כאשר פרופ' סטיבן פיין מדבר על המנורות, עיניו בורקות. עבור מי שנחשב ל"גדול חוקרי המנורות" כיום, המנורה היא לא רק זכר לבית המקדש שנחרב לפני 1,948 שנה. "המנורה היא סמל יהודי אולטימטיבי בעיני עצמם ובעיני עמים אחרים", אומר פיין. "לא במקרה דווקא היא זו שנבחרה להיות המרכיב המרכזי בסמל מדינת ישראל".
הרומן האישי של פיין עם המנורה החל בילדותו. כילד יהודי בארה"ב, דרך המנורה השתקף העם היהודי, ההיסטוריה הארוכה שלו והתחדשותו בארץ ישראל של ימינו. ייתכן שהקשר הרגשי החזק - אצלו ואצל רבים אחרים - ניצת עם הדלקת נרות חנוכה - אקט יהודי אוניברסלי. והרי החנוכייה היא בעצם מנורה, ואפילו המילה "חנוכייה" עצמה הוספה על ידי חמדה בן יהודה למילון של בעלה אחרי ששמעה אותה משכנותיה הספרדיות, שעה שבשאר הקהילות של העם היהודי היא נקראה בשם "מנורה" או "מנורת חנוכה".
עם השנים, מחקר המנורות הפך עבור פיין, חוקר בכיר בישיבה יוניברסיטי, להתמחות מדעית ולמשימת חיים. לפני כשנתיים פרסם ספר, "The Menora", ובו סיכום הממצאים העיקריים שנתגלו עד כה. אולם, המרדף שלו אחרי מנורות ממשיך בכל עת, ולפעמים מזכיר סיפורים בלשיים. לפתחו של פיין מגיעות עדויות רבות להימצאות המנורות מכל רחבי העולם העתיק - ובמיוחד מאסיה הקטנה. הוא מתבקש להתיר את סבך התעלומות - לראות את מה שהאחרים פספסו, לזהות ולפרש.
"פעם נכנס למשרדי רב ושאל אם אני מכיר בית כנסת בעיר איזניק, היא ניקאה העתיקה (היום בטורקיה)", מספר פיין בראיון ל"ישראל השבוע", "השבתי בשלילה וטענתי שלא היה באיזניק בית כנסת. אלא שהרב התעקש שכן היה, והראה לי שקופית של צילום מחפירות איזניק, שהתפרסם בגרמניה בשנת 1941, בעיצומה של המלחמה. בצילום נראתה בבירור מנורה, אבל מי היה יכול לחשוב על בית כנסת בגרמניה של שנות ה־40?"
התרומה של סוקרטס
פיין מספר כי לפני כמה שנים נמצאה אבן בלאודיקיאה, אף היא בטורקיה, שבה התנוססה המנורה ומעליה נחרט הצלב. החוקרים טענו תחילה ששילוב סמלים כזה מעיד על דו־קיום בין נוצרים ליהודים בעת העתיקה, אלא שהסימביוזה של מנורה וצלב מספרת סיפור של ניסיון לנצר את היהודים - ולא של דו־קיום. "זאת מגמה תרבותית מוכרת וטיפוסית כל כך בעולם העתיק: לקחו חפץ יהודי ושייכו אותו בכוח לדת החדשה", מבהיר פיין, "כך הנוצרים עשו גם לחפצים אליליים רומיים. לקחו למשל דיוקנאות של קיסרים או אלים - והוסיפו על מצחם צלבים".
גם דת האסלאם ניסתה, לפחות פעם אחת, לשאול מהיהודים את סמל המנורה. בסוף המאה השביעית יוצר מטבע מוסלמי מארד, ועליו מנורה שאליה מתלווה נוסח ה"שהאדה" - "אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו". לדברי פיין, אחרי הכיבוש המוסלמי של ירושלים היתה זו תגובה מוסלמית טבעית לדרישות הבעלות של היהודים והנוצרים על בית המקדש, שהיה פעם בעיר וסימל אותה.
ציורי המנורות נמצאו גם בגניזה הקהירית, וגם בספרד היהודית, אך שיא פריחתן ותפוצתן היה ככל הנראה בסוף התקופה הרומית. "החל מן המאה הרביעית לספירה אנו רואים את המנורות בחמת טבריה, ברומא, בבלקן ובטורקיה של היום", מספר פיין. "אלה מקומות רחוקים למדי - יהודים דיברו בהם שפות שונות (ארמית, יוונית ולטינית), ואף על פי כן התקבצו סביב אותו סמל. המסקנה המתבקשת היא שהמסורת היהודית הכללית של התקופה כללה את המושג הזה, ואין הרבה מושגים אחרים שעליהם כולם הסכימו".
בחקר תקופות רחוקות מאיתנו נהוג להסתמך על מגוון מקורות, ובמיוחד על ממצאים ארכיאולוגיים. מכך נובעת המגבלה העיקרית של המחקר: מותר להתבסס רק על מה שהתגלה בחפירות, ולא על מה שלא התגלה.
"אני מניח שהיו מנורות ממתכת", משער פיין בהקשר זה, "אבל הן לא נמצאו, ומקורה של ההנחה שלי בתמונות שיש לנו. בעמק הריין התגלו מנורות חרס מתקופה יותר מאוחרת. והיו מנורות רבות מאבן מן המאות הרביעית והחמישית, שנתגלו בכל מקום כמעט. היפה מכולן היא מנורה גדולה, בגובה של כמטר, אשר נמצאה בחורבות בית הכנסת של העיר ההלניסטית סרדיס, בירת פרובינקיית לידיה בתקופה הרומית. אנחנו אפילו יודעים שהיא נתרמה במאה החמישית על ידי אדם בשם סוקרטס".
שגשוג שהחל במאה ה־4
עם כל הכבוד לעבודת הארכיאולוגים, גילוי העתיקות הוא רק שלב ראשון בהבנת העבר. פרשנות הממצאים חשובה לא פחות, ולעיתים אף יותר. לדברי פיין, באופן פרדוקסלי יש דוגמאות לכך שמציאת מנורות יכולה להעיד דווקא על היעלמות הקהילות היהודיות. בחפירות של אחת הערים העתיקות, באזור המוצף שליד שער העיר, נתגלתה אבן עם ציור המנורה. בניגוד למי שהזדרז להכריז על הימצאות בית כנסת במקום, פיין קבע את ההפך. האבן, יחד עם אבנים אחרות, פשוט שימשה את תושבי העיר להגבהת החלק הנמוך של העיר, שאליו התנקזו המים. היא באמת נלקחה מבית כנסת, אלא שהדבר מעיד על כך שהוא כבר לא היה בשימוש, ושההתקפה החריפה של הנוצרים נגד היהודים במאות החמישית והשישית באסיה הקטנה נחלה למרבה הצער הצלחה.
איזה קשר אתה מוצא בין המנורה לבין הצלב?
"שניהם גבוהים, ישרים ויציבים, ובשניהם הסמל מתמקד בחלק העליון של החפץ. ברור שהיהודים השתמשו במנורה באותה מידה שהנוצרים השתמשו בצלב, ושניהם התאימו לשמש מעין לוגו עבור כל אחת מהקהילות האלה".
המנורה אכן היתה סמל מוצלח. החוקרים טרם הצליחו לענות על השאלה מתי היא כבשה לעצמה מעמד של סמל. יש הגורסים שזה התחיל כבר לפני כ־2,000 שנה. ביסוס מסוים לכך ניתן לראות בציור קיר יפה של מנורה מן המאה הראשונה לספירה, שנמצא לאחרונה בבית הכנסת העתיק של מגדל. המציאות הבאות שייכות כבר למאה השלישית, ואת פער הזמנים הזה אפשר להסביר בפורענות הכללית שלאחר דיכוי מרד בר־כוכבא.
בכל מקרה, כעבור כמה מאות שנים המנורות מופיעות שוב, ובמאה הרביעית קצב הופעתן עולה לכדי שטף של ממש. אולי זו תולדה של תחרות שהיהדות פיתחה מול הנצרות, ואולי ההסבר כרוך בשגשוג הכלכלי שהיה באותה עת. כך או אחרת, במאה הרביעית מוצאים את המנורות בכל מקום, והמנורה מתקבעת כלוגו יהודי עיקרי, מובחן מן הסמלים של אחרים.
יכול להיות שדווקא הרומאים קיבעו את המנורה כסמל יהודי, אמנם בלי להתכוון לכך, כאשר הנציחו אותה על גבי שער הניצחון של טיטוס?
"התבליט המפורסם של שער טיטוס ברומא, ובו הרומאים המנצחים מובילים לארצם את כלי בית המקדש של היהודים השבויים, נכנס אל התודעה די מאוחר, החל מן המאה ה־19 בערך. אך מאז זהו באמת מוטיב חזק. כידוע, יהודי רומא סירבו לעבור בשער משום שהוא סימל את החורבן היהודי".
הטלוויזיה הפכה לצבעונית
פיין מספר כי הרבנים שנאו את שער טיטוס מסיבה אחרת: "המנורה שבשער אינה דומה לציורי המנורה אצל חז"ל ובכתב היד של רמב"ם, אף שמכתב היד של רמב"ם נהיר שהוא לא ידע כיצד נראתה המנורה של בית המקדש ולא הצטיין בציור. הבעיה היא שבתורה לא כתוב כיצד צריך להיראות הבסיס של המנורה; המנורות שהיו בבית המקדש - לא ניתן לדעת כמה בדיוק היו, אבל ברור שהיתה שם יותר ממנורה אחת - נתרמו על ידי עשירים, חלקם מחוץ לארץ ישראל. נמסרו להם הפרמטרים החיוניים של איך המנורה אמורה להיראות, אותם הפרמטרים שנקבעו בתורה, והמרכיבים האחרים יכלו להיות שונים".
מה בכל זאת לומדים מהתבליט שבשער טיטוס?
"אפשר ללמוד ממנו הרבה. קודם כל, בניגוד לדעה הרווחת התבליט היה צבעוני. הוכחתי זאת בשנת 2012; עוד לפני כן ראיתי במדרשים אזכורים לכך שמנורה בשער טיטוס היתה צבעונית. במקביל, המדענים בעולם החלו לחפש צבע בעתיקות אחרות, באתרים שהתרגלנו במשך דורות לראות נטולי צבע, לבנים או אפורים. אני סבור שזה באמת עניין של דור, הרי חיינו עד נקודה מסוימת עם טלוויזיה בשחור־לבן ותפיסת העולם ללא צבעים היתה מובנת מאליה ולא צרמה. ידוע מן המחקרים שעד שנות ה־60 אנשים בארה"ב אפילו חלמו בשחור־לבן. מצאתי קבוצת מדענים בגרמניה, שהתמחתה בחיפוש צבע ביצירות רומיות, ויחד פנינו לרשות העתיקות האיטלקית".
"לא דומה לציורי חז"ל". התבליט בשער טיטוס // צילום: GettyImages
לפני כשש שנים בעקבות "השערת הצבע" של פרופ' פיין, השלטונות האיטלקיים התירו לצוות בינלאומי שכלל מומחים מגרמניה, מארה"ב ומאיטליה לחקור את המנורה שעל שער טיטוס. "חיפשנו את הזהב של המנורה, האיטלקים השתוקקו שיימצא", מספר פיין בחיוך שובב, "כי מדובר בסנסציה עולמית". הסנסציה אכן התרחשה. די מהר נמצאו על המנורה שאריות צבע אוכרה, והוכח שבוני השער אכן הנציחו עליו מנורת הזהב.
על דרך ההקבלה אפשר להניח שגם לשולחן שבתבליט היה אותו צבע. "תיאורטית, יכלו לגלות את הצבע גם לפניי, אילו רק היו חושבים על כך ועושים שימוש בטכנולוגיה עדכנית", מסכם פיין. "אלא שהארכיאולוגים היו רגילים לשאוף לממצא ללא צבעים. אחרי הגילוי שלי אחדים מהם סיפרו לי שכאשר גילו ממצא צבעוני, נהגו לשפשף ולנקות ממנו את הצבע, מכיוון שהיו בטוחים כי מדובר בסתם שכבת לכלוך".
בניגוד לציפיות, לצוות של פיין לא התאפשרה גישה נוספת לשער טיטוס, ולכן הם נאלצו לשחזר על בסיס ידע היסטורי מה היו הצבעים של הפריטים האחרים. השחזור והעיבוד הממוחשב של התבליט המפורסם אפשרו אף להוסיף אלמנטים חסרים, שנפגעו עם הזמן: חלקי ראש ורגליים של החיילים הרומאים. פיין מתלוצץ שזה היה קל וזול, 24 רגליים עלו לו רק 3,500 דולר.
גילוי הצבע לא עונה על השאלה המרכזית שמסקרנת את כולם. מה עלה בגורל המנורה השבויה, והאם ניתן למצוא אותה ואת יתר הכלים של בית המקדש?
"את השאלה הזאת מפנים אלי כל הזמן. התשובה מורכבת משני הפכים: המנורה אינה והמנורה קיימת. כאשר רומא העתיקה נפלה בידי הברברים שהכריעו אותה, כל אוצרותיה נבזזו. הגותים, כובשי העיר, לקחו הכל, ולא במקרה כל התפארת של רומא העתיקה כפי שאנחנו מכירים אותה היום - אבנים, רק אבנים שהכובשים לא יכלו לקחת איתם. אבל הזהב אף פעם לא נעלם לחלוטין, מתיכים אותו ומייצרים ממנו דבר אחר. כך שחלקיקי המנורה יכולים להימצא בכל מקום - אולי בטבעת הנישואים שלי או בכל פריט זהב אחר".
אז מה עושים כיום כל ההרפתקנים שמחפשים את המנורה?
"הם כנראה ימשיכו לחפש ולהסתמך על אגדות, ולא חסרות אגדות בנושא. באגדה יהודית מהמאה השמינית סופר שהמנורה עדיין ברומא; בנימין מטודלה מספר על פרוכת מבית המקדש באחת מכנסיות רומא; באגדות נוצריות מנורה הגיעה דווקא לקושטא, ואולי הוחזרה אחר כך לירושלים. אבל אלה אגדות מאוחרות מהמאה ה־19. אחרי מלחמת העולם השנייה פרופ' יוחנן לוי הרצה בירושלים והזכיר את האפשרות שהעבירו מנורה אחת לכנסיית הניאה שבעיר העתיקה, אבל אין לכך כל בסיס.
"אנחנו לא יכולים לוותר על חלום מציאת המנורה של בית המקדש. הרצון להיות קרוב אליה זה משהו תרבותי ופסיכולוגי שנותן הרגשה של המשכיות. המנורה מחזירה אותה לשורשים - יהודים מכל הסוגים יכולים לקבל אותה ולהתחבר אליה, וגם העולם הנוצרי הכיר אותה כסמל יהודי. אבל ההמשכיות האמיתית באה לידי ביטוי בכך שהמנורה בתוכנו, בזיכרון המקדש בתשעה באב, בהדלקת נרות חנוכה, במנורה של כלל ישראל שבסמל המדינה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו