באחד ממחקריה הרב־תחומיים, כתבה הסופרת והתרפיסטית האמריקנית וירג'יניה סאטיר על אודות אי ההתאמה בין תפקוד ההורים במשפחה לבין השליחות ההורית המצופה מהם. סאטיר, שכמו עמיתיה בתחומי הפסיכואנליזה התמקדה במשפחות שבהן אחד ההורים (או שניהם) לקו בטראומה או בחוסר תפקוד פתאומי, ציינה כי בוואקום שנוצר בתא המשפחתי לעיתים קרובות "הבן נכנס לתפקיד ראש המשפחה, בדרך כלל זה של האב".
ספרו הטוב ביותר. ניר ברעם // צילום: פרטי
הורה חולה הוא שיבוש משמעותי של השגרה המשפחתית. ההיררכיה הטבעית - בדרך הטבע הורים דואגים לילדיהם - מתהפכת לפתע, וכך נוצר לעיתים מצב של "ילד הורי", שהדאגה והבגרות נכפית עליו בעל כורחו. איש לא ממנה את הילד לתפקידו זה. הוא נקלע אליו מתוך מצוקה, ובהיעדר כלים להתמודד עם השיבוש הוא נוטל עליו תפקיד שעלול להיות הרסני לעתידו.
• אילת מציגה: כך נתמודד על אירוח האירוויזיון
במובן נוכח למדי, הגיבור המספר של הרומן "יקיצה" מאת ניר ברעם, הוא "ילד הורי" שבגר. הוא שב לתודעת הנעורים שלו ומנסה לזהות את השבר שגרם לו, בעל כורחו, ליטול צער, מצפון ואחריות על כתפיו השבריריות. אך אף על פי שילדותו עברה עליו בצל מחלת אמו, דומה שהחרדה הקיומית שנכפתה על גיבור הרומן קשורה דווקא למבנה אישיותו: הוא נכסף לזמן שחלף, ולאפשרות האבודה לגייס אותו לטובת סיפור עתידי - טוב יותר.
"זירת הפשע" מילדותו של הגיבור מתפרצת יום אחד במרחב הגליאני מנוכר: הגיבור - סופר, נשוי ואב לילד קטן - מתעורר במיטתו בבית מלון במקסיקו ימים ספורים לאחר שפסטיבל ספרותי שבו השתתף תם ואורחיו התפזרו. יקיצתו לא גוררת עימה פיכחון אלא דווקא בלבול ומועקה; היא נמהלת בשברי חלום וזיכרון, שמחלחלים לתודעתו את ההבנה שלפיה יואל, חברו הטוב שהיה עימו ב"זירת הפשע" - מת.
ההבנה המערערת הזו משליכה את הגיבור לוויה דולורוזה נפשית; הוא יוצא מחדרו, "שב ועובר בכל המקומות שהפסטיבל סער בהם ומתאבל על הימים שאבדו". הפסטיבל, כמדומה, אינו אירוע ספרותי במקסיקו אלא עולם הילדות; והאבל אינו על ימי המשתה והשיח עם עמיתיו הסופרים אלא על ההכרה בארעיות הדברים. ההבנה הפתאומית היא לא רק לגבי מותו של יואל, אלא בהתפוגגות הוודאית של בועת ילדותו - על תמימותה ומכאוביה - בשכונת בית הכרם של ירושלים.
צער על אובדן נעורים לעד הוא שילוב בלתי אפשרי בין פיכחון לעיוורון: מה שדומה למשא העולם כולו בנעורינו מתגלה לנו, כאנשים בוגרים, כצוף מתוק; או להפך - מה שנראה בעבר כזוטות מתברר בהווה הבוגר כמחולל דרמטי. "יקיצה" מתאר את יחסי האבסורד של הזמן במבנה ספרותי מרשים. הוא בוחן אפיזודות רבות מילדותו של הגיבור - קטטות עם ילדי "המגדלים הגבוהים" השכנים; אהבות ראשונות במין השני ומכשוליהן הפיזיים והמילוליים; התהוות של עולם תרבותי; מבט בלתי מושג לעבר אח גדול שנולד בימים שפויים של המשפחה, לפני שהאם חלתה בסרטן.
רומן אישי וישראלי בקליפתו, אך הנוסטלגיה שבו אינה סנטימנטלית או סוציולוגית. "יקיצה" // כריכת הספר (עם עובד)
בכל התחנות הללו נוכח גם חברו הטוב של המספר - יואל, נשמה תאומה שהיא בו בזמן דמות נגטיב. "אשף המחוות הריקות... ביסודו של דבר שום אדם לא נחקק בנפשו", מעיד עליו המספר. דמותו של יואל תורמת לאבסורד שמציע הרומן: בעוד היא דומיננטית ומגיבה לכל קונפליקט בחייו של המספר, היא גם דמות רפאים, צ'ייסר של רגשות; דבר לא נחקק ביואל - ודווקא בגלל זה הוא נחקק במספר.
המספר רואה ביואל עוגן לקיומו שלו - קיום תלוש ושברירי לאור התפוררות המשפחה ומחלת האם - דווקא בגלל שיואל היה ילד מ"הרוב שבאמצע", לא מקובל ולא דחוי. אבל ככל שחולפות השנים משענת השפיות הזו, הרצון לקירבה ליואל דווקא בגלל ייצוג המיינסטרים שלו, נסדקת ונשברת, והמספר הוא זה שהופך ל"רוב שבאמצע". הוא מנהל חיי זוגיות בורגניים ונולד לו ילד, בעוד יואל שוקע אל הדיכאון וחוזר לבית הוריו. בחציית הרוביקון בין הילדות לבגרות יואל והמספר אוחזים זה בידו של זה, אבל משהגיעו לגדת הנהר שב יואל על עקבותיו.
זהו ספרו הטוב ביותר של ניר ברעם בעיקר מפני שבניגוד לקודמיו, המבנה המרשים שלו מחפה לחלוטין על הפסיביות הפואטית שמאפיינת את כותבו. ברעם אינו מרבה לגייס כלים אסתטיים לטובת רעיון, אלא מעדיף מיומנות ארכיטקטונית ש"תהפוך שד לסיפור". ב"יקיצה" המיומנות הזו מגיעה לשיא תפקודה.
זהו רומן אישי וישראלי בקליפתו, אך הנוסטלגיה שבו אינה סנטימנטלית או סוציולוגית (כלפי מקומות גיאוגרפיים, דמויות או מעשים). היא מנסחת אמירה על כיסופים אל המתים, מתוך היותם בבואה של ההחמצות בחיינו. כשקרוב לנו מת הוא עוצר את האפשרות להגמיש ולנכס את הזמן, והדבר רומז גם לקצה גבול היכולת של הספרות. "אתה התמים", אומר יואל לגיבור בפגישתם האחרונה לפני מותו, "אתה באמת מאמין שאפשר למשש את העולם הזה בכמה עלילות, כמה דמויות, שנגעת בגרגיר ממה שהיה כאן?"
"יקיצה" עורר בחוגים מסוימים דיון על המעבר של ברעם מפרויקטים ספרותיים בעלי ממד ויומרה אוניברסליים ("אנשים טובים", "צל עולם") לכתיבה אישית, שחלקה בוודאי אוטוביוגרפי. אלא שהדיון הזה ריק ומלאכותי, בעיקר מכיוון ש"יקיצה" ממילא ממשיך את העיסוק המתמשך של ברעם בהיעדר סמכות ובניכור דורי. אלה, ודווקא אלה, הם עמודי התווך של הרומן, שכן המספר נקלע לעמדת הילד ההורי לא רק בתא המשפחתי הנעלם אלא גם כלפי הסביבה הילדית, ובעיקר כלפי חברו, שלא ישרוד את הקיץ הקרוב.
ההיעדר והכמיהה לסמכות שתפתור את חידת קיומו שלו, מעסיקים את המספר לאורך כל עלילת "יקיצה". לקראת סוף הספר, הוא צופה עם זוגתו בקלטת וידאו שצולמה באזכרת אמו, ופני האם המתה מתערבבים בפניו של יואל, החבר המת. "אין כאן תנועה ברורה בכיוון אחד - התרחקות ממותו של אדם קרוב", הוא מעיד, "יש עיקולים, מחלפים, סיבובי פרסה". והנה בסצנה הבאה הוא עם בנו, מטייל עימו בעגלה ושואל אותו אינספור שאלות, "כדי לשמוע אותו בזמן שאינו רואה את פניו". והרי לנו עוד עיקול: גם פני החי דורשות אשרור.
"יקיצה" / ניר ברעם; עם עובד, 388 עמ'
• הירידה לצורך עלייה של ביונסה
• סטטיק ובן-אל בהופעה: פסטיגל בלי עלילה
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו