"פוליטיקה בלי נשים היא תזמורת ללא כלי מיתר"

בפרוזדור ההמתנה המוביל ללשכת ראש המועצה המקומית גני תקווה תלויות שבע תמונות - כמעט כולן של גברים. כל אחד מהם כיהן בתפקיד מאז הקמת היישוב ב־1949. רק מתוך התמונה השביעית והאחרונה ניבטת דמותה של ליזי דלריצ'ה, ראשת המועצה המכהנת, שב־2013 היתה האישה הראשונה ביישוב שהתמודדה אי פעם לתפקיד וגם הראשונה שנבחרה. כעת היא מבקשת להמשיך לכהונה נוספת. 

"כיהנתי כחברת מועצה 15 שנים, מתוכן 5 שנים כסגנית ראש המועצה", מספרת דלריצ'ה, "בבחירות 2013 התמודדתי מול שני גברים וניצחתי בסיבוב הראשון. היה לי יתרון כי באתי מתוך המערכת. עד שלא נכנסתי לתפקיד לא פגשתי בצורה מאוד מובהקת את העולם הגברי, אבל כשהתחלתי לכהן ובהמשך כשנכנסתי לפורום הרשויות המקומיות ולדיונים בכנסת, מצאתי רק גברים. זה מטורף. זה פשוט לא הגיוני, לא נכון ולא שוויוני. לניהול משותף של גברים ונשים יש המון יתרונות בענייני הפרט, בחינוך, ברווחה ואפילו בנושא התחבורה, עד לרזולוציה של איפה האוטובוס יוריד אישה מבוגרת כדי שיהיה לה נוח יותר. 50% מהאוכלוסייה הן נשים. לא יכול להיות שגברים יחליטו בשבילן".

לפני שמונה חודשים הקימה עמותת כ"ן (כוח לנשים), בשיתוף עם קרן פרידריך אברט וקרן דפנה, את קואליציית "מקומיות 2018" המורכבת מ־28 ארגוני נשים והמובילה את הקמפיין לקידום נשים ברשויות המקומיות. מהנתונים שאספה עולה כי מתוך 257 רשויות מקומיות בישראל, בבחירות האחרונות (2013) התמודדו יותר מ־40 נשים לראשות הרשויות, ורק 6 נבחרו לכהן בתפקיד. 

ד"ר אסנת עקירב, ראשת החטיבה למדע המדינה במכללה האקדמית גליל מערבי, המתנדבת בעמותת כ"ן, מסבירה כי גם נתונים אלו נאספו על ידי ארגוני הנשים בעבודה סיזיפית. "הסיבה שיש להן נתונים בעיקר מ־2013 נעוצה בכך שהארגונים התחילו לשאול שאלות כדי לבצע אבחון מגדרי בכל רשות מקומית", מסבירה ד"ר עקירב. "עד אז, במשרד הפנים (הממונה על הרשויות המוניציפליות; ע"ח) לא ביצעו איסוף מסודר של נתונים לפי פילוח מגדרי. אין מחקר על ייצוג נשי ברשויות המוניציפליות כי מדובר בנשים, ומי שמקבלים החלטות על תקציבי המחקר הם גברים. עד היום, אם תחפשי נתונים לפי מגדר בקובצי האקסל של משרד הפנים, לא תמצאי אותם". 

יפעת קריב, מזל שאול, סיגל מורן // צילום: אביגיל עוזי

ב־2008 נבחרה ח"כ לשעבר יפעת קריב (יש עתיד) כחברה במועצת העיר הוד השרון והיום, בחלוף עשר שנים, היא מתמודדת על ראשות העירייה שבה החלה את דרכה הפוליטית. 

"בהוד השרון היו בזמנו 15 חברי מועצה, שמהם היינו רק שתי נשים. באופוזיציה הייתי בכלל לבדי", היא אומרת. ב־2013, כשנבחרה לכנסת, הובילה את הצעת החוק לעידוד ייצוג הולם לנשים ברשויות המקומיות. על פי החוק, שנכנס בינתיים לתוקף, כל רשימה המתמודדת בבחירות המוניציפליות תזכה לתוספת של 15% במימון המפלגה בתנאי שלפחות שליש מנבחריה יהיו נבחרותיה, כלומר נשים. 

בחודשים האחרונים יצאו לדרך גם הקמפיינים של קואליציית "מקומיות 2018", המעודד ומכשיר נשים להתמודדות במערכת הפוליטית המוניציפלית, ו"תתמודדי" של הרשות לקידום מעמד האישה במשרד לשוויון חברתי. לפני כשבועיים פנו מ"מקומיות 2018" ליו"ר מרכז השלטון המקומי חיים ביבס, בבקשה לרתום אותו לעידוד שילוב נשים ברשימות למועצות. 

ביבס נענה לבקשה ושיגר מכתב לראשי רשויות בבקשה לפעול להרכבת רשימות שוות או רשימות שלפחות שליש מהן יורכבו מנשים, ובמקומות ראשונים. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, מספר המתמודדות לראשות הרשויות המוניציפליות נסק פי שניים - מ־40 באוקטובר 2013 ל־80 ביוני 2018 - כשנותרו עוד ארבעה חודשים עד לבחירות. 

"איך אני מסבירה את ההתעוררות השנה? עשינו איגום משאבים של כל הארגונים, ושיתוף הפעולה הזה משמעותי מאוד. אין היום מקום שלא שומעים את המושג 'מקומיות 2018'", מסבירה מזל שאול, מנכ"לית עמותת כ"ן, שהכריזה בעצמה על המתמודדות לראשות המועצה המקומית אזור. 

לדבריה, "אני חושבת שיש גם יותר בשלות, שחלקה נעוץ בנגע השחיתויות ברשויות המקומיות. יש היום 60 ראשי רשויות תחת חקירה. לא מזמן נאמתי על זה בהפגנה של התנועה לאיכות השלטון. אנחנו יודעים שכשנשים תהיינה במרחב הציבורי, השיח יהיה שקוף ומשתף יותר, כזה שיודע להסתכל טוב יותר מבחינה הוליסטית על כל ההיבטים".

עולות בפריפריה

בראשות הרשויות מכהנות כיום שש נשים בלבד, המהוות 2.3% מכלל ראשי המועצות בארץ. עם זאת, תמונת המצב של הייצוג הנשי במועצות העיר נכון לקדנציה הנוכחית מעט טוב יותר מבעבר, כאשר 466 חברות מועצה מכהנות ברחבי הארץ, ושיעורן של הנשים החברות במועצות הרשויות המוניציפליות עומד על 14%. 

אלא שגם כאן, המבט על פירוט הנתונים מעט מפתיע. מרבית היישובים המובילים בייצוג הנשים במועצות נמצאים דווקא בפריפריה, כשבמקום הראשון עומדות המועצות המקומיות כפר ורדים שבגליל ומצפה רמון שבנגב עם 44% ייצוג לנשים. במקום השני ניצבות כרמיאל וגבעתיים עם 41% נשים במועצת העיר, במקום השלישי אור יהודה עם 40% ובמקום הרביעי המועצה המקומית אבן יהודה שבשרון. הערים הגדולות נמצאות הרחק מאחור, ואפילו בתל אביב עומד הייצוג הנשי במועצת העיר על 26% בלבד. אחת מהן היא העיתונאית ציפי ברנד, המתמודדת בימים אלה על ראשות העירייה ברשימת "הורים זה לב".

ציפי ברנד, ליזי דלריצ'ה, מיכל רייקין // צילום: אביגיל עוזי

"כמובן שהגיע הזמן שבעיר הכי ליברלית בישראל תעמוד אישה בראש הרשות, מה גם שיש מאחוריי עשייה ציבורית והצלחות עם קבלות, ואין קיר שאני לא יכולה להזיז", אומרת ברנד, "אני יו"ר ועדת הביקורת במועצה, ומבחינה סטטוטורית של מינהל ציבורי תקין היתה מוטלת עלי חובה שהיא כמעט בלתי אפשרית. 

"עיריית תל אביב היא העירייה הכי עשירה בישראל, עם תקציב של 4.5 מיליארד ש'. לא הגיוני שרק אדם אחד ימתח ביקורת על ניהול תקציב בסדר גודל כזה".

לרשימת הערים הגדולות שעל ראשותן מתמודדות נשים הצטרפה השבוע גם העיר הגדולה בישראל - הבירה ירושלים. למרות שאוכלוסיית העיר מורכבת מקשת רחבה של מגזרים וזרמים, גם שם ניסו נשים מאוכלוסיות הקצה המסורתיות לתרום את חלקן ולשבור את תקרת הזכוכית. "בבחירות 2013 היו נשים חרדיות מירושלים שרצו להתמודד למועצת העיר, והמנהיגות החרדית הבהירה להן שאם הן עושות זאת הן יסכנו את השידוך של הילדים שלהן", מספרת ד"ר עקירב. "חלקן התמודדו וחלקן לא, אבל האיום מבחינתן כאימהות היה קיומי והן הסירו בסוף את המועמדות. אחת מהן אמרה 'גם אם לא נצליח עכשיו, לפחות זרענו את הזרעים לנשים הבאות עד שהגברים יבינו שחשוב שנהיה שם'". 

אבל גם בחלק מהיישובים שבהם הקהילות הדתיות קטנות, נזקקו הנשים שהתמודדו על הנהגתן לקבל את ברכת הרבנות. "בגני תקווה יש גם דתיים וחרדים, וערב בחירתי קיבלתי את תמיכת אדמו"ר היישוב", מעידה דלריצ'ה. 

קריב מוסיפה כי "מצד אחד, ישראל היא מדינה מתקדמת שמדברת על שוויון מגדרי, ומצד שני בכל הרשימות של החרדים במערכת הפוליטית - הן הארצית והן המוניציפלית - לנשים אסור להתמודד. ככל שהצעת החוק שלי לעידוד הייצוג הנשי התקדמה לאישור, כך הלכה וגברה ההתנגדות, בעיקר מצד החרדים, אבל גם מצד הערבים". 

"חסם חברתי גדול"

סיגל מורן, המסיימת בימים אלה את הקדנציה השנייה שלה כראשת המועצה האזורית בני שמעון, היא האישה היחידה בנגב המכהנת כראשת רשות מקומית ולאחרונה החליטה לפרוש ולא להתמודד על קדנציה נוספת. 

למרות שמעטים מתושבי המועצה נמנים עם המגזר הדתי, גם היא מעידה על ההתמודדות המאתגרת כאישה מול האוכלוסייה השמרנית. "קלטנו בתחומי המועצה את קהילת עצמונה, שפונתה מגוש קטיף", מספרת מורן, "זה יישוב עם קהילה חרד"לית וכדי להיבחר על ידיהם היה צריך לקבל את ברכת הרב. למיטב זיכרוני, קיבלתי שם יותר מ־90% תמיכה. באספות בשומריה יש הפרדה בין נשים לגברים. כשהגעתי לאספות של היישוב, הגברים ישבו בצד אחד והנשים בצד השני. היתה דילמה איפה אני אשב, אז מצאתי מקום באמצע".

האוכלוסייה המגוונת בנגב הביאה את מורן לא אחת לשותפויות מאתגרות גם עם החברה הבדואית, שאף היא שמרנית בתפיסותיה. "זה לא היה קל בהתחלה, אבל היום זה כבר לא אישיו", אומרת מורן בחיוך, "ככל שעוברות השנים הם לומדים להכיר אותי כמו שאני, וכשהם רצו להחמיא הם אמרו שאני הגבר בחבורה".

מזל שאול, מנכ"לית עמותת כ"ן, מסבירה כי "בחברה החרדית והערבית אנחנו נמצאים הרבה שנים מאחור ויש לנו עוד דרך ארוכה. זאת מטרה שהצבתי לעצמי לבחירות הבאות. ייתכן שנצטרך להגיע לרבנים בחברה החרדית ולראשי חמולות בחברה הערבית שאולי יסכימו לעשות איזשהו מהלך. כי זה לא שנשים לא רוצות, מתעניינות או יכולות להתמודד על ראשות הרשות או על מקום במועצה. יש להן חסם חברתי גדול מאוד".

אבל ויקטוריה זחאלקה לא מוכנה לחכות עד שיוסרו החסמים החברתיים. היא חיכתה עשר שנים ליום שבו תרגיש בשלה מספיק להגשים את חלומה ולהתמודד על הנהגת היישוב שבו היא מתגוררת – כפר קרע שבצפון. 

"אני לא באה עם רקע של חמולות, אז זה יקשה עלי לעבור את הבחירות", מספרת זחאלקה, המשמשת כבר 31 שנים כמורה לאנגלית בבית הספר היסודי בכפר. לדבריה, "הראשון שתומך בי הוא בעלי, וזה הכי חשוב. אבל גם הצעירים מתעוררים ואומרים שהם לא צריכים ללכת אחרי המשפחה שלהם, כי זה פוגע בהתנהלות של הכפר. מישהי במועצה אמרה לי פעם, 'את לא הצבעת לנו, איך אני אעזור לך?' לא יכול להיות שמי שלא משתייך לחמולה לא יקבל את מה שמגיע לו. אני רוצה שיהיה שוויון בין כולם. נתנו לכם הגברים מספיק זמן, מה עשיתם איתו? המצב רק נהיה יותר ויותר גרוע".

בכפר קרע חיים כ־20 אלף תושבים, ועד היום הכריזו על מועמדותם לא פחות מ־21 מתמודדים לראשות המועצה. "היו עוד תושבים שהכריזו על התמודדות לראשות המועצה והיתה ביניהם עוד אישה, אבל היא הסירה את מועמדותה", מספרת זחאלקה, "בהתחלה לא התייחסו אלי ברצינות, אבל היום אני כבר מסומנת בין חמשת המועמדים המובילים לתפקיד. 

"מצב הביטחון האישי של התושבים מידרדר, בחריש בונים עיר ואצלנו עדיין רוצים לסלול כבישים... גם אחוז האקדמאים, שהיה גבוה מאוד, ירד והיום בחטיבת הביניים יש כבר 24 כיתות. המנהלת לא יכולה להשתלט על כל כך הרבה תלמידים ורמת הלימודים ירדה. בתור אשת חינוך, אני יודעת מה לתת. יש לי תוכנית עבודה מסודרת ואת ה'אני מאמין' שלי - ואני יכולה לשנות למרות שאני אישה".

ויקטוריה זחאלקה, ד"ר אסנת עקירב, ויקי בדריאן // צילום: אייל מרגולין, ג'יני, מישל דוט קום

לא צריכות גנרלים

ברמת הגולן יש שתי רשויות מוניציפליות יהודיות: המועצה המקומית קצרין והמועצה האזורית גולן. דווקא בימים של מתיחות ביטחונית, על רקע מלחמת האזרחים בסוריה, לראשונה בהיסטוריה של הגולן הכריזו על מועמדותן שתי נשים המבקשות לכבוש את הגולן. 

הראשונה היא ויקי בדריאן, המתמודדת מול דימי אפרצב, ראש המועצה המכהן של קצרין. השנייה היא מיכל רייקין, סגניתו של ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, שעם הכרזתו על פרישה החליטה להתמודד מול שלושה מועמדים (גברים) על ראשות המועצה.

"אני נתקלת באמירות, מעט אמנם, שמטילות ספק ביכולת שלי כאישה לעמוד בראש המועצה", אומרת רייקין, "ואפשר לפגוש אותן בכל גיל, מגזר ויישוב. יש אנשים שאומרים 'המצב הביטחוני מתחמם, מה פתאום שאישה תחזיק את המושכות', וזה לא משנה להם שבמלחמת לבנון השנייה הייתי ראש מטה החירום של המועצה. יש עדיין שכבה, מאוד מצומצמת אבל קיימת, של אנשים שאומרים שרק מי שיש לו ניסיון צבאי מאוד מוכח ויכולת 'להחזיק אוגדות' צריך להחזיק בתפקיד שהוא מורכב מבחינה ביטחונית. 

"אני חושבת אחרת, ולשמחתי רוב התושבים חושבים אחרת. התפקיד של ראש מועצה הוא לדאוג לתחושת הביטחון הקהילתית, החוסן הקהילתי, להיערך מראש לתרחישים מסוימים בתוך היישובים, לדאוג לאימון של צוותי החירום היישוביים. אלה דברים שאני חושבת שלאדם שבא מהמקום הקהילתי־אזרחי דווקא יש יתרון. אני לא רוצה שיבחרו בי בגלל שאני אישה, אבל אין לי שמץ של ספק שלמנהיגות הנשית, לתובנות שהיא מביאה ולשיטת הניהול שלה יש הרבה מאוד יתרונות, וכולם יהיו ערך מוסף שלי בתפקיד".

ויקי בדריאן החלה לעבוד במועצה המקומית קצרין בשנת 2000 ומילאה שורה ארוכה של תפקידים. היא הקימה את היחידה לקידום נוער ובהמשך ניהלה את מחלקת הנוער, שימשה המנהלת הארגונית בבית הספר האזורי נופי גולן, הקימה את אגף הצעירים במועצה ובתפקידה האחרון שימשה דוברת המועצה.

"אני לא מרגישה בכלל בהסתייגות על רקע מגדרי", היא מספרת, "כבר כמה חודשים שאני הולכת מבית לבית, מדלת לדלת, פוגשת תושבים, מקשיבה להם ומקבלת תמיכה עצומה. מה שמעניין את רוב התושבים זה לשמוע מה המצע שלי, ואני תמיד מסבירה שאני מחכה עם כתיבת המצע כי חשוב לי להבין מהם מה הצרכים של הקהילה והאתגרים שהיא מתמודדת איתם. אני לגמרי מאמינה שהמשפחות שפגשתי ימצאו את עצמן בתוך עקרונות הפעולה שאנסח".

כמו בדריאן, רייקין וראשות המועצות שהתראיינו לכתבה, רבות מהמועמדות צמחו בתוך המערכת המוניציפלית שעל ראשותה הן מתמודדות. בסגל הניהול הבכיר של מרבית הרשויות הנשים נמצאות במיעוט גדול, אבל ישנם ניצנים מעודדים. בנצרת עילית, למשל, 90% מההנהלה הבכירה מורכבת מנשים, וראש העירייה, הגזבר ומבקר העירייה נמצאים במיעוט מובהק. בישיבות המטה השבועיות הם מוקפים בין היתר במנכ"לית, ביועצת המשפטית, במהנדסת העיר, במנהלת אגף הרווחה והשירותים החברתיים, בראשת מינהל החינוך והקהילה, במנהלת תחום התרבות, במנהלת האגף לאיכות הסביבה ועוד.

"העסקת נשים בתפקידי מפתח בכירים לא נובעת מתוך הרצון לעשות אפליה מתקנת", מסביר ראש עיריית נצרת עילית רונן פלוט, "היא באה מתוך תפיסת עולם הקובעת שנשים מתאימות ואפילו טובות יותר מהגברים בתפקידים בשירות הציבורי, ובפרט ברשות מקומית. זה מוכיח את עצמו הלכה למעשה. הנשים מביאות יותר רוך, התחשבות, סבלנות, הסתכלות אחרת".

ואילו ד"ר עקירב מסכמת ואומרת כי "אני מאוד אופטימית, כי אני חושבת שהכיוון חיובי. מה שחשוב הוא לא הנושא האישי שלנו, הנשים, אלא זה שבחברה יהיו יותר נשים בפוליטיקה. זה דומה לתזמורת פילהרמונית שאין בה כלי מיתר - איך אפשר לנגן ככה?"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו