אורית כהן מתגעגעת לאחיה שאול. שבע שנים חלפו מאז נשאב, יחד עם אשתו וששת ילדיו, לתוככי הכת "לב טהור", שבית המשפט בישראל הגדיר "פוגענית". בשנתיים וחצי האחרונות, מאז שחברי הכת ברחו מקנדה למקסיקו ומשם ליער בגואטמלה, לא קיבלה ממנו שום אות חיים.
"הידיעה שהוא עבר שטיפת מוח, ושהוא נשלט באמצעות איומים והתעללויות קשות בו ובמשפחה שלו, לא נותנת לי לישון בשקט", היא אומרת.
בקיץ שעבר מת מייסד הכת, שלמה הלברנץ, בטביעה בנהר במקסיקו, ובליבן של אורית ושל משפחות נוספות ניצתה תקווה מחודשת שהכת תתפרק, או שמדינת ישראל תנצל את ההזדמנות כדי להשיב ארצה את יקיריהן. אבל זה לא קרה. את מקומו של הלברנץ תפסו בניו יואל ונחמן, שמנהלים היום את הכת יחד עם אוריאל גולדמן, שמשמש גזבר ודובר, מאיר יששכר רוזנר, מי שהיה יד ימינו של הלברנץ ומשמש מורה רוחני, וכן יעקב נחום ויואל וינגרטן. כולם ממשיכים להשליט בכת את שלטון האימים שהנהיג אביהם.
"עד לפני חודש וחצי ראש עיריית גואטמלה סיטי, אלברו אזרו, פרס את חסותו על חברי הכת וסייע להם באספקת מים נקיים ואוכל ובהנפקת אישורי שהייה", מספרת אורית (48), "עכשיו, אחרי שהוא מת באופן פתאומי מדום לב, גם את המעט הזה הם יאבדו. אני ממש חוששת לחיי המשפחות. הם חיים שם בתת־תנאים, בלי מי שתייה ועם מעט מאוד מזון.
"מדינת ישראל מתגאה במבצעים הרבים שהיא עושה להצלת ילדים ברחבי העולם, ומתפארת בכך שלעולם לא תזנח אזרח ישראלי בשעת צרה, אבל בפועל היא מפקירה את הילדים בכת, שרובם ישראלים. הם חווים התעללות לא אנושית, ופה לא עושים כלום".
בחודש שעבר, כשנשיא גואטמלה ג'ימי מוראלס ביקר בישראל לציון העברת שגרירות ארצו לירושלים, הצליחה אורית להעביר לידיו מכתב בשפה הספרדית, חתום בידי חמש משפחות ישראליות, שיקיריהן חברים בכת. במכתב מגוללות המשפחות את מסכת ההתעללויות שעוברים חברי הכת והילדים הקטנים, ומתחננות בפני הנשיא שיתערב מיידית לפירוק הכת.
"אני מקווה שעכשיו, אחרי שהוא יקרא את המכתב ויבין שעל אדמתו נעשים פשעים באזרחים ישראלים, הוא יסייע לנו. ברור לכולם שרק למדינת ישראל יש הכוח והיכולת להוציא משם את הילדים ולפרק את הכת. היחסים בין גואטמלה לישראל מעולם לא היו טובים יותר, ואין לי ספק שאם ישראל תרצה ותבקש - גואטמלה תשתף פעולה ותסייע".
"לא מדובר באנשים רגילים"
"לב טהור" נוסדה באמצע שנות השמונים בשכונת בית ישראל בירושלים על ידי הרב שלמה הלברנץ, שהיה אזרח ישראלי. ב־1990 העתיק את מגוריו לארה"ב יחד עם קהילה קטנה, שהלכה אחריו מישראל. ב־1994 הואשם בחטיפת הקטין שי פימה וריצה בגינה שנתיים מאסר בארה"ב. בסיום מאסרו הוחלט לגרש אותו לישראל, אך הוא ביקש וקיבל מעמד של פליט בקנדה, עבר עם חברי הכת למחוז קוויבק והשתקע בעיירה סנט אגט.
על פי ההערכות של בני המשפחה בארץ, הכת מנתה בתחילה שמונה משפחות גרעיניות, אך בעקבות נישואי הילדים שבגרו - התרחבה לכ־60. יש בה כ־200 ילדים. על פי עדויות שהצטברו, ראשיה משתמשים, בין השאר, בשיטות של איומים, הפחדות ופגיעה בקטינים, שמאולצים להינשא כבר בגיל 13 ו־14. ברוב המקרים מדובר בנישואים של קטינות לגברים המבוגרים מהן בהרבה.
ב־2013, לאחר כמה כתבות שהתפרסמו בישראל ושחשפו את מסכת ההתעללויות של ראש הכת בילדים, ולאחר שהצטברו עדויות של פליטי הכת, הוציאה ממשלת קנדה צווים המורים על הוצאתם של 14 ילדים למשפחות אומנה בטענה להתעללות. הלברנץ ערער על ההחלטה והעביר את חברי הכת למחוז אונטריו האנגלי, בתקווה ששם רשויות החוק לא יקיימו את הפסיקה שהתקבלה במחוז קוויבק הצרפתי.
הליך הערעור ארך כחצי שנה, ובסופו קבע בית המשפט הקנדי שיש לקיים את פסק הדין של המחוז הצרפתי. למרות זאת הצליחו ראשי הכת להבריח את אנשיה לגואטמלה, דרך מקסיקו. מאז 2014 הם שוהים ביער מבודד בגואטמלה, למעט תקופה בת שנה שבה חיו במקסיקו.
בספטמבר 2016 יצאה לגואטמלה משלחת של כמה עובדי רווחה וחוקרים של משטרת ישראל, בניסיון לברר אם ילדי הכת עוברים התעללות. בכפוף להחלטת הרשויות המקומיות לחייב את הכת לאפשר כניסת אנשי מקצוע לתוכה, הורשתה המשלחת לבדוק את הילדים בכת, בליווי גורמי רווחה גואטמליים. המשלחת הגיעה למסקנה שלא מדובר במצב שמצדיק הוצאת הילדים מידי הוריהם, ושבה לישראל כלעומת שבאה.
אורית כהן מספרת כי עם חזרת המשלחת לארץ, היא שוחחה באופן לא פורמלי עם אחד החוקרים, והוא חשף בפניה את האופן שבו נעשו הבדיקות. "הוא סיפר לי שאין לו רקע מיוחד בזיהוי נפגעי כתות, ושלא קיבל שום הכנה לגבי התחקור של אנשי הכת משום איש מקצוע שמתמחה בנושא. הרי לא מדובר באנשים רגילים. הם יכולים לשבת מולך ולשכנע אותך שעכשיו בוקר, למרות שאתה יודע שלילה.
"הם הגיעו לגואטמלה כשאינם מאורגנים מבחינת אישורים, ולכן נאלצו לפנות לבתי משפט כדי לקבל אישור לחקור את אנשי הכת. האישור שקיבלו היה מוגבל רק לשאלות על הנעשה בגואטמלה.
"החוקר לא ידע לספר לי על הבדיקה הרפואית, כי רק רופא מקומי קיבל אישור לבצע אותה. הוא אמר שהיה מדובר במדגם קטן של ילדים. הוא לא ידע לומר אם הרופא הפשיט את הילדים בבדיקה או בחן את כפות רגליהם. אני משוכנעת שלא, כי אחרת היו רואים שכפות הרגליים מעוותות, כי הם מחייבים את הילדים לנעול נעליים קטנות בכמה מידות, שלא לדבר על הנגעים הרבים בעור שחלקם סובלים מהם.
"כל הנסיעה לגואטמלה היתה לשבוע בלבד, ורובה התבזבז על עניינים ביורוקרטיים ועל בקשת אישורים לחקירות ולבדיקות, שבסופו של דבר, לא התקבלו".
גבי זהר, עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט ומטפל במשפחות של נפגעי כתות, לא הופתע שהמשלחת חזרה לארץ ללא תוצאות. "אני לא מבין איך שולחים משלחת לכת הכי מסוכנת על פני כדור הארץ בלי איש מקצוע שמנוסה בטיפול בנפגעי כתות. זה לא רציני. בארץ יש לפחות שלושה מומחים ברמה עולמית, ואף גורם לא הציע להם להצטרף למשלחת.
"צריך להבין שלא מדובר פה באנשים רגילים, ואתה לא יכול לשבת מולם ולנסות לחלץ מהם מידע בתשאול רגיל. כדי לתשאל אנשים בכת צריך אדם מקצועי שטיפל בנפגעי כתות, שיודע מהי השתלת זיכרון, אילו מבחנים פסיכולוגיים יש לעשות להם ואיזה סט שאלות צריך לשאול אותם.
"אדם שנמצא בשטיפת מוח יגיד שהכל טוב והכל יפה, והוא גם יאמין בזה. יש פה אנשים עם אובדן של בוחן המציאות, והם לא מודעים בכלל למצב שהם נמצאים בו. אני לא רואה מצב שבו אני או אחד הקולגות שלי יוצאים למשלחת וחוזרים בידיים ריקות".
"עם הזמן אחי הלך והקצין"
עכשיו מבקשות המשפחות מהמדינה לפעול במלוא הכוח לפירוק הכת, בטענה כי מדובר בהזדמנות בלתי חוזרת. "אם ישראל לא תנצל את קשריה החמים עם גואטמלה, נשכור בעצמנו אנשי גרילה מקומיים שיחלצו את יקירינו", אמרו לנו השבוע כמה מנציגי המשפחות.
דרישת המשפחות נשענת על פסק דין תקדימי מאפריל 2017, שנתנה השופטת רבקה מקייס בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. "הראיות שהובאו בפניי, הן בעדויות ישירות והן בעדויות עקיפות, הביאו אותי למסקנה כי בקהילת לב טהור נוהגים כלפי ילדי הקהילה בענישה גופנית קשה", כתבה השופטת, "מתקיימים שם נישואי קטינים, החל מגיל 14 לקטינות ו־15 לקטינים, עם בני זוג שהפרשי הגילאים ביניהם הם לעתים עד 20 שנה.
"בנוסף, קיימת מדיניות של ענישה כלפי חברי הקהילה, הכוללת הפרדת ילדים מהוריהם, גם בגיל ינקות, והעברת הילדים לגדול במשפחה אחרת, מניעת חינוך פורמלי וניתוק מהעולם החיצון ומכל מקור מידע, הפחדות ואיומים, גירוש של קטינים שאינם סרים לסמכות הקהילה וראשיה, ושליחתם לבדם להתמודד בעולם, טענות לביגוד מבדל, נדידה תכופה ממקום למקום, תוך עזיבה בן־לילה של מתחם הקהילה ללא כל הכנה, וכל זאת על פי החלטות ראש הקהילה. הוכח כי כאשר הקטינים יוצאים מהקהילה, הם סובלים מבעיות פסיכיאטריות קשות במשך שנים רבות.
"לנוכח העדויות הרבות שנשמעו לגבי אופייה של קהילת 'לב טהור', יש חשיבות לקביעותיו של בית המשפט שמדובר בכת פוגענית - וזאת גם במישור הבינלאומי. פסק דין הקובע את אופייה של הקהילה ככת פוגענית יכול לשמש אבן יסוד בפניית הרשויות בארץ לרשויות בחו"ל לנקיטת פעולות בנוגע לחברי הקהילה, ובעיקר הקטינים שבה... יש למנוע בכל דרך הצטרפות של פרטים נוספים לקהילה זו, מעבר לפעולות להשבת ילדי הקהילה, שהם אזרחי המדינה".
אורית אומרת כי מדובר ב"פסק דין אמיץ שאין כדוגמתו. לא רק שהשופטת קבעה שהכת פוגענית, היא גם קבעה שעל המדינה להחזיר את ילדי הקהילה מתוקף היותם אזרחי ישראל".
היא זועמת על התנהלות המדינה בפרשה לאורך השנים. "אחי שאול היה איש מחשבים ב'אלתא'. הוא היה גאון מחשבים ומעורב בפרויקטים ביטחוניים גדולים, מהרגישים שיש. בצבא הוא שירת ב'עורב' צנחנים והיה האיש הכי נורמטיבי בעולם. הילדים שלו היו חברים טובים של הילדים שלי, והקשר בינינו היה מהקרובים שיש. אהבת אחים טהורה.
"ב־1995 אבא שלנו, ישראל, נהרג בתאונת דרכים, ושאול חווה נפילה נפשית והתקרב לדת. הוא אמר שהוא לא מסוגל לעמוד שוב על הרגליים בלי כיפה. בהתחלה החזרה בתשובה היתה מתונה, והוא אפילו היה אוכל אצלנו בבית. עם הזמן הוא הלך והקצין.
"ככל שהוא חיפש את מקומו בדת ועבר בין חצרות חסידים, כך הפך ליותר ויותר קיצוני. לפני שמונה שנים וחצי הוא עבר לגור בבית שמש והפסיק לבוא לבקר אצלנו. הוא הרשה לי ולשאר המשפחה לבקר אותו רק בלבוש צנוע. בשלב מסוים אסר על הילדים שלי להיפגש עם שלו. רק כשהקשר נותק לגמרי הבנתי שהוא חבר להלברנץ והעביר את הילדים שלו לחינוך ביתי.
"היום אני יודעת להגיד שהניתוק מהמשפחה הגרעינית הוא הסממן הראשון בהצטרפות לכת הזאת. חינוך ביתי הוא הסממן השני. ככה, בלי ששמים לב, הלברנץ כפה על ההולכים אחריו ניתוק מכל הסביבה המוכרת.
"ב־2010 גיליתי שאחי מכר חלק מהרכוש בארץ ושלח את שתי הבנות הגדולות שלו, שהיו אז בנות 15 ו־16, לקנדה. "זה היה ערב ראש השנה, ובבוקר, כשהבנתי שהן נמצאות כבר על הטיסה לקנדה, פניתי לבית משפט כדי שיוציא לכל ששת הילדים צווי עיכוב יציאה מהארץ.
"את הצווים שלחנו מייד לרשויות בקנדה, ועדכנו אותן ששתי הבנות עומדות לנחות אצלם, ושאנחנו מבקשים, מתוקף הצו, להשיב אותן לישראל. אלו היו 12 שעות של המתנה מורטת עצבים. ידעתי שאם מישהו יתרשל בתפקידו, הבנות ייעלמו לתוך הכת ולא נמצא אותן עוד, ולכן פניתי גם לקונסול ישראל במונטריאול והעברתי לו את הצווים.
"הקונסול נסע לשדה התעופה, ויחד עם המשטרה המקומית איתר את הבנות. מאחר שהיה מדובר בראש השנה, והן היו חרדיות, הן הועברו למשך כמה ימים אצל משפחת אומנה, ועם צאת החג הועלו על מטוס בחזרה לארץ והוחזרו להוריהן".
בתחילת 2011, כשצווי עיכוב היציאה מהארץ עדיין בתוקף, פנתה אורית לבית משפט לענייני משפחה בראשון לציון, לשופטת רבקה מקייס, בבקשה להאריך את הצווים מחשש שאם תוקפם יפוג, יעלה אחיה על טיסה עם כל משפחתו וייעלם.
"המשפט היכה גלים בתקשורת, ואז גיליתי פתאום שאני לא לבד. שיש עוד משפחות במצב שלי. העדויות על מה שקורה בכת התחילו לזרום, כמו תיבת פנדורה שנפתחה. סיפרנו בתקשורת איך כולאים שם ילדים, מרעיבים אותם ומתעללים בהם. קיוויתי שהלך הרוח שנוצר סביב הכת יגרום לבית המשפט להשאיר את צווי עיכוב היציאה מהארץ בתוקף.
"הלברנץ נלחץ מהפרסומים ורצה להרגיע את הרוחות. הוא ביקש מאחי לא להתנגד, להסכים לצווים ולסיים את המשפט. אחי שנא אותי על הצווים נגד ילדיו, אבל זה לפחות נתן לי קצת שקט.
"אחר כך פניתי לרווחה בבקשה שלא יאשרו לאחי חינוך ביתי, שזו דרכה של הכת לעשות לילדים שטיפת מוח ולנתק אותם מהחברה. צעקתי, התחננתי, אבל חשבו שאני מגזימה. ענו לי שאני רק הדודה, ואישרו להם".
השקט לא ארך זמן רב מדי. כעבור שנתיים קיבלה אורית מידע פנימי מאדם שהיה מקושר לכת. הוא סיפר לה על השמת שאחיה עומד להבריח את ילדיו לקנדה. פניתי מייד לרשויות הרווחה בתחנונים להוציא את הילדים מרשות הוריהם, לפני שהם יוברחו לכת בקנדה, אבל אף אחד לא הקשיב לי. "ידעתי שאין לי הרבה זמן כי הבת הגדולה של שאול התקרבה לגיל 18, שבו היה אמור לפוג התוקף של צו עיכוב היציאה מהארץ".
את היום שבו ברחו אחיה, אשתו וילדיו מישראל, היא לא מצליחה לשכוח. "הייתי בטיול בצפון וקיבלתי טלפון מעיתונאי. הוא סיפר לי שהירדנים תפסו משפחה שחצתה את הגבול לשטחה, ושמדובר באחי. כשהחזירו אותם לארץ פנינו שוב לרשויות הרווחה וביקשנו את הוצאת הילדים מהבית.
"אמא שלי היתה אז בת 78. היא נשכבה בכניסה ללשכת הרווחה והתחננה שיוציאו את הנכדים שלה מידי בנה וימנו להם אפוטרופוס, אבל לא הקשיבו לנו ואישרו להם שוב את החינוך הביתי.
"באיזו מדינה אחרת היה קורה דבר כזה? אדם שלוקח את משפחתו ומבריח אותם ברגל אל מעבר לגבול הוא אדם שלא חושב באופן עצמאי. מאות נורות אדומות היו צריכות להידלק לרשויות, אבל לצערי זה לא קרה".
אורית פנתה שוב לבית המשפט, בבקשה להאריך את צווי עיכוב היציאה ולמנות אפוטרופוס לשתי הבנות הגדולות של אחיה. "בספטמבר 2015 קיבלתי שיחת טלפון ממספר מחו"ל. שמעתי את האחיין שלי, שהיה קשור אלי מאוד, לוחש 'הלו... הלו...', ואז השיחה נותקה. מייד הבנתי שאחי הצליח להערים על הרשויות ולברוח מהארץ.
"טסתי כמו מטורפת לבית שלו בבית שמש, והשכנים סיפרו לי שראו את כל המשפחה עוזבת עם מזוודות. נסעתי לתחנת המשטרה ואמרתי להם שאחי הבריח את הילדים שלו לחו"ל. הם עשו בדיקה וגילו שלפי הדרכונים הם לא יצאו מגבולות המדינה, ולכן סירבו לפעול.
"הסברתי להם שרק לפני כמה חודשים אחי נתפס בגבול ירדן, בניסיון לברוח מפה, וגם אז הוא לא השתמש בדרכונים, אבל זה לא עניין אותם. הם טענו שהם בטח הלכו לטייל ושיחזרו בקרוב.
"עד היום אני לא יודעת איך הם יצאו מגבולות המדינה. כנראה השתמשו בדרכונים מזויפים. יש לכת שיטות משלה לדאוג שחבריה יגיעו אליה. כעבור כמה ימים, כשאחי לא חזר, המשטרה הבינה שייתכן שאני צודקת ופתחה בחקירה. הם קראו לי למתן עדות, ואז אמרתי להם שאין כבר מה לחקור כי קיבלתי מידע פנימי שהם בגואטמלה".
צילום מתוך המחנה המבודד ביער בגואטמלה. השופטת קבעה שעל המדינה להחזיר את ילדי הקהילה מתוקף היותם אזרחי ישראל
ביוני 2016 היא נסעה לגואטמלה, בניסיון להוציא משם את אחייניה. ליד שגרירות ישראל בגואטמלה סיטי היא פגשה במקרה את נחמן, בנו של הלברנץ. "הוא איים עלי שאם אתקרב לכת הם ירצחו אותי ויעשו ממני חתיכות. פחדתי שאם אגיש תלונה, הם יגישו תלונה נגדית וישחדו שם מישהו, ואז אמצא את עצמי עצורה. פחדתי לפעול על דעת עצמי במדינה זרה וחזרתי לארץ".
אחד האנשים שהיו יכולים לשפוך אור על גורלם של שאול ומשפחתו הוא משה, שהיה חבר בכת והצליח בחודשים האחרונים לברוח לארה"ב. "הצלחתי לדבר איתו, והוא סיפר לי שהיה בכת במשך 20 שנה והתעללו בו. שבעה חודשים לפני שהצליח לברוח, הוא עבר גיהינום. כלאו אותו במרתף למשך תקופה ארוכה.
"הוא סיפר לי שלפעמים היה בורח בלילה החוצה, אבל ידע שאם יתפסו אותו הוא ישלם בחייו. לפעמים עברו יומיים בלי שקיבל אוכל. אחד ממנהיגי הכת היה דואג לבוא כמה פעמים ביום כדי לענות אותו".
אורית שאלה אותו אם ראה את אחיה ואת הילדים, והתחננה אליו שיסייע לה. אבל משה נעלם. הוא לא עונה לשיחות טלפון או למסרונים. גם האנשים שנתנו לאורית את מספר הטלפון שלו לא מצליחים להגיע אליו.
"אני לא כועסת עליו. אני יודעת שלמרות שהוא מחוץ לכת הוא עדיין חי בפחד עצום מפני אלה שעומדים בראשה, אבל יש בי כעס עצום על הרשויות בישראל. הרווחה, המשטרה ומשרד המשפטים אפשרו למצב הזה להתקיים. אם היו מקשיבים לי, על סמך כל העדויות שסיפקתי, הם היו מוציאים את הילדים מהבית, ואולי לא הייתי מפסידה את אחי ואת האחיינים שלי".
"קולות של חיות בכל לילה"
דוד (60) מבאר שבע מבין היטב את כאבה ואת כעסה של אורית. אחיו רמי (שם בדוי), אב ל־12, חבר בכת כבר 12 שנים. עד להצטרפותו שירת במשך 20 שנה כאיש קבע בחיל האוויר. ההתחזקות הדתית שלו וכניסתו לכת הקיצונית הותירו את כל מכריו בתדהמה.
"אם היית שואלת אותי מי מבין כל ששת האחים שלי הוא זה שהרגליים שלו נמצאות על הקרקע, הייתי אומר לך שזה רמי. הוא היה אהוב על כולם, מקסים, רגיש ושקול. ממש מלח הארץ. הכת תופסת אותך ברגע של חולשה וחודרת לך לנשמה, עד שהיא משתלטת עליך לגמרי".
כשהרשויות בקנדה הוציאו את הצווים להוצאת 14 ילדים מרשות הכת, ארבעה מילדיו של רמי היו ביניהם. הם הועברו למשפחות אומנה קנדיות, והרשויות הסכימו להחזירם לרשות הוריהם רק אם יעזבו ישירות לישראל.
"לאחי לא היתה ברירה, והוא חזר ארצה עם ארבעה מילדיו. ברגע שהם הגיעו, הוצאתי לילדים צו עיכוב יציאה מהארץ. פחדתי שבהזדמנות הראשונה הוא יברח איתם שוב. אחי מאוד כעס עלי והפסיק לדבר איתי, אבל זה לא הפריע לי. ידעתי שכל מה שאני עושה נועד להציל אותו, והיה ברור לי שברגע שהוא יתפכח מהאחיזה של הכת, הוא יודה לי. הם הלכו לגור אצל אמא שלי ביישוב אלעד".
שלט הכניסה למחנה "לב טהור" בגואטמלה. "הכת הכי מסוכנת על פני כדור הארץ", טוען דוד
למרות צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא לשלושת הילדים, אישר בית המשפט לרמי ולילדים לצאת לחו"ל כדי להשתתף בחתונת בנו, שנשאר בגואטמלה. השופטת אישרה לו לצאת לחודשיים, אם ישאיר את ביתו שביישוב עמנואל כעירבון. הוא הסכים, אבל מיותר לציין שמאז לא חזר לארץ, אלא נבלע ביער בגואטמלה עם שאר חברי הכת.
בחודש פברואר השנה חל מפנה דרמטי בעלילה. "אחרי שלוש שנים של נתק מוחלט בינינו, הוא צלצל אלי באחד הימים ואמר שהוא רוצה לחזור לישראל עם אשתו ועם שניים מילדיו. סיפר שמצבו הנפשי של בנו הגדול בן ה־30 הידרדר, ובגואטמלה אין טיפול שיכול לסייע. לגבי שאר הילדים אמר שהם לא רוצים לחזור. לי ברור שהוא שיקר.
"הוא שאל אותי מה התנאים של עולים חדשים. מתברר שאחרי פסק הדין של השופטת מקייס הממשלה נתנה לכל מי שיחזור לארץ ויעזוב את הכת תנאים של עולה חדש. כשהוא הבין שכדי לקבל את התנאים הוא חייב להגיע ארצה עם כל הילדים הלא נשואים שלו, הוא החליט לוותר. במקום זה הוא קנה כרטיס הלוך־ושוב, ובסוף פברואר התייצב בארץ עם אשתו, בנו הגדול ובנו הקטן, כאילו מעולם לא עזב.
"אני ושניים מאחיי חיכינו להם בשדה התעופה. אח שלי חבש כובע שחור ולבש חליפה שחורה עם מעיל ארוך. היה לו זקן לבן ארוך והוא שידר עסקים כרגיל.
"התחבקנו והתנשקנו. משדה התעופה נסענו לבית אמי, שמתגוררת ביישוב דתי במרכז הארץ והזמינה אותם לגור אצלה. ככל שעברו השעות, כך אשתו של אחי קצת נפתחה וסיפרה לנו באילו תנאים הם חיים ביער. היא סיפרה שהם גרים באוהלים בלי מי שתייה טובים, שבלילה יש הרבה קולות מפחידים של בעלי חיים בסביבה. לא הצלחתי להבין אם יש להם חשמל קבוע או שהם מקבלים אותו מגנרטור.
"מעבר לכך היא לא סיפרה עוד. אח שלי שומר עליה שלא תגיד כלום, ולא עוזב אותה לרגע לבד. הבן הגדול שלהם נראה במצב לא טוב. הוא היה נכנס לשירותים למשך שעות ולא היה מוכן לצאת משם מרוב פחד. ניסינו לדובב אותו, אבל הוא לא אמר כלום.
"הבן הקטן היה מאופק ומסוגר אבל אני עוד זוכר איך ב־2104, כשהם היו בארץ והוא היה פתוח אלי, ביקש ממני לעשות כל מה שאני יכול כדי להשאיר אותו בארץ, כי הוא לא רוצה לחזור. אמא שלו סיפרה לנו פעם שבגיל 7 ראשי הכת חשבו ששיקר, וכדי לחנך אותו הכניסו לו לפה נר דולק וגרמו לו כווייה. היא גם סיפרה שילדים שלא קמים לתפילה, או כאלה שהולכים בלי כיסוי ראש, מורעבים עד ש'ילמדו את הלקח'.
"לאח שלי אמרו שרק כשהוא יוכיח שחזר לארץ כדי להשתקע כאן, יחזירו לו את הדרכונים. הבעיה היא שהרשויות לא מבינות שאחי יעשה כל מה שהם מבקשים - הוא יקנה דירה וימצא עבודה מסודרת, ואז, ברגע אחד של חוסר תשומת לב, ייקח את אשתו ואת הילד ויברח שוב. הוא כבר עשה את זה בעבר, גם במחיר של איבוד ביתו".
כמה ימים אחרי שרמי נחת בארץ, הוזמנו הוא ואשתו לחקירת משטרה בעקבות צו איסור היציאה מהארץ שאותו הפרו שלוש שנים קודם. בחקירה נלקחו מהם דרכוניהם, והחוקרים ביקש מרמי להוכיח שהוא אכן בא כדי להישאר, בטרם יקבל אותם בחזרה. "כרגע הוא משחק את המשחק ומרדים את כולם", מזהיר אחיו.
למה הוא בא לארץ?
"לדבריו, כדי לחפש מענה טיפולי לבן שלו. אני מניח שברגע שזה יקרה, הוא יעזוב מייד בחזרה. האנשים בכת הם שטופי מוח ומניפולטיביים, שכמו מכורים לסמים, יעשו הכל כדי להערים על הסביבה. עד כמה שקשה לי להגיד את זה, היום אני יודע שאחי, שאותו אני אוהב אהבת נפש, מסוגל למכור גם את אמא שלו כדי להיות בכת. לצערי יש לי ניסיון של שנים, והמניפולציות שהם מפעילים כל כך שקופות לאדם שמכיר את ההתנהלות בכתות. האנשים האלה הם חולים. גנבו להם את הדעת, וכך צריך להתייחס אליהם. אסור ליפול בפח של הדיבורים היפים שלהם. הם מאוד אינטליגנטיים, וזה גורם לך לחשוב שמדובר בחרדים נורמטיביים.
"אחי הצליח בעבר להערים על הרשויות ולברוח מכאן, למרות צו איסור יציאה מהארץ. איזה אדם שפוי בא לארץ עם שניים מילדיו, כשהוא משאיר מאחור, בתוך יער בגואטמלה, עוד עשרה ילדים?"
אולי הוא יתפכח כאן?
"לצערי, לא. כל עוד המדינה לא תתייחס אליו כאל נפגע כת, ותחייב אותו להגיע לטיפולים, כלום לא ישתנה. אם הוא רק היה אומר לי שהוא מוחזק בכת בכוח, ושהוא רוצה לצאת משם לתמיד, הייתי טס עכשיו לגואטמלה, שוכר כמה אינדיאנים ומחלץ את האחיינים שלי. אבל הוא לא משתף פעולה.
"אני לא מאשים אותו ואת אשתו שהם לא מדברים. אני מבין שהם מפחדים. אני יודע שמי שלא מציית לתקנון של הכת נזרק ממנה בלי הילדים, ולכן הם חיים בפחד גדול.
"יש פסק דין שקובע שמדינת ישראל צריכה לפעול לפירוק הכת, ולא עושים את זה. רק השבוע המדינה הוציאה משלחת לגואטמלה, כדי לסייע לנפגעי התפרצות הר הגעש שם, אז למה מפקירים ככה את הילדים האלה? הלב שלי כבר מתפוצץ מכאב. אלה ילדים, והם חיים תחת שבי וטרור מהקשים שאפשר לדמיין. לא סתם השופטת הוציאה פסק דין כל כך נוקב. היא שמעה עדויות של האנשים שהיו שם וברחו, והשתכנעה שזאת כת מסוכנת מאוד".
"המפגש היה קר ומנוכר"
גם אליהו קשאני (40), חרדי מירושלים, שאחיו אברהם (41) חבר בכת מגיל 17, זועם. "אח שלי הוצא מהארץ על ידי שלמה הלברנץ באמצעות דרכון מזויף, בזמן שהיה קטין, ללא ידיעת ההורים שלי. עד כמה שאני מבין, זאת חטיפה לכל דבר. את רוצה להגיד לי שאי אפשר לבקש את חזרתו לארץ? אני יודע שכבר בגיל 19 חיתנו אותו, ולפי מה ששמעתי מאנשים שהיו בכת ועזבו, יש לו היום יותר מעשרה ילדים.
"יש לי חבר שלפני כחצי שנה הצליח לחדור לכת. הוא סיפר לי שהמצב שם נורא. התיאורים שהוא נתן ממש הזכירו לי תמונות מהשואה. הוא אמר שבכניסה ליער עומד שומר עם רובה ציידים, והוא לא נותן לאף זר להתקרב. הכל מוזנח, והילדים נראים רזים מאוד. אין להם אוכל. הוא ראה שם ילד עם פצעים בכל הגוף, ואף אחד לא טיפל בו. סיפר שהמבט של הילדים בעיניים כבוי והם נראים אפאתיים, ממש רואים את הדיכאון על פניהם. אני לא מבין איך המשלחת מישראל לא ראתה את מה שהחבר שלי ראה בביקור פתע. הכל היה הצגה אחת גדולה".
קשאני ראה את אחיו לאחרונה לפני שלוש שנים, כשהכת נזרקה מקנדה. "לא היתה לו אזרחות קנדית, ולכן הסכימו לגרש אותו לארץ המוצא שלו. קיבלנו מידע פנימי שהוא מגיע לארץ לשבוע, בלי אשתו והילדים. נפגשנו לפגישה קצרה, והוא הבטיח שיבוא שוב במהלך השבוע, כשיתפנה. ברור שהוא לא הגיע.
"אחרי שבוע בארץ הוא כבר ברח בחזרה לגואטמלה. מאז אני מקבל אינפורמציה רק דרך אנשים מסוימים שמכירים את הכת. אם הייתי יכול, הייתי נוסע לשם עכשיו ומוציא אותו, אבל אני יודע שהוא לא ישתף פעולה ושאני לא יכול לקחת אותו בניגוד לרצונו".
לישראל אין הסכם הסגרה עם גואטמלה. למרות זאת, עו"ד ד"ר ניר שניידרמן, מרצה בפקולטה למשפטים בבר־אילן ומומחה למשפט פלילי בינלאומי, טוען שיש למדינה כמה כלים חוקיים שיכולים להביא להשבת חברי הכת וילדיהם ארצה, לרבות פעולות משותפות עם הרשויות בגואטמלה.
"המדינה יכולה לבצע חקירה מעמיקה של עבירות שנעשו על ידי חברי הכת ונגדם, הן בישראל והן במדינות אחרות - עבירות שמצדיקות העמדה לדין פלילי של חלק מחברי הכת והסגרתם לישראל לצורך ניהול המשפט. לעיתים, גם כשאין אמנת הסגרה, כתב אישום חמור, ולפעמים אפילו הצהרת פרקליטות על כוונה להגיש כתב אישום כזה, מאפשרים להגיע להסכם פרטני עם אותה מדינה על הסגרת המעורבים - בייחוד כשמדובר במדינה שיחסיה עם ישראל כל כך הדוקים".
חברי הכת בגואטמלה. "גם מי שמצליח להיחלץ נשאר במצב של פוסט טראומה", אומר עודד
עודד טוויק (43) מרחובות הוא היחיד מהמשפחות הישראליות שהצליח לחלץ את אחותו סימה ואת ילדיה מזרועותיה המתעללות של הכת.
"אחותי גדולה ממני בשנה, והיא נכנסה לכת במקרה. ב־1995, אחרי שירות צבאי בקריה שכלל שנת קבע, היא החליטה לטוס למשפחה שלנו בארה"ב. אחרי שמצאה עבודה כאו־פר אצל משפחה חרדית, היא החליטה להישאר, ושם התחילה להתקרב לדת. היא פגשה שם את אחת מנשות הכת, ששידכה לה את יוסף, חבר בכת. בשנת 2000 הם התחתנו, ונולדו להם שמונה ילדים.
"בשלב הזה עוד לא ידענו כלום על 'לב טהור', אבל ידענו שזה זרם שנחשב קיצוני גם בציבור החרדי. לחתונה בארה"ב נסעו רק הוריי ושלושת האחים שלי. אני הייתי אחרי צבא, חיפשתי את עצמי ונראה לי מוזר ללכת פתאום לחתונה של חרדים.
"ההתחזקות של סימה היתה מהירה. הלבוש שלה הפך להיות סגפני, אבל שמרנו על קשר טלפוני. מדי פעם היא היתה מתקשרת ומתעניינת במה שקורה בארץ ובפוליטיקה. הרגשתי שהיא מאוד מחוברת לארץ, שזה מאוד חסר לה".
ב־2004 הגיעו סימה, בעלה והילדים לביקור של שבוע בישראל, להיות עם אביו הגוסס של יוסף. "הם רצו להישאר יותר, אבל אחותי אמרה שהלברנץ דורש שיחזרו", אומר עודד, "גם בשלב הזה לא קלטתי עדיין עד כמה היא לכודה בכת. רק שמתי לב שהיא לא טועמת את האוכל של אמא שלי.
"אני חושב שהקושי שלנו לראות את השינוי נבע מכך שגם בארה"ב וגם בקנדה הם לא היו מבודדים מהאוכלוסייה. המגורים שלהם היו בתוך מרכזים מאוכלסים, וכל יציאה מהבית או מהרחוב חשפה אותם לעולם החיצון והשאירה חוט דק של חיבור".
נקודת המפנה חלה ב־2009, כשבנה בן השנה של סימה נפטר בקנדה. "סימה סיפרה לאמא שלי שהוא נפטר בשינה, אבל נשמע לי מוזר שילד בין שנה וחצי מת ככה סתם. אני יודע שהרשויות בקנדה רצו לעשות נתיחה לאחר המוות, אך בגלל שהם חרדים וזה לא מקובל, הם סירבו".
עודד, שהבין משיחות הטלפון עד כמה אחותו שבורה, שכנע אותה לבוא שוב לביקור בארץ. "קניתי לה כרטיס טיסה, וביום הטיסה עצמו התקשרתי לוודא שהיא בשדה. היא דיברה מוזר והתחמקה ממני, עד שלבסוף אמרה לי שהיא לא באה.
"כעבור כמה שעות הבנתי שאסרו עליה לנסוע. למרות זאת היא הרגיעה אותי שהכל בסדר. פחדתי שאם אתעקש, אצור בעיות בינה לבין בעלה, אז החלטתי לשחרר. בדיעבד גיליתי שבכת אמרו לה שאם היא נוסעת, היא תהיה מגורשת מהקהילה, מבעלה ומהילדים. זאת היתה אחת הדרכים להשאיר את אנשים בתוך הכת".
ב־2011 החליט עודד לנסוע לבקר את אחותו, שאותה לא ראה כבר שבע שנים. הוא הגיע לקוויבק שבקנדה ושכר חדר במוטל, במרחק כמה דקות מביתה.
"הייתי שם שבוע. כשסוף־סוף ראיתי את אחותי, הבגדים שלה נראו לי כמו תחפושת. היא לבשה אולי שש שכבות של שמלות.
"המפגש היה מאוד קר ומנוכר. היא לא חיבקה אותי ולא נישקה אותי, למרות שבעבר היינו קרובים מאוד. לא היתה שום הפגנת חיבה מצידה. כשהלכנו לסופר במונטריאול, היא ביקשה שאקנה אוכל כדי שיהיה לי לשישי־שבת. זה הפתיע אותי, כי הייתי בטוח שנעשה קידוש ביחד. חשבתי שזה קשור לאורח החיים שלה ושהכל בגלל שאני חילוני, אז לא רציתי להקשות.
"הבית שבו הם גרו נראה מאוד מוזנח. לא היה בו כמעט כלום, לא עיתונים, לא טלוויזיה וגם לא רדיו. על אינטרנט מובן שלא היה מה לדבר. הם ממש היו מנותקים מכל גורם חיצוני.
"הילדים עשו לי הצגה שלמה והראו לי איפה המיטה של כל אחד, למרות שאחר כך נודע לי שהם בכלל ישנו בבתים אחרים. כחלק משיטת החינוך של הכת הם לוקחים להורים את הילדים ומעבירים אותם למשפחות אחרות. כשהגעתי הם רצו לשדר עסקים כרגיל, ולכן החזירו אותם לבית".
את הלברנץ פגשת?
"לא. הוא היה מסוגר בביתו, כנראה חשש שניפגש ואשאל אותו שאלות".
עודד חזר לישראל, ואז שמע לראשונה שמועות כי מדובר בכת קיצונית שמתעללת בחבריה. "הדברים ששמעתי על האלימות ועל שיטות החינוך הנוקשות הפכו לי את הבטן. התקשרתי מייד לאחותי ועימתי אותה עם העובדות. חפרתי לה ולא הרפיתי, עד שבסוף היא נשברה ואמרה לי משפט אחד קטן שאמר את הכל: 'כבר 20 שנה אני סובלת מהם'.
"חשבתי שאני משתגע. למרות שזה היה חודשיים אחרי שחזרתי משם, אמרתי לה שכבר מחר אני עולה על טיסה לקנדה כדי לקחת אותה. ביקשתי שלא תספר לאף אחד. למחרת היא דיברה איתי ואמרה לי שהכל בסדר, ושאין שום בעיה. היא בכלל הכחישה את העובדה שאמרה לי שהיא סובלת".
אחרי השיחה גבר חשדו של עודד עוד יותר, והוא החליט לחקור לעומק את נושא הכתות. במקביל שלח אימייל לנחמן, בנו של הלברנץ, ובו איים עליו שאם יפגעו באחותו, דמם בראשם. בד בבד יצר קשר עם רשויות הרווחה בקנדה ועם משטרת קוויבק והתריע בפניהם על התעללות.
"כשהמשטרה שם הבינה שהתיק גדול עליה, היא העבירה אותו למונטריאול והפנתה אותי לחוקר הראשי לוק מונפטי, שלימים הפך גם לחבר. ייאמר לזכותו שהוא לקח את הנושא מאוד ברצינות. ביוני 2013, בעקבות הראיות על ההתעללויות, הרשויות החליטו להוציא 14 ילדים למשפחת אומנה. אבל אז הלברנץ הצליח להבריח משם את אנשי הכת.
"במשך חודש וחצי חיפשתי את אחותי בכל דרום אמריקה. כתבתי הודעות באתרי אינטרנט של מטיילים עם תמונה שלה ובבתי חב"ד. כשהגיע אלי מסר מבחור ישראלי שראה אותה בגואטמלה סיטי, קניתי כרטיס וטסתי לשם. כשהגעתי הבנתי שהם נמצאים באי קטן בשם סאן חואן, שהגישה אליו היא באמצעות סירה. הבנתי שלא אוכל לחלץ אותה בעצמי, אז ניצלתי את החודשיים ששהיתי שם כדי לייצר לעצמי קשרים עם יהודים ועם ישראלים שגרים באזור. ידעתי שאני צריך להתאזר בסבלנות, עד לרגע שתהיה לי תוכנית מאורגנת. חזרתי לארץ והמשכתי להיערך לחילוץ".
מבצע חילוץ שכמעט הסתבך
במאי 2015 עברו חברי הכת להתגורר בבניין משרדים בגואטמלה סיטי, מרחק כמה דקות משדה תעופה. מבחינת עודד, זה היה חלון הזדמנויות נדיר.
"בזכות הקשרים שיצרתי הצלחתי לדעת הרבה ממה שקורה בכת. יום אחד הגיע אלי מידע שהבן של הלברנץ העלה את האחיין שלי לעליית הגג והיכה אותו ללא רחמים, ושאחותי הגנה עליו בגופה. בלי להסס התקשרתי אליה ושאלתי אותה איך זה היה לקבל מכות מהבן של הלברנץ. היא היתה בהלם שאני רואה ושומע הכל.
"הבנתי שבזמן הבריחה מקנדה בעלה ושתי הבנות הגדולות מצאו מקום בארה"ב, כך שרק אחותי וארבעת ילדיה היו באותו זמן בגואטמלה. אמרתי לה שאני בא לחלץ אותה, ושאם היא תתנגד לי הרבה דם יישפך, כי אני לא מתכוון לעזוב בלעדיה ובלי הילדים.
"שיחקתי אותה משוגע חמום מוח שלא מפחד מכלום, וכך האנשים בכת הבינו שבכל רגע נתון אני יכול לצוץ להם מול הפרצוף. הם פחדו ממני כי הבינו שאני לא צפוי. הם אפילו ניסו להעיף את אחותי מהכת בגלל הצרות שעשיתי, אבל היא לא היתה מוכנה לעזוב בלי הילדים, ואותם הם כמובן לא הסכימו לשחרר.
"כשנחתי בגואטמלה, חברת אבטחה פרטית, שיצרתי איתה קשר בביקור הקודם שלי בגואטמלה, כבר חיכתה לי. שכרתי חדר במלון ליד שדה התעופה וביקשתי מאחד מאנשי הקשר שלי להתקשר לאחותי מטלפון ציבורי ולהגיד לה שבלילה יבואו אנשים לחלץ אותה, ואוי לה אם לא תשתף איתם פעולה. אחותי הבינה שאני סוגר עליה, ואמרה לבחור שמוצאי שבת בלילה הוא זמן נוח ובטוח יותר.
"במשך יומיים תצפתי על המקום בלי הפסקה, מחשש שהם יברחו. איש הקשר שלי התקשר אליה וביקש ממנה שבמוצאי השבת, בשתיים לפנות בוקר, יעמוד אחד מילדיה בקומה השנייה, הקומה שבה היא מתגוררת, וינופף מהחלון בידו. עד לרגע שבו הילד אכן נופף בידו לא ידעתי אם היא באמת תשתף פעולה ותבוא איתי".
גבי זהר. "חברי הכת איבדו קשר למציאות"
בשעה שתיים נכנס עודד עם צוות האבטחה לקומה השנייה, לקח את אחותו ואת ארבעת ילדיה והעביר אותם למוטל סודי. בתוך שעות ספורות כבר היו כולם על טיסה לארגנטינה.
"למזלי, הכל עבר בשלום, ואף אחד לא התעורר ולא שמע אותנו", אומר עודד, "אם זה היה קורה, חלילה, המצב היה עלול להסתבך ולהגיע לשפיכות דמים כי לי היה ברור שאני לא יוצא משם בלי אחותי והילדים, ואם הם היו מתנגדים לכך שאקח אותם והיה מתפתח עימות, חברת האבטחה היתה משתמשת בנשק".
מה היא אמרה לך אחרי החילוץ? היא הודתה לך?
"הילדים היו מאוד בלחץ, אבל כשנתתי להם במבה וביסלי הם התחילו לאט־לאט להתקרב. אחותי שמרה על ריחוק ומאוד כעסה עלי בשלב הזה. אמרה שדפקתי לה את החיים. היום היא יודעת שהצלתי לה אותם".
אחרי חצי שנה בבואנוס איירס עברו סימה וילדיה לארה"ב. הם חברו אל בעלה ואל שתי הבנות שהיו איתו ונטמעו באחת הקהילות החרדיות, שם הם חיים עד היום.
"למרות שכבר עברו שלוש שנים מהחילוץ, אני עדיין לא יודע על כל מה שעבר עליהם בכת. אחותי סיפרה לי שהילדים היו מפוזרים בבתים של ראש הכת ושל שאר האחראים, והם היו ממש סוג של עבדים ושפחות. כדי לחנך אותם היו מרביצים להם בחגורה ובקולבים וכולאים אותם. הם סיפרו לי על ילד אחד שגנב קופת צדקה, וכשגילו את זה קשרו אותו לשולחן במרכז בית הכנסת והיכו אותו עד זוב דם. אמרו לו שאם הוא ימות זה בגלל שהוא חוטא, ואם הוא יחיה אז הוא לא חוטא. למרות המכות הקשות, הילד נשאר בחיים ונמצא עדיין בכת. רק אלוהים יודע באיזה מצב הוא".
המשפחה של אחותך השתקמה?
"חד־משמעית, לא. למרות שהם מקיימים אורח חיים חרדי רגיל, חזרו לחיות עם קהילה בריאה ויוצאים לעבוד, הם עדיין בפוסט־טראומה. כדי להשתקם ממה שהם חוו שם הם יצטרכו חיים שלמים, וגם אז אני לא בטוח שהם יוכלו להשתחרר מכל הטראומות שלהם".
המסר שלו למשפחות האחרות של החברים בכת הוא לעשות מעשה בעצמן. "לשבת ולחכות עד שהרשויות בארץ יפעלו, זאת טעות גדולה מאוד. כל יום שעובר בכת הוא נצח, נצח של חיים רוויי סבל והתעללויות. לאף אדם ולאף ילד לא מגיע לחיות חיים אומללים כאלה.
"היום אין מאושר ממני שהצלחתי לחלץ משם את אחותי. אני רק כועס שלא קלטתי בשלב מוקדם יותר עד כמה הכת הזאת הרסנית. אולי הייתי מצליח לחסוך להם חלק מהטראומות הקשות שהם חוו".
michali100@gmail.com