22 ביוני 1941, יום הפלישה של גרמניה הנאצית לבריה"מ, הפך למועד גורלי עבור מיליוני משפחות יהודיות שחיו ברחבי המדינה הקומוניסטית. בגלל ההתקדמות המהירה של הצבא הגרמני, ובשל העובדה שמרבית היהודים התגוררו בחלקים המערביים של בריה"מ, כבר בחודשים הראשונים נתפסו מיליונים בשטחי הכיבוש הנאצי. מסע ההרג הנורא בהיסטוריה יצא לדרכו.
לקראת ציון תחילת הלחימה בין גרמניה לבריה"מ יוצא לאקרנים הסרט התיעודי של איש הקולנוע בוריס מפציר "הדרך לבאבי יאר", המתחקה אחר חיסול היהודים במערב בריה"מ במאה הימים שבין 22 ביוני לטבח ביהודי קייב בבאבי יאר, שהחל ב־29 בספטמבר 1941. מדובר בסרט שמיני, החותם את פרויקט "השואה הלא ידועה" - סדרה עוצמתית של סרטים שחושפים לצופה את מה שאירע ליהודים בכל אזורי בריה"מ שנפלו, ולו לזמן קצר, לידי הגייסות של היטלר.
בהקשר זה, סיפורו המשפחתי של מפציר, כפי שהוא מגדיר זאת, "רגיל". כמעט כל משפחתה של אמו נרצחה על ידי הנאצים בלטביה הסובייטית. אבל מאחורי פרויקט הסרטים לא עומד מניע אישי, מה שדחק ביוצר הדוקומנטרי היתה ההבנה שבעוד כמה שנים לא יישארו עדים לשואת היהודים בבריה"מ. הצילומים הראשונים החלו בשנת 2013, ובתוך פחות מחמש שנים יצאה לאוויר העולם סדרה מונומנטלית של סרטים תיעודיים, היוצרים תמונת מצב מדויקת של מה שאירע למיליוני היהודים שחיו באזורים שבשליטת בריה"מ. ההישג ראוי להערכה מיוחדת, משום שהוא פרי עבודה של צוות מצומצם ביותר, הכולל נוסף על מפציר את המפיק צבי שפי, הצלם רון כצנלסון והעורכת ליליה צווקבנקל.
מפציר נולד בשנת 1947 בלטביה, והיה אסיר ציון בטרם עלייתו ארצה. הוא בוגר המחזור הראשון של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א, עבד במשך שנים כמפיק וכמנהל בשירות הסרטים הישראלי והקים וניהל את המחלקה לקולנוע תיעודי במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה. בעשייתו הקולנועית הפיק יותר מ־200 סרטים ותוכניות טלוויזיה תיעודיות וביים יותר מ־30 סרטים תיעודיים, אך גם בהשוואה ליצירתו הקודמת "השואה הלא ידועה" אינה יכולה שלא להרשים.
תיעוד בשלג ובחום
הפרויקט, כך על פי מפציר, הוא מעין "מצבה קולנועית". לדבריו, "בפעם הראשונה נעשה ניסיון לשרטט תמונה מדויקת של מה קרה, איפה קרה ואיך קרה. השתדלנו לתת לצופה אפשרות להבין את גודל ההתרחשויות שהכריעו את גורל היהודים הסובייטים. מדובר בכמות בלתי נתפסת של נרצחי השואה - בין 2.5, על פי ההערכות הזהירות ביותר, ל־3 מיליון איש. בעצם, זו מחצית מכלל הקורבנות של עמנו בטרגדיה העצומה של המאה ה־20. מדובר בשטח עצום וביותר מ־1,000 מקומות יישוב שבהם התבצע ההרג השיטתי, והצלחנו להתייחס בסרטים ל־100 מקומות בערך".
בכל סרטי הסדרה מפציר נמנע מלהשתמש בחומר ארכיוני. כולם בנויים על פי מה שהוא מכנה "תורת לנצמן", על שם הבמאי קלוד לנצמן ("שואה"). "כל הסיפורים מובאים מפי העדים במקום האירוע, וגם בעונת השנה שבה התרחש", מספר מפציר, "כשתיעדנו את הרציחות בבלארוס, צילמנו בשלג ובקור של מינוס 17 מעלות. וכשביקשנו לתעד את הטבח הגדול ליד רוסטוב, צילמנו בחום של 40 מעלות".
במאי הסרט, בוריס מפציר // צילום: יהונתן שאול
רוב משתתפי הסרטים אינם יהודים, אלא עדים שראו את רצח היהודים במקרה. מפציר נחשף אליהם כשהקים עבור יד ושם פרויקט לאיסוף שמות היהודים הנספים בשטחי בריה"מ לשעבר, אז ביקר בעשרות רבות של מקומות יישוב באוקראינה, בלארוס, מולדובה ורוסיה. בחלק מהערים, העיירות והכפרים הכיר אנשים מבוגרים, שהיו עדים לזוועות. במקומות אחרים כבר לא נשארו עדים, והם לא מופיעים בסרטים אף שחשיבותם בחקר השואה גדולה.
מפציר מציין את הנכונות הגדולה של העדים לספר את שראו, גם אם זה היה כרוך במאמץ נפשי ופיזי. "הגענו לדובוסרי שבמולדובה, והתברר שהעד שהיה צריך להשתתף בסרט מאושפז במצב קשה. חיכינו שישתחרר מבית החולים, ואף שהיה לו קשה לעמוד הוא התעקש לספר את הסיפור. בכפר אחר, ב'דרך המוות' שבצפון מולדובה, העד היה כה זקן וחולה שהוא כבר לא קם מהמיטה. אף על פי כן, הוא ביקש שיוציאו את המיטה מהבית, יעמיסו אותה על הטנדר ויסיעו אותה לנקודה שבה ראה לפני יותר מ־70 שנה כיצד נטבחה קבוצה של יהודים, כדי שייתן שם עדות. לא אשכח עדה אחרת, טטרית מהעיר בלוגורסק בחצי האי קרים שהוכרה כחסידת אומות העולם, משום שהסתירה עם דודתה ילדה יהודייה. היא היתה מרותקת לכיסא גלגלים, ושקלה אולי 150 ק"ג. למרות ההתנגדות של בתה, האישה לא ויתרה ובמאמץ משותף הצלחנו להרים את כיסא הגלגלים כדי להביא אותה למקום הרצח. הקונספט מבוסס על שחזור והחייאה של האירועים הנוראיים. חיפשתי עדות, בלי רגש. באמצעות העדים סיפרתי את סיפור הרצח ההמוני של בני עמנו".
לדברי מפציר, מה שהניע את העדים, וגם אותו, היתה השאיפה לתת כבוד לזיכרון המתים. "אומרים שאדם מת שלוש פעמים: פעם אחת כאשר הוא הולך לעולמו, פעם שנייה כאשר קוברים אותו, ופעם שלישית כאשר שוכחים את שמו. היהודים בשטחי בריה"מ מתו פעם רביעית, כי עצם דבר מותם והאופן שבו נרצחו נלקח מהם. רציתי להחזיר להם את מעט הכבוד שבידיעה על גורלם הנורא".
ניסית למלא את הפער שבין הידע ההיסטורי הקיים לבין התודעה בציבור?
"נכון. מה, למשל, ידוע בציבור הרחב על מה שקרה במולדובה בחודשים יוני־יולי 1941? עשרות אלפי יהודים נרצחו ממש על יד בתיהם, ועשרות אלפים נוספים נשלחו למוות ודאי לאזור טרנסניסטריה, ועל כך לא ידוע דבר כמעט. הסתרת השואה בשטחי בריה"מ הצליחה להדחיק אותה מהתודעה הכללית. כל המושגים הקשורים בשואה מושתתים על מה שאירע בפולין ובמערב אירופה, וזה יצר רשימה מצומצמת של סמלי השואה: הקורבן - אנה פרנק, הנבל - אייכמן, הקדוש - יאנוש קורצ'ק, הגבורה - גטו ורשה. אין ספק שכל המושגים האלה הם נכונים ואמיתיים, אבל חלקיים, ואין בהם די. יומני יהודים, כמו זה של אנה פרנק, היו רבים מאוד בשטח הכיבוש הנאצי בבריה"מ - אלא שהם לא פורסמו. גם יהודים שיכלו להינצל ובחרו למרות זאת ללכת לגיא ההריגה, יחד עם הילדים בעיירות סובייטיות רבות מספור, היו רבים מאוד והם לא ידועים. המרידות הראשונות נגד הנאצים היו בקיץ 1942 בגטאות בבלארוס, כפי שמופיע בסרטי 'עד הצעד האחרון', במקומות כמו נסוויז', לחווה, קלצק, גלובוקי, אלא שבתודעה הכללית זה לא קיים".
המתחרה של אייכמן
לדברי מפציר, גם נבלים לא חסרו בבריה"מ. "לאייכמן היו מתחרים רבים", הוא אומר, "בסרט האחרון, 'הדרך לבאבי יאר', אני מזכיר את גנרל האס.אס פרידריך יקלן, ממציא שיטת הרצח הטוטלי. זה האיש שבשיטתו חוסלו, ביעילות מצמררת ובתוך זמן קצר ביותר רבבות יהודים. השכיבו את הקורבנות צמוד־צמוד, ירו בהם, השכיבו עליהם עוד שכבה של קורבנות, ירו גם בהם, וחוזר חלילה. אחרי יישום השיטה ברצח יהודי קייב בבאבי יאר, עבר יקלן ללטביה ויישם אותה ביער רומבולה על יהודי ריגה. אבל עליו פחות יודעים".
מפציר כבר עובד על סרט תשיעי, שייקרא "תעלומת הספר השחור" ויהיה שונה לחלוטין מקודמיו. במקום עדויות "יבשות" יהיו בו חומרים ארכיוניים ואלמנטים גרפיים, ומטרתו לסכם ולספק מסגרת סיפורית לפרויקט כולו. את המימון לסרט עדיין לא מצא.
עד מסרטו של מפציר // צילום: רון כצנלסון
"המונח 'השואה המוסתרת' מדויק יותר מ'השואה הלא ידועה'", אומר מפציר. ההסתרה נעשתה על ידי השלטונות הסובייטיים, והחלה כמעט מייד אחרי תום מלחמת העולם השנייה. את התשתית להסתרה יצרו הנאצים, שהקימו בסוף 1942 יחידה מיוחדת תחת קוד 1005. מפקדה היה פאול בלובל ומטרתה היתה להעלים את השרידים לחיסול היהודים.
אחרי המלחמה העדויות על גורל היהודים הסובייטים היו רבות ומפורטות יותר מאלה שתיארו את השואה בפולין ובמערב אירופה. העדויות הללו נגבו, ברובן, על ידי "הוועדה הממלכתית המיוחדת" שהוקמה בידי השלטונות על מנת לחקור את פשעי הנאצים בשטח הכבוש. הם פעלו בקפדנות, שאלו, רשמו ותיעדו את מקומות הרצח, ולעיתים את שמות היהודים שנרצחו. הכל היה טרי, השכנים עדיין זכרו הכל, מה גם ששום אזרח סובייטי לא היה מעלה על דעתו לסרב להשיב לשאלות של גוף חקירתי ממשלתי, וכך נאספו מיליוני מסמכים.
נוסף על המאמץ החקירתי הרשמי, מלאכת איסוף העדויות נעשתה גם על ידי אנשי "הוועד היהודי האנטי־פשיסטי", בראשות העיתונאים והסופרים וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג, שהחלו לתעד את מהלכי השואה עוד בימי המלחמה. הנוסח הראשוני של ממצאיהם היה מוכן כבר בסוף שנת 1944, ובראשית 1945 הועבר כצילומים של כתבי היד לארה"ב, לרומניה ואפילו לארץ ישראל. הגרסה הסופית למחקר האדיר של גרוסמן וארנבורג היתה אמורה להתפרסם ב־1946 בכרך תחת השם "הספר השחור", אולם בשלב הזה שינו שלטונות בריה"מ את עמדתם. אחרי הניצחון במלחמה הם כבר לא נזקקו לסיוע מיהודי העולם. אם לא די בכך, החלה לקרום עור וגידים גישה סובייטית ידועה לשמצה שסירבה לראות בשואת היהודים סבל מיוחד ששונה באופן מהותי ממה שעבר על יתר האזרחים הסובייטים במהלך המלחמה.
טיוטות "הספר השחור" הכילו גם הרבה עדויות על שיתוף הפעולה של המקומיים עם הכובש הגרמני, מה שלא הסתדר עם המיתוס שהשלטון הקומוניסטי רצה לקבע. כתוצאה מכך, הוצאת "הספר השחור" ברוסית נאסרה וכעבור זמן קצר "הוועד היהודי האנטי־פשיסטי" פוזר וחלק מחבריו הוצאו להורג. הספר נגנז על ידי הרשויות, והגיליונות שכבר הודפסו נגרסו.
מפציר מציין בצער שאילו העדויות הסובייטיות הרשמיות או "הספר השחור" היו מתפרסמים אז, בסמוך לסיום המלחמה, מפת הזיכרון הקולקטיבי שלנו היתה שונה לגמרי. "במוזיאון לוחמי הגטאות תלויה מפת אירופה ומסומנים בה מקומות שחשובים להתרחשויות השואה", הוא אומר, "במרכז ובמערב היבשת יש הרבה סימונים - תחנות איסוף היהודים, מחנות ריכוז, מחנות השמדה. בשטחי בריה"מ יש כתריסר סימונים בלבד, למרות שלהערכתי צריכים להיות לא פחות מ־1,000. בעצם, מרוב סימונים לא היו אמורים לראות בכלל את המפה. מפת השואה כיום מזכירה את הירח - הצד המואר שאותו כולם מכירים, והצד החשוך, הלא מוכר, שהוסתר. כל המוזיאונים בישראל, בארה"ב ובאירופה הושפעו מההסתרה".
"הנוער שלנו צריך להגיע לקרחות היער, לבורות ולגאיות שראו את הגרוע מכל". עד נוסף מסרטו של מפציר // רון כצנלסון
מפעל הסרטים של מפציר מאיר את הצד המוסתר של הירח, אך הוא עצמו מודה שזה לא מספיק. "כל עוד לא תהיה הנצחה ראויה ולא יתחילו לארגן מסעות תלמידים וסטודנטים גם למקומות ההריגה באוקראינה ובבלארוס, כפי שנוסעים לפולין, נמשיך כולנו להיות הקורבן של ההסתרה", הוא אומר, "הנוער שלנו צריך להגיע לקרחות היער, לבורות ולגאיות שראו את הגרוע מכל. ברגע שמגיעים לשם, נוצרת ההזדהות עם הסיפור, ההזדהות עם ההיסטוריה". כמו כן, הוא מדגיש כי שני כלים משמעותיים נוספים בעיצוב הזיכרון הישראלי - המוזיאונים המוקדשים לשואה ויד ושם - חייבים לסייע במשימה.
איך עומדים בעומס הנפשי של מעבר ממקום טבח אחד למשנהו ושמיעת סיפורי זוועה?
"אם אגיד שזה לא משפיע, ממילא אף אחד לא יאמין. השתניתי, התנתקתי מכל שאר הדברים. אני כבר לא מסוגל לקרוא ספרות יפה, לא מסוגל לראות סרט רציני. עולם הדימויים שלי בוודאי הצטמצם מאוד. כולי מוכוון למשימה אחת - לספר את סיפור השואה היהודית וגורל הנרצחים בבריה"מ".
* "הדרך לבאבי יאר" יוקרן במעמד היוצר בוריס מפציר בסינמטק תל אביב ביום שישי (22.6) בשעה 11:00 וביום שבת (23.6) בשעה 14:30.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו