"יש לי חרדות מטורפות, בלי הכדורים אני לא חיה"

את ההופעה ההיא ליטל שוורץ לא תשכח. מאות הגברים של החברה ששכרה את שירותיה כקומיקאית קיבלו אותה לבמה כמו שמעולם לא קיבלו אותה קודם. 

"זה היה בנתניה, וזו היתה חבורה של גברים שיכורים", היא נזכרת. "מהרגע שעליתי לבמה, תקעו לי יציאות מסריחות מפה ועד להודעה חדשה. כל מיני הערות בסגנון 'מה הייתי עושה לך', 'את הרבה יותר יפה במציאות', 'תרדי מהבמה אני אזיין אותך', ועוד כמה שאני מעדיפה לא להגיד.

"מה שהם לא ידעו זה שיש לי פה ג'ורה. באותו רגע העליתי אחד מהם לבמה, ולמרות שבתוך תוכי רציתי לחנוק אותו, פתחתי עליו פה בצורה מצחיקה. הרגשתי שאין לי ברירה אחרת. אמרתי לו, 'בוא תספר לכולם מה היית עושה לי, תפרט לכולם מה היית עושה, אנחנו רוצים לשמוע'. רציתי שהבן אדם יתבייש, כי הרי אם היה מופיע שם גבר, הוא לא היה מעז להגיד לו את הדברים האלה".

ומה הוא אמר?

"הוא כמובן לא אמר מילה. הוא היה בהלם, ראה שעניתי לו ולא נשארתי חייבת. מבחינתי, עשיתי את שלי".  

חשבת לרדת מהבמה ולבטל את ההופעה?

"לא, זה לא עבר לי בראש, כי אני לא אחת שמוותרת. אבל יכולתי להבין כל אחת אחרת שלא היתה מוכנה להופיע. מי שהזמין את ההופעה התנצל בפניי מיליון פעם. כמעט תבעתי אותו. 

"מאז אני לא מוכנה לעשות הופעות רק לגברים, למרות שמשום מה, גברים מאוד מחוברים אלי. יש להם קטע איתי. הם מרגישים שאני אחת מהחבר'ה, אבל לפעמים הם מגזימים. אני מרגישה מולם כמו חשפנית, עירומה, וזה מאוד קשה לי".

חוץ מהגברים שהציקו לך בהופעה ההיא, הטרידו אותך מינית?

"לא. נראה לי שמפחדים ממני".

את חושבת שקל יותר להטריד קומיקאיות מאשר נשים אחרות?

"הטרדות מיניות יש בכל מקום, כל הזמן, בלי קשר לשאלה אם הבן אדם מצחיק או לא. כשמדובר בקומיקאיות ובקומיקאים, אנשים מרגישים מאוד נגישים אליהם. רואים אותי ברחוב ומרגישים שאני חברה שלהם, ושיש להם הזכות להגיד מה שהם רוצים ולפנות מתי שבא להם. זה לא קשור רק להטרדות מיניות, אלא להטרדות באופן כללי. 

"לא מזמן הייתי בארוחת בוקר במלון. פתאום מישהי ניגשת אלי, כשאני עם המגש על הידיים, ומבקשת להצטלם איתי. מבחינתה, אני צריכה לעצור הכל ולהצטלם איתה".

ומה עשית?

"הנחתי את המגש והצטלמתי איתה".

את לא אוהבת שעוצרים אותך להצטלם?

"בדרך כלל אני בסדר עם זה. הסוכנת שלי תמיד אומרת לי שאני יותר מדי נגישה ונחמדה. היא אומרת לי, 'את לא דיווה, את זיווה'. אם התמונה לא יוצאת טוב, אני מבקשת להצטלם שוב. אני מגיעה למצבים שהבן אדם כבר רוצה ללכת, ואני מעכבת אותו. 

"כשאני עם הבנות, אני פחות סבלנית. פעם הייתי בפסטיגל והבת שלי נעלמה לי. מישהי ביקשה להצטלם איתי, ואמרתי לה שאני לא יכולה כי איבדתי את הבת שלי. אז היא אמרה לי בחוצפתה, 'הי, זה לא יפה שאת לא מצטלמת'. אמרתי לה, 'גברת, נראה לך שאני אעצור להצטלם איתך כשהבת שלי הלכה לאיבוד?' 

"כל שנייה שעברה הרגישה לי כמו נצח, והגברת הזאת התחילה לצרוח עלי. מייד פתחתי עליה ג'ורה. אמרתי לה, 'תתביישי לך'. בתגובה היא התחילה לצלם אותי ולאיים שתדליף לתקשורת".

את מבינה קולגות שלך שמסרבים?

"כשאני רואה את אלה שמתנשאים, זה קצת מצחיק אותי. על מה אתה מתנשא? מה, אתה שונה? אולי כי הגעתי מלמטה, ואני יודעת איך זה מרגיש, אני לא שוכחת אף פעם מי אני. אז מה אם אני בטלוויזיה. כשמגיעים אלי שחקנים צעירים עם אטיטיוד, זאת בדיחה בעיניי".

שוורץ (41) מתנשאת לגובה מטר ושישים, ומכילה בתוכה את כל הקונפליקטים והחרדות שיש לתעשיית הבידור והטלוויזיה להציע לקומיקאית מפורסמת ומצליחה, שמשלבת בין אימהוּת לקריירה. אחת שנמצאת בתחרות תמידית, תוך כדי רצון לשמור על רלוונטיות ולאזן את הפחד להיעלם. 

כדי שהיקום לא יקרוס עליה במחשבות, את הבוקר היא פותחת כבר קרוב לעשר שנים בכדור "רסיטל", תרופה אנטי־דיכאונית שרשם לה הפסיכיאטר אחרי שילדה את בתה הבכורה, יהלי, ושקעה בדיכאון לאחר לידה. "זאת היתה תקופה שרציתי למות בה", היא מגלה.

"אני זוכרת שיצאתי מבית החולים ואמרתי לבן זוגי, אייל: 'תראה, לא עוצרים אותנו, פשוט נותנים לנו לקחת את הילדה'. חיכיתי שיעצרו אותי, כי לא ידעתי איך להתמודד עם הדבר הזה. הרגשתי שהקריירה שלי נגמרה.

"הייתי עצובה רוב הזמן, ולא היה לי את האושר שיש לאימהות. הרגשתי שהחיים נגמרים, שאני לא יודעת איך לתפקד. איך אני אחיה עם הדבר הזה? איפה החיים שהיו לי קודם? ומה יהיה הלאה?

"זה נמשך חצי שנה בערך, ובשלב הזה הלכתי לפסיכיאטר והוא רשם לי את הכדורים. אבל צריך להודות שלמרות כל הדיכאון, עשיתי את כל מה שצריך לעשות. היה לי קשה מאוד, אבל עשיתי". 

היו מחשבות אובדניות?

"לא, אני בן אדם פחדן. אם היה לי אומץ לקפוץ הייתי קופצת, אבל אין לי. אחרי שבועיים, כשאני עדיין מניקה ובדיכאון של החיים, הלכתי לעבוד, כי פחדתי להיעלם. פחדתי שישכחו אותי. אז למרות שלא רציתי לחזור, עשיתי את זה. זה היה נוראי וקשה".

עמדת על הבמה וניסית להצחיק כשאת בדיכאון?

"הבמה היא התרפיה שלי. כשאני על הבמה אין לי חרדה אחת, כך שזה היה תענוג".

"אני לא שוכחת אף פעם מי אני". עם הקולגות ציפי שביט (מימין) וחני נחמיאס // צילום: מאיר פרטוש

כבר 15 שנים שהיא מנהלת זוגיות ללא נישואים עם אייל (51), מנהל חדר בריחה. הם גרים עם שתי בנותיהם - יהלי (9) ועלמה (4) - בשכונת יד אליהו בתל אביב.

"הוא בן זוג מהמם, והפרגון שיש בינינו לא מובן מאליו", היא מתגאה. "הוא גם אבא מדהים". 

למה לא התחתנתם? 

"בהתחלה היה אנטי ממנו, הוא לא רצה. בהתחלה זה הפריע לי, כי היה לי חלום לעשות מסיבת חתונה. אבל הבנתי שזה לא יקרה, ולא ניסיתי לשנות את זה. אמרתי, סבבה, גם ככה כולם מתגרשים בסוף".

איזו אמא את?

"אני לא אמא רגילה. תמיד עושה פדיחות לילדות שלי. למשל, נכנסת לכיתה ואומרת לילדים האחרים, 'מי בא היום ליהלי?' עלמה עדיין לא מודעת, אבל היא תהיה מודעת בקרוב".

את מציקה לגננת שלה?

"אני לא אמא מציקה בגן, אבל אם נניח אני יוצאת והזמנתי בייביסיטרית - היא משתגעת ממני. אני נודניקית ואני קרצייה".

את פעילה בקבוצת הווטסאפ של הגן?

"לא. שם אני לא משתתפת. אין לי כוח לחפירות האלה. ואני גם לא מתנדבת. לא בוועד, אין לי כוח ואין לי זמן לזה. אני כן מעורבת בחיים של הבנות ואני משחקת איתן ונמצאת איתן. הבנות האלה הן החיים שלי, והאימהוּת היא הדבר הכי חשוב לי בעולם. בזכות האימהוּת הפכתי להיות מי שאני". 

תרצי עוד ילדים?

"לא יהיו עוד ילדים. זהו זה. קשרתי כל מה שצריך, ויש לי התקנים בכל מקום בגוף כדי שזה לא יקרה. יש לי רצון לבן, אבל אני לא אעמוד בזה יותר. אני חרדתית מדי. 

"אני רוצה שנשים יבינו שזה בסדר להיות אמא לא בסדר. אני לא אמא לפי החוקים. אני אמא אחרת, והילדות שלי מבינות את זה ומקבלות את זה.

"אמא צריכה להיות מאושרת, ואמא מאושרת מבחינתי זו אמא שעובדת. אני לא אוותר על זה. אני משלבת בין העולמות, וזה לא פשוט, אבל יש לי בן זוג תומך שעוזר לי ומוותר הרבה פעמים. זה עוזר לי". 

מה את עושה כדי לטפל בחרדות? 

"יש לי חרדות מטורפות, בלי הכדורים אני לא חיה. כל בוקר אני פותחת עם 'רסיטל' אחד. ניסו לעשות לי דמיון מודרך וכל החרא הזה, אבל זה לא בשבילי. אני לא יכולה לדמיין שאני במקום שקט. אני, תן לי כל היום לשבת אצל הפסיכיאטר ולעבור בדיקות. אני היפוכונדרית, ואני יודעת הכל על כל המחלות. אני סביב הנושא הזה 24 שעות".

אז מה החרדה הכי בולטת אצלך?

"החרדה לבנות שלי. אני מפחדת עליהן בטירוף, חרֵדה בכל מה שקשור לאובדן. אובדן של בן זוג, אובדן קריירה, אובדן משפחה. אני עסוקה בלפחד לאבד, במקום להגיד תודה". 

וכל זה גם כשאת בתקופה טובה, כמו בשנים האחרונות?

"כן. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהתקופה הזאת יכולה לעבור, ושוב נכנסת לחרדה. אני מאוד ריאלית, עם רגליים על הקרקע. זה שאני למעלה עכשיו לא אומר שאני לא יכולה להיות למטה בעוד יומיים".

בקיצור, את אדם פסימי.

"אופטימיות היא ממני והלאה. אני בשוק מאנשים אופטימיים. כל אלה שעושים יוגה, זה יכול להרגיז אותי מאוד. וכל דבר שהוא 'להיכנס לתוך עצמי' הוא משהו שממש לא בא לי. כאילו, אם אכנס בתוך עצמי, מה אני אמצא שם? רק דברים רעים. 

"אייל, בניגוד אלי, אופטימי מאוד. הוא כל הזמן אומר לי, 'קודם כל תגידי תודה על מה שיש'. אז אני כן מנסה לעצור לפעמים ולהגיד תודה. יום אחד עשיתי את זה, ואני מנסה להמשיך עם זה. אבל מי שזה לא קיים אצלו באופן טבעי, זה לא פשוט לו. מבחינתי, להיות אופטימית זו עבודה בפני עצמה".

מה בנוגע לטיפולים פסיכולוגיים?

"הלכתי. 500 שקלים לטיפול. בטיפול, הפסיכולוגית חזרה איתי לגיל 13. הייתי מסיימת ויוצאת החוצה טעונה, 'נופלת' על אמא שלי, רבה איתה, ועוברת לאייל. ואז הייתי צריכה עוד טיפול כדי להשלים עם כולם, וזה עלה לי יותר מדי. תן לי כדור, וזה עושה את העבודה". 

מה קורה ביום שבו את שוכחת לקחת כדור?

"לא טוב בכלל. כל הדאגות צפות. היו יומיים בערך ששכחתי, והרגשתי לא טוב. אני בן אדם חרדתי אמיתי. יש לי לפעמים חרדות מהחרדות עצמן. זה קטע. אני בחרדה ואומרת לעצמי, 'שיט, אני בהתקף חרדה'. דואגת איך אני מרגיעה את החרדה. ואז נוצרת עוד חרדה, כי אני לא מצליחה לעצור את החרדה הראשונה. 

"כשזה קורה לי, אני פשוט עוצרת וסופרת עד עשר, או מתקשרת למישהו שיסיח את דעתי. אם אף אחד לא עונה, אני יושבת ומתחילה לדבר לעצמי. אני אומרת לעצמי שיהיה בסדר, ושזה לא באמת קורה, ושאין לי כרגע התקף לב. אבל אין לי אוויר, ואני שוב חוזרת על הדברים עד שהכל מתאזן. באחד ההתקפים התחלתי לדבר סתם עם מישהו ברחוב, לשאול אותו שאלות, כדי להשכיח את החרדה שלי". 

•  •  •

עכשיו חוזרת שוורץ בעונה חדשה, רביעית, של הסדרה הקומית "חברות" (החל מראשון, 21:00, ערוץ עשר), שאותה יצרה עם ליאת שביט ושי בן עטר (שגם ביים). למרות הביקורות המשבחות, ההצלחה בחו"ל וגרעין המעריצים האדוק, "חברות" לא קיבלה מועמדות בקטגוריית הסדרה הטובה בטקס פרסי הטלוויזיה.

"בעונה האחרונה, ששודרה בשנה שעברה, קרה משהו, ונכתבו עלינו הרבה מאוד ביקורות טובות. הסדרה זכתה בפסטיבלים בחו"ל, משודרת בשמונה מדינות, אבל דווקא אצלנו לא מצאו לנכון לשים אותה אפילו כמועמדת. מאוד נעלבתי. זאת פשוט חוצפה בעיניי". 

את באופן אישי היית מועמדת לשחקנית הטובה ביותר.

"הייתי מועמדת כשחקנית, אבל זה לא מספיק, כי אני חושבת שהסדרה הזאת ראויה לא רק למועמדות, אלא גם לזכייה. העובדה ששמו אותי כמועמדת לשחקנית השנה לא הקלה עלי".

בגלל זה לא הגעת לטקס?

"לא החרמתי את הטקס, אבל זה בהחלט פגע בי. יכול להיות שהכל עניין של הצבעות בין חברים וקליקות. כל אחד אומר לי על זה משהו אחר". 

אולי הברנז'ה פחות מפרגנת לך מאשר הרחוב?

"דווקא בשנתיים האחרונות הברנז'ה כן מפרגנת לי. מתחילים להבין שיש בי משהו מעבר. לקח להם הרבה זמן להבין את זה, אבל בסדר".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך?

"כתבו הרבה פעמים שאני בהמה ומתלהמת, ומרוב שכתבו, אני כבר לא מתייחסת. כתבו גם שאני לא מצחיקה, אבל לא אכפת לי, כי באמת יכול להיות שלא הצחקתי את מי שכתב את זה. 

"כשכתבו עלי שאני מתלהמת, הייתי חלק מהצוות של 'צחוק מעבודה'. נכון שאני לא עדינה, ואני יודעת את זה, אבל אני לא מתלהמת. פשוט בסיטואציה ההיא לא היתה לי ברירה אלא להתלהם כדי שישמעו אותי, כדי שיראו אותי ויתייחסו אלי, שיידעו שאני קיימת. הייתי צריכה להתחרות פה עם ארבעה בבונים, וזה היה קשה, אבל לא היתה לי ברירה".

תמיד היית קצת אאוטסיידרית.

"נכון. כשהגעתי ליאיר לפיד, שאלו 'מי זה המיקו הזה מ'צ'רלי וחצי' שהגיע לאולפן'. אבל לאט־לאט הבינו שאני לא כזאת נוראית כמו שזה נראה. אף פעם לא הייתי מיינסטרים לחלוטין. גם היום אני לא מיינסטרים. לקח לאנשים זמן להבין את התופעה הזאת. 

"אני זוכרת שבביקורת הראשונה שכתבו על ההופעה הראשונה שלי אצל יאיר לפיד התמקדו בזה שאמרתי שבע פעמים את המילה 'חרא'. מהיום הראשון לא באתי להתייפייף או לשחק לפי חוקי הטלוויזיה המנומסים והמוכרים, והיה קשה לאכול את זה. עד היום אין לי חוקים".

גם מבחינת הופעה חיצונית לא התלבשת לפי הקודים המקובלים.

"נכון, בהתחלה הלבוש לא עניין אותי בכלל. הרבה פחות ממה שמעניין אותי היום. לא הלכתי לפי הקודים, וזה לא בא לכולם טוב. כל המכלול היה קשה לעיכול.

"בדיעבד אני אוהבת את זה שלא הלך לי חלק, ושלא פרגנו לי מהיום הראשון. כי בסופו של דבר, הוכחתי שאני פה כדי להישאר, ושאני לא רק סטנדאפיסטית. עצבן אותי ששפטו אותי על פי הסטנד־אפ.

"סטנד־אפ זה הדבר הכי קשה שיש. ל'צחוק מעבודה' הגיעו זמרים שממלאים אולמות של אלפים וניסו לעשות סטנד־אפ. בסוף הם שאלו אותנו, 'איך אתם עושים את זה?'

"אתה יודע מה זה להצחיק 400 איש? מאוד עצבן אותי שזלזלו בזה".

אחת הידיעות הראשונות שפרסמתי עלייך היו שהעיפו אותך מ"באה בטוב", התוכנית של עינב גלילי, שהשתתפת בה אחרי יאיר לפיד.

"אתה רוצה להתנצל על זה?"

ממש לא. אני רק דיווחתי, זו לא אשמתי שהעסק לא עבד ביניכן.

"להגיד לך את האמת? אני לא זוכרת את התוכנית ההיא. אתה מכיר את זה שיש לך בלֹוק על משהו? אני זוכרת רק שסיימתי את יאיר לפיד והציעו לי את עינב מייד אחר כך. חוץ מזה שזה לא עבד - אין לי מושג מה קרה שם. אני אפילו לא זוכרת את ההופעות שלי שם. 

"כנראה לא באנו בטוב לאף אחד. גם לא לעצמנו. לעינב היה פוטנציאל מאוד גדול, אבל אני חושבת שהתוכנית לא היתה ממש סגורה על עצמה. מייד אחר כך הגיעה 'צחוק מעבודה', אז הכל בסדר". 

גם "צחוק מעבודה" חטפה מהמבקרים.

"זלזלו בשלום אסייג ובכולם, ובאופן כללי יש זלזול בסטנדאפיסטים, כי אנחנו נחשבים ה'פחות איכותיים' בתעשייה. יש את השחקנים, ויש אותנו.

"זאת פשוט טיפשות. אין לי מילה אחרת. גם להיות שחקן זה קשה, אבל לזלזל במישהו שבא להצחיק מאות אנשים, זה פשוט לא להבין את הגודל של מה שאנחנו עושים".

אולי כי לא תמיד ההומור שומר על רמה גבוהה או מתוחכמת.

"אנחנו מדברים על הנושאים שכולם חווים ומפחדים לדבר עליהם. 'צחוק מעבודה' אולי היתה טיפה יותר בוטה, כי היא היתה מיועדת גם לקהל יותר צעיר, אבל אני מופיעה מול מבוגרים, ובהופעות שלי לא תמצא גסויות. גם כשמדברים על סקס, אני בוררת את המילים. להגיד שסטנד־אפ זה גסויות - זו טיפשות. סטנד־אפ הוא האמנות הכי קשה שיש". 

באיזו נקודה הרגשת שהיחס כלפייך משתנה?

"כשעלתה 'חברות' הבינו שאני גם יוצרת וכותבת. ועדיין הרגשתי פער מאוד גדול בין הרחוב, שבו חיבקו אותי ואמרו לי שאני מדהימה ומילאו את כל ההופעות שלי, לבין העיתונאים, שלא הפסיקו לקטול אותי.

"עם כל הכבוד למבקרים, החיבוק מהציבור יותר חשוב לי. הוא זה שמביא לי בסופו של דבר את הפרנסה".

מפריע לך מה שכותבים עלייך בביקורות ובטוקבקים?

"אם אגיד לך שלא, אני אשקר. אבל היום פחות מפריע מבעבר, כי אני במקום יותר בטוח בעצמי. ההכרה של התקשורת עושה לי טוב. בא לי שגם המבקרים יאהבו אותי. אני לא מסתכלת אחורה ואומרת, 'אמרתי לכם'. אני אומרת לעצמי, 'איזה יופי, עשית את זה'. כבר אין בי את המרמור שהיה בי פעם.

"היום יש אנשים שכותבים עלי במשך שעות טוקבק שכולו טינופת, וגם אז, אני אומרת לעצמי שאם גרמתי למישהו לשבת ולכתוב עלי טוקבק כזה ארוך, כנראה אני עושה לו משהו. הכי נורא זה שמתעלמים ממך. אני מעדיפה שיקטלו אותי מאשר שלא יכתבו כלום".

ביקורת גרועה יכולה להרוס לך את היום?

"לחצי שעה, עד שיקרה משהו נורא אחר". 

"הסדרה זכתה בפסטיבלים בחו"ל, אבל דווקא אצלנו לא מצאו לנכון לשים אותה אפילו כמועמדת. מאוד נעלבתי. זאת פשוט חוצפה בעיניי". "חברות"

היא מבטיחה שהעונה החדשה של "חברות" תהיה "יותר מופרעת" ותיגע בנושאים רגישים דוגמת התקפי חרדה וטיפולי פוריות ("במובן היותר קליל"). אולי גם תהיה בה, סוף־סוף, חתונה של הרווקה הנצחית שני שחר (בגילומה של מגי אזרזר).

"אני מרגישה שבכל עונה אני צריכה לעלות שלב, ושהכל יהיה קיצוני יותר. לקחתי נושאים שאנשים אולי מפחדים לגעת בהם, אבל עם ההומור האופייני לסדרה. אני בעד לקחת נושאים קשים ולהגיש אותם בצורה הומוריסטית". 

טיפולי פוריות הם משהו שאת מכירה אישית?

"ממש לא, תודה לאל. בעניין הזה בורכתי. אבל אני רואה את זה סביבי וקולטת כמה קושי נשים עוברות כדי להיכנס להיריון. יש לי חברה שממש עוברת ייסורים".

הפתעת ליהוק שמצטרפת העונה לסדרה היא דנה אינטרנשיונל, בתפקיד עצמה. "דנה נדירה, נדירה, נדירה", אומרת שוורץ. "היא ומגי אזרזר זה שילוב לא ייאמן. מרוב שהן דומות בהומור שלהן, כבר לא ידעתי מי היא מי. דנה מופיעה כבר בפרק הראשון, כי היא אדירה. כוכבת שלא מהעולם הזה. חוץ ממנה הצטלמו גם שיר אלמליח ודין מירושניקוב".

מאז שהפכת ליוצרת, שחקנים מתחנפים אלייך כדי לקבל תפקידים?

"כן! פתאום אני בעמדה אחרת, עושה לאחרים אודישנים ומקבלת טלפונים משחקנים רציניים ומוכרים שעובדים. בגלל זה אני שונאת להיות בכובע הזה, כי אני מבינה לליבם. אני יודעת איך זה מרגיש לרצות תפקיד.

"הרבה פעמים באודישנים אני יותר מבינה אותם ומזדהה איתם מאשר חושבת על עצמי. אם זה היה תלוי בי, הייתי נותנת תפקידים לכולם".

נוצרו הרבה ציפיות לקראת העונה החדשה. זה מלחיץ אותך?

"אני בן אדם לחוץ באופן טבעי. הלחץ אצלי קיצוני בהכל. בהתחלה, כשלא היו ציפיות, זה היה כיף. יכולתי רק להפתיע, כי אמרו 'מה היא תביא כבר'. עכשיו אנשים בטירוף, ואני בלחץ שאולי זה לא יצחיק. מתה מפחד ולחוצה בטירוף. אני מזכירה לעצמי שהכל כבר צולם ואין מה לעשות עכשיו. לא נראה לי שנאכזב". 

מצפה לך תחרות קשה מול המונדיאל.

"אני לא מתייחסת לרייטינג, כי מבחינתי הרייטינג מזמן לא משקף את המציאות. תמיד היה לנו רייטינג גבוה ביחס לערוץ עשר, אבל אתה מגלה אחר כך כמה צפו באינטרנט ובצפייה מאוחרת, ומבין שהרייטינג לא רלוונטי".

אז את ישנה בנחת, בלי דאגות מהמספרים?

"נראה לך? בטח שאני חרדה. אני מקבלת את הטבלאות של אחוזי צפייה לפי דקה ומנתחת אילו סצנות אהבו יותר ואילו פחות. אולי אני אעבור בית בית ואבקש לצפות איתם". 

עם הרבה עבודה קשה ולא מעט קטילות בדרך, שוורץ סללה את דרכה לפסגת הקומדיה המקומית. ההצלחה של "חברות" גרמה לרבים בתעשייה להשוות אותה לגרסה הנשית של "רמזור" של אדיר מילר. 

"אני מכירה את ההשוואה הזאת, ואני מוכנה לקנות אותה ברגע זה", היא אומרת. "אם אני מולו - זה מדהים. אבל עניינית, אני חושבת שזה שונה. ההשוואה קיימת בין ארבעה חברים לארבע חברות, אבל אף אחד פה לא המציא את הגלגל.

"על המסך בישראל אין הרבה קומיקאיות, ורוב הסיטקומים הם של גברים. מה שעשינו הוא שהבאנו את הנשים לקדמת הבמה, על זה אני שמחה".

ראית את "צומת מילר" של אדיר?

"ראיתי חלקים, ומאוד אהבתי. אבל לא ראיתי מספיק כדי לדעת אם זה היה יותר טוב או פחות טוב מ'רמזור'. אדיר הוא גאון, אין לי תיאור אחר להגיד עליו".

לעדי אשכנזי בטח תפרגני פחות.

"באישה הזאת אני מאוהבת, לא תשמע ממני מילה רעה עליה. בוא אספר לך משהו, שתבין מאיפה זה בא. בתחילת הדרך שלי עשיתי בכורה חגיגית למופע שלי והזמנתי הרבה קומיקאים. היחידה שבאה היתה עדי אשכנזי. אני לא אשכח לה את זה בחיים. כשראיתי אותה היו לי דמעות בעיניים, כי הייתי באמת בתחילת הדרך, וזה לא היה מובן מאליו. היא באה, פרגנה וחיכתה לי בסוף כדי לתת לי עצות. זה היה מדהים".

היית רוצה לעשות איתה משהו יחד?

"החלום שלי הוא לעשות איתה משהו. אני תמיד אומרת לה שאם נעשה משהו יחד, נשבור את התעשייה". 

ראית את הסדרה שלה "מה זה השטויות האלה - שיטת אשכנזי"?

"ברור. היא מדהימה, ויש לי אליה כבוד והערכה. אנחנו בקשר, ויש לי כל הזמן מה ללמוד ממנה. למשל, עמידה על במה, או אפילו איך להתלבש. אני בן אדם שלומד מכולם". 

אין תחרות סמויה?

"באמת שיש מקום לכולם, וזה כל כך דבילי לא לפרגן. יש היום סטנדאפיסטיות צעירות ומצוינות".

"להגיד לך שאני לא תחרותית? אני תחרותית כל הזמן, מאוד. כשמישהו מצליח ועושה סדרה טובה, אני חושבת לעצמי, 'איך הוא הצליח? אני יותר טובה ממנו'. זה מה שמביא לי את הדרייב, ויש לי דרייב".

"זלזלו בשלום אסייג ובכולם, ובאופן כללי יש זלזול בסטנדאפיסטים, כי אנחנו נחשבים ה'פחות איכותיים' בתעשייה". ב"צחוק מעבודה"

תמיד היית תחרותית כזאת, או שזה משהו שהתפתח בשנים האחרונות?

"תמיד, ומאוד. אם אתה תראיין עכשיו ארבעה קומיקאים יחד, אתה יודע מה יהיה לך פה? זו תחרות שלא נגמרת, וזה סיוט. אבל אני גם מפרגנת ויודעת להגיד מתי מגיע להם".

מצד אחד את מאוד תחרותית, ומצד שני את לא משחקת את המשחק של הברנז'ה. זה במכוון? 

"נכון, אין לי חברים מהברנז'ה, אין לי קליקות, ולא מעניין אותי לשבת ב'קנטינה' או ב'בראסרי'. אני מעדיפה לאכול בשיפודייה. לא יכולה ולא רוצה לשחק משחק של משהו שאני לא. רוצה לעשות מה שאני אוהבת ולהתפרנס.

"אין בי משהו צהוב, ואני לא מעניינת את כתבי הרכילות. אם הייתי מתגרשת, אולי הייתי מעניינת, אבל החיים שלי מאוד שגרתיים. אז מה, להמציא שאנסו אותי? להמציא שעשו לי דברים רק כדי שיכתבו עלי?"

ומה בנוגע להשָקות?

"היו פעמים שאמרתי לעצמי שהשקות זה חלק מהמשחק, ושחשוב להגיע לשם, אבל מה זה ייתן לי, לשחק בעולם הזה? אין לי זמן ללכת להשקות, אלא אם כן זה משהו מאוד שווה, וגם אז, לדפוק הופעה זה סיוט בשבילי. השקה זו עבודה, וזה מינגלינג שאני לא טובה בו. אני שותה, נהיית מחוקה, ואז יותר קל לי, אבל הרבה פעמים לא מוצאת את עצמי.

"אני רואה את כולן מתוקתקות מכף רגל ועד ראש וחושבת, למה שאעשה את זה לעצמי? לא מבינה נשים שמתאפרות בתשע בבוקר. אם הייתי יכולה לבוא להשקה בטרנינג אולי הייתי באה, אבל כל ההתארגנות הזאת היא סבל תהומי בשבילי.

"כשקובי מימון, חבר שלי, השיק את הסדרה שלו - הלכתי. ואם זה הצגה או סרט לילדות, אני תמיד שמחה ללכת".

אפרופו קובי מימון, יש סיכוי שהסדרה שלך תשובץ מול שלו.

"אני מקווה שלא, אבל זה יהיה מעניין. קובי הוא חבר, ולא בא לי להתחרות בחבר. מצד שני, אני מעדיפה להתחרות מולו מאשר מול 'האח הגדול'. בתכלס, קובי מופיע גם בסדרה שלי, אז מה אכפת לו?"

 הסדרה שלך נמכרה לשידור בצרפת, בבלגיה, בפולין ובאנגליה. את עשירה?

"לא ממש. בוא נגיד שאם הייתי עושה בהוליווד את מה שעשיתי פה, הייתי גרה היום בבית מטורף וחיה אחרת לגמרי. אבל פה הכל יותר קשה.

"אני לא מתלוננת, אני בונה כרגע בית והכסף עוזר לי. אבל זה לא קל. אני עובדת קשה בשביל זה. אם הסדרה תצליח באנגליה או בארה"ב, זה יהיה יותר משמעותי. מה שכן, התמלוגים על השידורים מאוד נחמדים".

קומיקאים מצליחים מרוויחים בדרך כלל לא רע.

"מרוויחים יפה, ואני לא יכולה להתלונן. החלטורות לוועדי עובדים הן המתגמלות ביותר, למרות שהן קשות. אתה יכול להגיע להופעה בספרייה או באוהל, ולא תמיד אתה בא לאנשים טוב בעיניים. ואז אתה צריך להצחיק אותם. לא פשוט, אבל משתלם. אני יודעת שאם אני מפצחת אותם, אני אפצח כל קהל".

בחיים הפרטיים את המצחיקה של החבר'ה?

"לא. בחיים הפרטיים אני הרבה יותר דרמטית מאשר קומית. אנשים אומרים לבעלי כל הזמן, 'איזה כיף לך, היא בטח מצחיקה אותך כל הזמן בבית', וזה ממש לא ככה. אני הדבר הכי לא מצחיק שיש.

"אני בן אדם בכיין ודרמטי. אין לי כוח להצחיק, ורוב הזמן אני עייפה. הרבה פעמים באירועים מצפים ממני להיות 'הליצן', וגם בראיונות אני מרגישה שיש ממני ציפייה להצחיק, ואין לי עצבים. לא תמיד יש לי את האנרגיות, לא תמיד אני ב'מוד' הזה. אני לא עובדת בלהצחיק. בוא נבכה פעם בראיון, מה אתה אומר? יהיה יותר מעניין".

 

צילום: רונן אקרמן, חליפה: לילך אלגרבלי 

 

כעת היא עובדת על תפקיד דרמטי בסרט קצר בבימויה של לי גילת, שבו דובר קוסאשווילי יגלם את אביה חולה הנפש. בד בבד היא כותבת סדרת דרמה קומית להוט. ובלי קשר, היא צילמה לאחרונה קמפיין לעידוד נשים להתמודד בבחירות לרשויות המקומיות.

"אני חולמת על תפקידי אופי קשים, כמו אוטיסטית או נרקומנית. אנשים לא יודעים שלפני שאני סטנדאפיסטית, אני שחקנית, ומאוד בא לי לשלב בין הקומי לדרמטי".

למה לא נותנים לך הזדמנות?

"אני חושבת שמפחדים להמר עלי בעניין הזה. יש פה קיבעון בתעשייה. לא כולם מספיק פתוחים פה, ומזמן הבנתי שאני צריכה לכתוב לעצמי תפקידים. שכולם יקפצו לי, כי אני לא מחכה שיקראו לי".

תפקיד של מאהבת, למשל, בא בחשבון מבחינתך?

"בטח. תפקיד סקסי כזה - בכיף. אבל לא ברמה של '50 גוונים של אפור', כי אני לא אתפשט. אם היה לי ציצי כמו שצריך והייתי 90-60-90, אז בכיף. הייתי הולכת ככה גם ברחוב".

למרות שבשנים האחרונות נראה שאת מקפידה יותר על החיצוניות.

"זה בא עם האימהוּת. הרגשתי פתאום נשית ובשלה. במהות שלי אני זרוקה, אבל כשאני יוצאת, אני יותר משקיעה. כל החיים הנחתי שקומיקאיות לא צריכות להיראות טוב ואמרתי לעצמי שאני לא בר רפאלי. אבל בשלב מסוים התחילו להעיר לי שאישה צריכה להקפיד. בהתחלה פיתחתי אנטי להערות האלה, אבל לאט־לאט התחלתי לאהוב את זה ולשים ג'ל בציפורניים. נהייתי שטחית ביותר".

חטפת מדורין אטיאס?

"כן, אני רואה את זה ונקרעת. אני לא מאלה שאכפת להם שהיא נתנה לי כוכב וחצי. אני רואה כוכב וחצי ואומרת, וואו איזה יופי. לא באמת אכפת לי מה יגידו".

"ארץ נהדרת" זו שאיפה שלך?

"לא, כי אני לא חקיינית טובה, וזה לא מדבר אלי. נראה לי שאני עצלנית מכדי לעשות את זה. גם לא 'גב האומה'. הם הציעו לי הרבה פעמים להשתתף, וסירבתי. זו תוכנית מעולה ואני צופה בה, אבל אין לי כוח לזה".

פסטיגל?

"זה הרבה כסף, למה לא?"

עד כמה הכסף הוא שיקול אצלך?

"הכסף הוא שיקול, אבל לא תמיד. אם זה על חשבון המשפחה - אז המשפחה לוקחת. הפסקתי לעבוד בימי שישי בגלל המשפחה, אבל אני גם צריכה כסף והיו תקופות פחות טובות שבהן לא יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד. 

"לא באתי ממקום שאין. ההורים שלי חיים טוב והכל בסדר וקיבלתי הכל, אבל אני לא עשירה. היום, בגלל שאני יכולה להרשות לעצמי, נהייתי בזבזנית, ואני צריכה לעצור את זה. אני לא גרידית".

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו