משהו הכעיס מאוד את יהלי, צעיר בן 18 על הרצף האוטיסטי, בדירת הקרקע הקטנה והדחוסה של קומונת "כנפיים של קרמבו" בדרום תל אביב. זו היתה בקשה פשוטה, לסדר את הסלון המשותף, שהצליחה להוציא אותו משיווי משקלו ולגרום לו לצעוק בתסכול.
"הגיע התור שלי לסדר את הסלון, ולא היה לי מושג איך עושים את זה", הוא מסביר, "אני לא מבין את המושגים האלה, 'נקי' ו'מסודר'. לא מבין למה אחרים חושבים שהסלון מבולגן. שאלתי בקול רם איפה לשים את הדברים ואיך לסדר, אבל אף אחד לא ענה לי. שאלתי שוב, ושוב התעלמו ממני. אז עמדתי ולא ניקיתי.
"אחת הבנות בקומונה שאלה אותי למה אני לא מסדר את הסלון, אז צעקתי עליה את הנשמה שלי. 'איך אני אמור לסדר אם אתם לא מסבירים לי? איך אדע?'
"היא אמרה לי, 'למה אנחנו צריכים להסביר לך?', והלכה בוכה לחדר של הבנות.
"הייתי חייב להרגיע את עצמי. ישבתי והבנתי ששאר החברים בקומונה לא יכולים להבין שאצלי הכל אחרת. שלי קשה להבין סיטואציות חברתיות שנראות להם הכי פשוטות.
"אחרי שעתיים דפקתי בדלת של החדר שלה. התיישבתי מולה, הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי, 'אני מצטער שצעקתי עלייך. הייתי מאוד מתוסכל באותו רגע'".
יהלי פרידן הוא אחד מחברי הקומונה המשולבת של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", שבה 11 צעירים מעורבים עושים שנת שירות מאוגוסט ועד סוף יוני. ארבעה מהם הם בעלי צרכים מיוחדים, מהם שלושה על הרצף האוטיסטי ואחת עם שיתוק מוחין. זו קומונה ראשונה מסוגה בארץ מבחינת שילוב האוכלוסיות בה.
בשנה האחרונה הם גרים יחד בדירת קרקע בשכונת קריית שלום, ובשעות היום מסייעים לילדים בחינוך המיוחד ובמסגרות אחרות. יחד הם מתמודדים עם אתגרים אישיים וקבוצתיים רבים, הנובעים מהשוני ביניהם, חווים מצבים ומשברים שלא הכירו בעבר, נחשפים ללקויות קשות, ובעיקר עוברים תהליך מורכב של קבלת האחר. הקומונה מקבלת מ"כנפיים של קרמבו" תקציב של 350 אלף שקלים, שמגיעים ממשרד החינוך, מעיריית תל אביב, ממשרד הביטחון ומתרומות.
• • •
הדירה שלהם כוללת שני חדרי שינה - לארבעת הבנים ולשבע הבנות, וכן סלון, מטבח, מקלחת אחת ושני חדרי שירותים. כשאני פוגש אותם, בשעת צהריים, הסלון כבר מסודר. מיטל וענבל באו לעזרתו של יהלי וניקו אותו יחד, ועכשיו כולם נחים על הספות. אלמוג, לוטם, יהלי, שלו, מיטל, ענבל, לֹטם, דניס, טיילור, בינה וטל.
כל אחד בא ממקום אחר בארץ. אלמוג מכרמיאל, לוטם מגבעת ישעיהו, יהלי מבני עטרות, שלו מנצרת עילית, מיטל ממודיעין, ענבל מירושלים, לֹטם מיוקנעם, דניס מחדרה, טיילור מגבעת שמואל, בינה מהמושב צוריאל שבגליל העליון וטל מרחובות. בעוד שבועיים הם יסיימו את השנה המשמעותית בחייהם וימשיכו הלאה, מי לצבא ומי לשירות לאומי. במקומם יבואו 12 בני שירות אחרים.
לוטם חנוני (20) נולדה עם שיתוק מוחין. היא סובלת מצליעה בהליכה ומקשיים בעמידה ממושכת. היא למדה בכיתה רגילה עם סייעת והיתה טובה בלימודים. "המורים מאוד אהבו לתת לי את תעודות הסיום שלי, אבל חברתית היה לי קשה.
"הילדים לא קיבלו אותי כמו שאני. הם ראו שאני צולעת וחשבו שאני חלשה, שעדיף שלא אהיה בחבר'ה. זה פגע בי מאוד. הם אמנם לא לעגו לי מול הפנים, אבל תמיד הסתכלו עלי במבט של 'מאיפה נחתה עלינו זאת'. היו ימים שחזרתי הביתה והתפרקתי בבכי.
"אמא שלי חיזקה אותי כל הזמן. עודדה אותי להמשיך קדימה, לא להישבר. דרכה הבנתי שהבעיה לא אצלי, ושאני זאת אני. הילדים האחרים הם אלה שלא מצליחים לראות את האחר והשונה".
מבשלים בדירת הקומונה, בסוף עוד יום של התנדבות. לוטם עושה לכולם "סופר פנקייקים" // צילומים: אריק סולטן
בכיתה י' חוותה את השינוי הגדול בחייה, כשאמה לקחה אותה לסניף "כנפיים של קרמבו" במודיעין, לשם עברו להתגורר אחרי גירושי ההורים.
"כבר מהפעולה השבועית הראשונה מצאתי שם את הבית השני שלי", היא מספרת, "פתאום הרגשתי, לראשונה בחיי, שאני שווה לכולם, ושמקבלים אותי עם כל השריטות והקשיים שלי. אין לך מושג כמה התרגשתי מזה. הייתי בעננים. פתאום היו סביבי תמיכה ומערך חברתי, והרגשתי איך אני צומחת ומקבלת ביטחון.
"נתנו לי לחנוך תלמידת כיתה ו' שסובלת מפיגור קל, והרגשתי שאני עושה משהו חשוב. אחריה חנכתי עוד שני ילדים, אחד עם פיגור קל והשני משותק בכיסא גלגלים. נתתי להם את כל מה שיש לי.
"אני רואה את הלב ואת הנשמה בבני אדם. אני לא שופטת אותם, אלא נותנת לכל ילד את ההרגשה שהוא לא לבד בעולם. שיש להם אותי עד הסוף. הילדים שחנכתי התחברו אלי, ואני התחברתי אליהם. זה היה מאוד מעצים".
שלוש שנים חנכה לוטם ב"קרמבו", וכשסיימה את כיתה י"ב, רצתה להמשיך באופן טבעי בתנועה. למזלה, בדיוק אז הוחלט על הקמת הקומונה המשולבת הראשונה.
• • •
"כנפיים של קרמבו", שהוקמה ב־2002 בסיסמה "ליצור יחד מקום ומשמעות לכל אדם", מפעילה כיום 65 סניפים ברחבי הארץ ויש בה 6,000 פעילים - חניכים, חונכים, רכזים, מדריכים ועוד. רעיון הקומונות נולד בשנה שעברה.
"ראינו ביקוש שמגיע מהשטח, מצד בעלי צרכים מיוחדים שהיו כמהים להשתלב ולעשות שנת שירות", מספרת גאיה בן־סירא (27), "האמא והאבא" של הקומונה בתל אביב. "הבנו שצריך להפעיל לראשונה שנת שירות עם קומונה, שבה נשלב גם צעירים עם צרכים מיוחדים. ידענו שמדובר באתגר שכרוך במשאבים כספיים ושיחייב תמיכה וליווי אישי - גם שלי וגם של פסיכולוגית צמודה.
"כתנועה שמאמינה יותר מכל בשילוב של נוער וצעירים עם ובלי צרכים מיוחדים, החלטנו שנדע להתמודד עם כל קושי וללוות כל צורך שיעלו בשנת השירות".
120 צעירים, ובהם לוטם, הגיעו למיונים לשנת השירות המיוחדת. רק 40 התקבלו לקומונות שנפתחו בכל רחבי הארץ - בתל אביב, בהוד השרון, בקריית גת, בבאר שבע ובנצרת עילית.
"רציתי להמשיך בתנועה ולא להתנדב עדיין לצבא", אומרת לוטם, "את שיחת הקבלה עשו לי גאיה ודניאל (דניאל אופק, מנהל תחום שנת השירות ב'כנפיים של קרמבו'; ע"נ). כשגאיה הודיעה לי שהתקבלתי הייתי נרגשת ומפוחדת. חששתי מהכניסה לבית אחד עם עשרה צעירים שאני לא ממש מכירה ומהחיים בפעם ראשונה בלי ההורים.
"פחדתי שלא יתחשבו בי בעניין ההליכה, וידעתי שאצטרך הרבה שעות שינה בגלל העייפות המצטברת. אני גם מאוד מחוברת לאמא שלי, שמבשלת לי ועושה כביסה ומסדרת, כך שהחשש שלי לצאת מהבית היה מובן".
בסוף אוגוסט 2017, בתום מיונים ופגישות היכרות, הגיעה לוטם עם עשרת הצעירים האחרים ליום הראשון שלהם בקומונה המשולבת.
"בהתחלה היה לנו מאוד קשה", היא משחזרת, "נכנסנו למריבות על כל שטות. מה נאכל, מה נקנה בסופר, אור שמישהו הדליק והפריע לאחרים, רעש, מה לא.
"לי היו הבעיות שלי. לפעמים הם היו מעירים לי שאלך יותר מהר מתחנת האוטובוס לקומונה או מהסופר לקומונה, וזה העליב אותי. התקשרתי לאמא שלי ובכיתי לה שדווקא כאן לא מבינים את המוגבלות שלי.
"התפתח כלפיי כעס. היו כאן כאלה שחשבו שאני לא מספיק מתאמצת, לא מנקה, לא מבשלת. לקח לי הרבה זמן, אבל בסוף למדתי לעשות יותר. ליזום, להשתתף במטלות הבית. היום אני כבר יודעת, למשל, להכין את כל סוגי הביצים, וגם פנקייקים מצוינים. תשאל את החבר'ה".
מיטל מאשרת: "היא עושה סופר פנקייקים".
לוטם: "יום אחד ענבל הדליקה אור בחדר, ומאוד כעסתי, כי זה העיר אותי. היא כעסה שישנתי המון זמן. הייתי צריכה ללמוד להסביר להם שבאמת יש לי בעיה של עייפות.
"יש איתנו בקומונה מישהי בלי צרכים מיוחדים, אבל עם בעיה משלה: כל דבר מקפיץ ומפחיד אותה. בהתחלה אף אחד לא קלט את זה. כל רעש חריג היה גורם לה לצעוק ולבכות, לפעמים גם באמצע הלילה. היו פעמים שהזעקנו את גאיה שתעזור, אבל אחרי כמה אירועים היא סיפרה לנו שהיא סובלת מחרדות ומפחדים, והיינו צריכים לקבל אותה ככה. זאת החשיבות הגדולה של הקומונה: להבין את הבעיות של האחר.
"אני הרגשתי שעם הזמן החבר'ה פה למדו לקבל את המוגבלות שלי. היום, כשאנחנו יוצאים לבלות ביחד, תמיד לוקחים עוד חמש־עשר דקות ספייר, כדי שנוכל לצאת בלי לחץ ובלי שיאיצו בי. לפעמים אנחנו חוזרים מהבילוי במונית כדי לחסוך לי את המאמץ של ההליכה לתחנת האוטובוס ואחר כך לדירה עצמה.
"גם אני למדתי לחיות בקבוצה. להתפשר. להבין שאני לא חיה עם אמא שלי יותר. למדתי ללכת לעשות קניות, להשתתף בערבים של הקומונה ולתרום כמה שאני יכולה".
בבקרים היא צועדת לתחנת האוטובוס בהליכה איטית, 12 דקות זה לוקח לה, ומשם נוסעת לבית הספר "ונצואלה" בצפון תל אביב, שבו לומדים ילדים עם לקויות קשות. היא מוליכה אותם לשיעורים בהליכון מיוחד, מאכילה אותם ועוזרת למורים בכל דבר שהם מבקשים ממנה. אחר כך היא חוזרת לקומונה, אוכלת צהריים וממשיכה לסניף בת ים של "קרמבו", עובדת שם עם החניכים והרכזים.
• • •
אלמוג שמחון (19) הגיעה לקומונה מכרמיאל. עד לשנה שעברה לא הכירה את "כנפיים של קרמבו", אבל אז שמעה עליה מידיד והחליטה "לאתגר את עצמי עד הקצה ולהצטרף".
בתחילה חששה מהקומונה. "מאוד הלחיץ אותי השילוב הזה. לא עבדתי קודם עם בעלי צרכים מיוחדים ופחדתי שזה יהיה גדול עלי, שזה יהיה קטע טיפולי, כמו בחינוך מיוחד. היו לי סטיגמות בראש. פחדתי שלא נוכל לצאת לבלות יחד, שנצטרך לדאוג להם כל הזמן.
"כשהגעתי לדירה ביום הראשון חטפתי הלם. לא בגלל החבר'ה עם הצרכים המיוחדים, שראיתי מייד שהם בתפקוד גבוה, אלא בגלל הטינופת בדירה. היא נראתה כמו חירבה אחת גדולה. תנועת נוער אחרת השתמשה בבית לפנינו והשאירה לנו המון אבק, אוכל מקולקל במקרר, קרטונים וספות קרועות.
"בלילה הראשון רק בכיתי. ישנו כולנו ביחד על הרצפה בסלון, כי החדרים עוד לא היו מסודרים. היה לי קשה להכיל את השינוי הגדול בחיים שלי.
"אחרי כמה ימים היה לנו ערב קומונה ראשון בפארק שנמצא לא רחוק מהדירה. ישבתי שם והרגשתי שיתושים עוקצים אותי מכל כיוון. לא יכולתי לשאת את זה וחזרתי לחדר. אחרי עשר דקות כולם הופיעו בדירה ואמרו לי שהחליטו להיות איתי ולבלות את הערב בדירה שלנו. המחווה הזאת ריגשה אותי מאוד".
הם יוצאים הביתה בכל שבת שנייה. "בשבת הראשונה שבה נשארתי בקומונה, חטפתי קריזה. לא הפסקתי לנקות את הדירה, אבל הרגשתי שהאחרים לא עושים כלום. המשכתי לנקות בלי לדבר, עד שהתפוצצתי ואמרתי: 'נקי כאן, אה?' ממש התעצבנתי על כולם.
"רק אחרי שיחה של כולם עם גאיה וליאור (ליאור דיין, הפסיכולוגית; ע"נ), הבנתי שאני צריכה להגיד את הדברים בקול רם כדי שכולם ישמעו ויקלטו אותם.
"יום אחד הגיע התור שלי ושל יהלי לעשות קניות בסופר. ביקשתי שנעשה את זה בבוקר כי היה לי משהו לעשות אחר הצהריים, אבל יהלי פשוט לא הסכים. זה היה יום חופשי שלו, והתחשק לו לישון עד מאוחר. התעצבנתי מזה. מה, הוא לא יכול להתגמש פעם אחת? להבין שיש מצב אחר? בסוף מישהו החליף אותי והלך איתו לקניות במקומי".
• • •
לוחות העץ שתלויים בסלון ובמטבח מלאים בפתקיות ובהן הוראות ניקיון וסדר, כולל לוח שעליו רשם כל אחד מה צרכיו ובעיותיו. אחת כתבה "יש לי OCD מטורף!", אחר הצהיר: "יש לי מצבי רוח משתנים". שניהם, אגב, לא מאובחנים כצעירים עם צרכים מיוחדים.
על הקיר מפורט גם סדר היום בימי חמישי של החודש: ים בשקיעה, קריוקי, חדר בריחה, ערב פיצה, סרט, לילה לבן, גיבוש בפארק, סדנת סושי, סדנת צחוק ועוד. "אלה ערבים מאוד כיפיים", הם אומרים.
אלמוג: "עברנו כאן הרבה. למשל, למדנו לישון עם אור דולק ולחכות בתור למקלחת כשחוזרים מהים. היו לא מעט ענייני אוכל. אחת מאיתנו סובלת ממחלת קרוהן, יש מישהו שאסור לו לאכול מאכלים מסוימים, והיה מישהו שהתעקש שבימי שישי הוא חייב לאכול רק אפונה, כי זה מה שהוא אוהב. היו לא מעט מריבות, לפעמים על שטויות ממש.
"בהתחלה לא דיברנו על זה שאנחנו קומונה משולבת. אותי זה ביאס, והיו אנשים שממש התפוצצו מזה. למה לא מדברים על הפיל שבחדר? הרגשנו שאפשר לדבר על הכל, אבל לא על זה".
גם מנהלי הקומונה התלבטו אם נכון לפתוח את הנושא, ואם כן מתי. לפני חודשיים הם שוחחו עם הצעירים, ואלמוג אומרת שהיא הרגישה הקלה גדולה. "יהלי, למשל, סיפר על הקשיים שלו והיה אמיתי, מקסים ונוגע".
חברי הקומונה, יהלי פרידן (מימין), לוטם חנוני, ענבל אילסר ואלמוג שמחון. "סיפוק גדול" // צילום: אריק סולטן
יהלי מתיישב על הספה בחצאית כחולה, חולצת התנועה ונעלי ספורט. "התחלתי ללכת עם החצאית בזמן האחרון", הוא מספר בכנות, "אני סובל מבעיה של ויסות חושים, מפריע לי שבגד נוגע לי בעור של הרגליים, ולכן אני לא יכול ללבוש ג'ינס. כל החברים בקומונה, המדריכים והחניכים ב'קרמבו' למדו לקבל את זה. אפילו לסיור שהיה לנו בכנסת הגעתי בטרנינג.
"בכלל, אני לא אוהב מגע וחיבוקים, ואני סובל מאוד מרעש. קשה לי שעשרה אנשים מדברים כאן במקביל, אז אני מחבר את האוזניות ויוצא החוצה. אני סובל גם מהבהובי אורות, ויש לי בעיה עם מרקמים של אוכל. למשל, אני לא יכול לאכול סלט. בקומונה מכינים לי בארוחות תוספת מיוחדת בשבילי, כדי שגם אני אוכל לאכול".
הוא גדל במושב בני עטרות, עם שני אחים גדולים ממנו. מתבטא ברהיטות, אבל מרבה לשחק בידיו במהלך השיחה ומשפיל שוב ושוב את עיניו.
"עד כיתה ג' למדתי בבית ספר רגיל, אבל העיפו אותי משם באמצע השנה על בעיות התנהגות. בגלל הקשיים החברתיים התחלתי להרביץ לילדים אחרים. כולם התרחקו ממני. מנהלת בית הספר שנאה אותי.
"לפני האבחון שעברתי בכיתה י' חשבו שאני 'היפר' עם בעיית קשב וריכוז. כל פעם העלו לי את המינון של הריטלין. בכיתות ח' ו־ט' זה באמת השפיע, אבל בעיקר טמטם אותי. הפכתי להיות הרבה פחות אנרגטי".
הוא למד לסירוגין בכיתות רגילות ובחינוך המיוחד. "בכיתות החינוך המיוחד היחסים בין התלמידים היו פשוט זוועה, היינו צוחקים אחד על השני בכוונה להעליב. בכיתה ט' השתלבתי מחדש בכיתה רגילה, ושם כבר הבנתי שאני חייב לעשות מאמץ עליון כדי להירגע ולהסתדר עם התלמידים האחרים.
"בלימודים ממש סבלתי. בכיתה ט' היו מבחנים שבכלל לא נכנסתי אליהם, כי ידעתי שאקבל ציון 30. עד שבכיתה י' עברתי אבחון שקבע שיש לי אספרגר (על הרצף האוטיסטי; ע"נ).
"אחר כך קיבלתי ים של הקלות: מבחנים בעל פה, הקראה, בחינה עם מחשב, הכתבה, התעלמות משגיאות כתיב, מה לא. המורים פתאום הבינו מה הבעיה איתי, וגם אני הבנתי".
באמצע כיתה י"א הגיע לסניף "כנפיים של קרמבו" ביהוד. "חברה טובה שלי הצטרפה וסחפה אותי אחריה. בהתחלה הצטרפתי כחונך מן המניין, לא אמרתי מה יש לי. כעיקרון, אין לי בעיה לספר על זה, אבל לא חשבתי שאני צריך לצעוק את זה מייד.
"היתה לי חניכה בשם אורלי, שהיה לה סוג של אוטיזם. עזרתי לה בפעולות והייתי מחובר אליה, וזה היה אירוע מכונן מבחינתי. למרות כל הבעיות והקשיים שיש לי, זה לא מונע ממני לעשות דברים טובים וחשובים, כמו אנשים 'נורמליים'.
"בקומונה למדתי דבר חשוב: שיש אנשים עם צרכים מיוחדים שגלויים לעין, ויש אנשים עם צרכים מיוחדים חבויים, שלא עברו אבחון. כל אחד והצרכים המיוחדים שלו".
למיונים לשנת השירות הגיע עם מוטיבציה גבוהה, אך לא התקבל. גאיה מסבירה: "לא ידענו שהוא מאובחן, רק זיהינו שהוא לא מרוכז ושיש לו קשיים בתקשורת. חשבנו שהקומונה פחות תתאים עבורו".
אבל הוא סירב לוותר, וניסה שוב. מבית הספר שלו התקשרו לתנועה והסבירו ממה הוא סובל. אחרי חודש הוא זומן לשיחה נוספת עם גאיה ודניאל.
"הפעם הבאתי איתי את האבחונים. דיברתי על הקשיים, על מי שאני, על הבעיות שלי, וגם על זה שיש לי מוטיבציה גדולה להשתלב בשנת השירות, לתפקד בה ולהצליח להיות שווה בין שווים. הפעם קיבלו אותי".
• • •
את ההרגשה שלו ביום הראשון בקומונה מתאר יהלי "כאילו נחַתי על כוכב אחר. הדירה הזאת, הניהול העצמי של משק הבית, החיים עם עוד עשרה חבר'ה במתחם קטן - הכל נראה לי הזוי ופסיכי לגמרי".
בתחילה היה מתבודד. "זה חלק ממני בכל מקום חדש שאני מגיע אליו. מצד שני, אני דעתן ואוהב לריב ולהתווכח. תמיד האמנתי שריב גורם לי ללמוד ולהתפתח, וכאן התפוצצו עלי בגלל זה. לאט־לאט למדתי להתמתן ולחיות עם קבוצה.
"יש לנו כאן בחור שומר שבת, והחלטנו שבסלון ובמטבח יושאר אור דלוק קבוע במהלך השבת. בשבת הראשונה שלי סבלתי ולא הצלחתי לישון בגלל האור, כי אני חייב חושך מוחלט כדי להירדם. אז קמתי, לקחתי ספר, הלכתי לסלון וקראתי כל הלילה.
"אבל הייתי חייב למצוא פתרון לשבתות שבאו אחר כך. בניתי לי 'מבצר' פרטי: עטפתי את המיטה בסדינים שמונעים מהאור לחדור, וככה הצלחתי לישון".
גם הוא נוסע בבקרים באוטובוס לבית הספר "ונצואלה", לסייע לילדים שם. "אני עוזר להאכיל אותם, להוביל אותם בכיסאות הגלגלים שלהם, כל מה שצריך. בצהריים אני חוזר לקומונה, אוכל, נח קצת - ויוצא שוב לפעילות. חלק מהשבוע אני עובד עם נוער בסיכון בבית דני בשכונת התקווה, מלווה את הילדים, עוזר למאמן הכדורגל שלהם. בשאר השבוע אני הולך לעזור בסניף של 'קרמבו' ברמת גן".
אני מלווה את יהלי ואת ענבל אילסר, צעירה אנרגטית וכריזמטית בת 19 מירושלים, בדרכם לסניף ברמת גן. החניכים שממתינים להם מתים עליהם. "הנה יהלי!", צועקת אחת החניכות. "היי, הסתפרת!"
"זה סיפוק גדול", הוא אומר לי בחיוך מבויש. חניך אחר מתנפל בחיבוקים על ענבל. "לא ראיתי אותך שלושה ימים. התגעגעתי אלייך".
יהלי עובר על רשימות הציוד עם אחד הרכזים בסניף, ופוגש חניך אהוב עליו במיוחד, הלוקה בתסמונת דאון. אומר לו "היי" אבל לא מחבק אותו, שהרי יהלי לא אוהב מגע. "זה דבר גדול שיש לנער הזה מסגרת תומכת כזאת", הוא אומר לי.
הערב יורד, ובדירת הקומונה החבר'ה נערכים לסיומו של עוד יום ארוך. ענבל לוקחת את היוקלילי שלה, מתיישבת בסלון ומתחילה לנגן. בינה וטל מצטרפות להאזין לה, וגם טיילור ויהלי מתיישבים ונרגעים.
לוטם מותשת לגמרי אחרי הפעילות בסניף בת ים של התנועה. "זאת היתה בשבילי שנה מופלאה", היא אומרת בהתרגשות. "התחלתי בבכי מר ובתחושות קשות, ואני מסיימת בסיפוק אישי עצום ובחיוך גדול. והיי, בחרתי להתנדב לצבא! בעוד שלושה חודשים אני מתגייסת לחיל המודיעין".
לאיזה תפקיד?
"אה, זה כבר סודי".
erannavon9@gmail.com-----------------
יותר מ־3,000 ילדים עם צרכים מיוחדים מבקשים להצטרף לפעילות של "כנפיים של קרמבו", אבל בתנועה אין תקציב לקליטתם. רוצים לתרום? היכנסו לאתר www.krembo.org.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו