למה אתה לא לוקח את שרה'לה בתור שופטת, הרי יש לה ידע מטורף'. וצביקה ענה, 'היא כל כך טובה, שהיא תעביר את כולם'. 

"והוא צודק. אני לא הייתי יכולה להגיד למתמודד באודישן, 'לך תאסוף בולים במקום לעמוד ולשיר'. אני לא מסוגלת".

כאמור, אחד מרגעי השיא שלה נרשם כשנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון באירלנד ב־1993, עם להקה בשם "שירו". עוד במשדר הקדם, שזכה באותם ימים לרייטינג אסטרונומי, נחשבה לעוף מוזר, כשעברה בין שולחנות האמנים מאחורי הקלעים, חילקה קוביות שוקולד שעליהן נכתב "בהצלחה", ואפילו נשאה מול כל הזמרים נאום שלא כולם הצליחו לעכל. 

בסוף השאירה אבק לצביקה פיק, דורון מזר, אדם ושימי תבורי, טבעה בנאום התודה שלה את צמד המילים "הפרחים לצה"ל" - וטסה למילסטריט, אירלנד, שם אספה רק 4 נקודות וסיימה במקום ה־24 - אחד לפני האחרון. 

"הידיעה שמיליונים רואים את התחרות הפחידה אותי מאוד. לא יודעת איך עשיתי את זה. אני חושבת שאיבדתי את ההכרה. כשחזרתי לארץ אמרתי לעצמי, מישהו מת? מה זו האיבה הזאת? מה זה הכעס הזה? 

"בגלל שהשיר שלי הגיע למקום לפני האחרון, הוחלט שבשנה שלאחר מכן ישראל לא תיוצג באירוויזיון. אנשים ממש זעמו והאשימו אותי. לקחתי את זה קשה, עד שאמרתי לעצמי, קחי את החיים בפרופורציות, לפי איך שאת חיה ולא לפי איך שאחרים מציגים את זה".

מה דעתך על נטע ברזילי, זוכת האירוויזיון האחרון?

"היא אמיצה. מוכשרת כמו אש. יש לה עכשיו תפקיד חשוב - כל יחסי הציבור של המדינה מוטלים על כתפיה. היא צריכה להביא את הסימפטיה אלינו, ובינתיים גם עושה את זה בהצלחה. אז השיר שלה לא בעברית. אולי אם היה בעברית, לא היינו זוכים. היא הביאה את האירוויזיון לישראל, ועל זה אני מצדיעה לה".

"לא יודעת איך עשיתי את זה". באירוויזיון ב־1993

מאז אסון התנגשות המסוקים ב־1997, שבו נהרג אחיינה, סמ"ר אבנר אלתר ז"ל, עם עוד 72 חיילי צה"ל, הפסיקה שרון לציין את תאריך יום הולדתה הלועזי, 4 בפברואר - שבצירוף מקרים מצמרר נפל על היום שבו אירע האסון. במקום זאת היא חוגגת רק בתאריך העברי. 

"היה לאבנר אוסף הדיסקים הישראליים הכי גדול במשפחה", היא נזכרת. "לכן, מדי שנה, אנחנו בוחרים נושא מהזמר העברי עם הוריו - אחי ואשתו - ואז קוראים ושרים לזכרו. אני שרה גם כשעצוב לי".

כמי שמתגוררת לא רחוק מהגבול עם סוריה, עד כמה את מרגישה את המתיחות באזור?

"ילדתי את בתי הבכורה במלחמת ההתשה. ישר למקלט. אותו דבר עם הבן השני. הפגזות, קטיושות, פחדים. זו היתה תקופה נורא קשה, ולא העליתי בדעתי שאני יכולה לקום ולעזוב. היום אני חושבת, אולי הסורים לא רואים את אשדות יעקב וזה פשוט יעבור מעלינו. 

"אני מפחדת מהמצב הביטחוני, שומעים אצלנו כל הזמן מסוקים ומטוסים. אני דוגלת בפסוק 'הפרחים לצה"ל'. לא היו לנו חיים בלי הצבא שלנו. לא היינו יכולים לחיות חיי תרבות אם לא היה מי ששומר עלינו ביום, בליל ובערפל.

"תשמע, אני רק רוצה לבכות על החקלאות והחקלאים בעוטף עזה. אני משתגעת. זה לא קל ששורפים להם את כל החיטה. אתם ממציאים רובוטים ולא יודעים איך להשתלט על עפיפון? ואין שום פתרון באופק. 

"אני לא אוהבת קיצונים. זה מפחיד אותי. לא ימני קיצוני ולא חרדי קיצוני ולא שמאלני קיצוני. אני מוכנה לשוחח עם כל דעה אחרת, אבל בלי התלהמות, בהקשבה, בסבלנות. בלי צרחות - בתרבות של סובלנות.

"אני חושבת שהאהבה שלי לבני אדם סוחפת, מביאה את האנשים להיות יחד, להקשיב למוזיקה, למילים. לחוות את החוויה של לחיות בארץ ישראל".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו