"את יודעת מה", פותח יורם חטב את יישום המחשבון בטלפון הנייד שלו, תוך כדי שיחה. "אני באמת רוצה, אחת ולתמיד, לחשב לעצמי כמה פעמים בחיי עליתי על במה. שנייה, ברשותך, אני חייב לעשות את זה". ואז הוא מחשב בקול רם: "היו לי בערך 20 הצגות בחודש, כפול 11 חודשים בממוצע, כפול 25 שנים. תראי", הוא מכוון אלי את המסך, שעליו כתוב: 5,500.
5,500 הצגות זה המון.
"נכון, אלפי ערבים שבהם אני על הבמה. אלפי השתחוויות של סוף ההצגה ומחיאות כפיים רועמות, ותמיד אותה תחושה שמלווה אותן, של מבוכה גמורה".
חשבתי ששחקנים חיים בשביל הרגע הזה.
"למרות הקתרזיס והכרת התודה מהקהל, שהיא כל כך חשובה ומשמעותית לו וגם לנו, השחקנים, תמיד הרגשתי שבטקס הזה יש משהו נרקיסיסטי, יהיר, של 'הנה אני במלוא הדרי'. זה מאוד הביך אותי. ולעומת זאת, הייתי פעם בטיסה, וניגש אלי אבא עם שתי הבנות הגדולות שלו, והוא נרגש, ממש על סף דמעות. בקול רועד הוא אומר לי: 'בזכותך הצלחתי להסביר לבנות שלי מה עבר עלי כשהחלטתי לחזור בתשובה, אני מודה לך'.
"הוא התכוון לתפקיד של האבא החוזר בתשובה, שעשיתי בסדרה 'לתפוס את השמיים'. זאת תחושת סיפוק עצומה. אני מרגיש שהצלחתי להשפיע על חיים של אנשים, וזה לא דומה לרגע הזה של ההשתחוויה. במקרים כאלה אני לא נבוך, אני מתרגש".
כבר 25 שנים שחטב, בוגר המכינה של יורם לוינשטיין ובית הספר למשחק בית צבי, כובש כל במה ומסך. הכריזמה האלגנטית שלו עברה באינספור הצגות תיאטרון, סרטי קולנוע ("קרקס פלשתינה", "קדוש", "האסונות של נינה") וסדרות טלוויזיה ("אבידות ומציאות", "מיי פירסט סוני", "מסכים", "האמת העירומה"). עד לפני עשור הוא נחשב לשחקן עסוק ביותר, מבוקש, מוערך, עטור פרסים (ובהם פרס התיאטרון לשחקן המבטיח ב־1995 ופרס אופיר ב־1998). הקהל אהב לאהוב אותו, הביקורות שיבחו את יכולתו הווירטואוזית.
אבל אז החליט חטב ("המקצוע של אבותיי בתוניס היה כנראה חוטבי עצים") לעבור מעולם הבמה והמסך אל הזירה העסקית־ארגונית. בשנים הראשונות הוא עוד זגזג בין שתי קריירות. היום הוא מקדיש את כל כולו לייעוץ, לפיתוח ולאימון ארגוני. מעביר הרצאות וסדנאות שמקנות כלים מקצועיים בתחומי המשא ומתן, המכירות, התקשורת הבין־אישית. בכלים המוּכרים לו מעולם הבמה הוא מלמד עובדים ומנהלים את אמנות ההשפעה, מציע איך למקסם שיחות מכירה ואיך לעשות פרזנטציה עסקית אפקטיבית.
• • •
כשהוא מדבר על עבודתו העכשווית, הוא משתמש בדימויים מעולם האהבה. עיניו בורקות, ושפת הגוף שלו, גם שפת הדיבור, מזכירות כל העת שאפשר להוציא את השחקן מהבמה, אבל אי אפשר להוציא את הבמה מהשחקן.
"אני מלא תשוקה למה שאני עושה, ברמות מטורפות. ממש היה לי קראש על התחום. אני לא הולך בבוקר לעבודה שלי, שהיא קשה ותובענית, אני רץ לקראתה. טס. מעבר לעובדה שהיא מרתקת, כשמנסחים מחדש נוסחה של ארגון, של צוות, זה ברמה של הצלת חיים. עד כדי כך.
"מבחינתי, פרנסה זה חיים. ארגון שצריך לפטר או לגייס עובדים, מתעסק בחיים של בן אדם. ארגון שעובד טוב - מספק חיים. מנהל שעובד טוב ומגדיל את הצוות שלו ב־60 אנשים, זה עוד 60 אנשים שמפרנסים משפחות, שמשפצים בתים, קונים מכוניות ומשפיעים על עוד ועוד מעגלי חיים.
"העבודה היא הדימוי העצמי של האדם, המקום שלו בחברה. ואם הוא עושה שינוי ומרגיש שהוא מסוגל, זה ישפיע על כל תחומי חייו, על הזוגיות שלו, על הילדים שלו".
יכול להיות שהבנת שאתה זקוק לשינוי מקצועי כי היומן שלך לא התמלא?
"בדיוק להפך. המניע שלי לעבור תחום לא היה אבטלה. המעבר שעשיתי התרחש בין 2002 ל־2010, שנים שבהן עבדתי כמו מטורף. היו לי תפקידים גדולים ומשמעותיים בתיאטרון, הצטלמתי לסדרות בטלוויזיה, ובכל דקה של זמן פנוי קראתי מחזות. הרבה קולגות אמרו לי, 'אבל יורם, למה לעזוב? אנחנו לא מבינים אותך'. היום אני פוגש קולגות שאומרים לי, 'חבל שגם אני לא עשיתי את הטרנספורמציה הזאת'.
"יש איזו תפיסה אצל אנשים, ששחקנים מאוהבים במקצוע שלהם עד אין קץ, והם לא עוזבים אותו בחיים. שהם צריכים להזדקן כשחקנים. התפיסה הזאת מוטעית".
כמו בהרבה דברים בחייו, חטב התגלגל למקצוע החדש בצורה אקראית. "הפרקטיקה שלי התחילה בזכות שני אנשים שפגשו אותי ברחוב, בהפרש של שנה. האחד היה מנהל בית ספר להכנה לפסיכומטרי, שזיהה אותי מהקאמרי ושאל אם אני יכול להפוך את המורים שלו לטובים יותר דרך אמנות הרטוריקה. השני היה פסיכולוג ארגוני, שביקש להחמיא לי על תפקידים שעשיתי, ואז שאל אם אני יכול להכניס קצת פלפל למנהלים בארגונים שהוא עובד איתם. אני זוכר את השאלה שלו עד היום.
"שני הפרויקטים האלה היו מוצלחים, ומשם הכל היסטוריה".
היה ברור לך מייד שאתה מסוגל לעשות את זה?
"כאג'נדת חיים, אני אף פעם לא אומר לא להצעות. אבל גם לא אומר כן אם אין לי כיסוי".
זו עבודה אחראית מאוד. איך עשית את זה בלי ללמוד את המקצוע?
"כי אני סקרן, ואת מה שמעניין אותי, אני לומד לבד. אני אוטודידקט שיודע לעבוד קשה, קם בבוקר, רותם את המחרשה, וקדימה, לחרוש, כי אין קיצורי דרך. בכללי אני חפרן. בכל מה שאני עושה, אני חופר, יסודי. אז קראתי המון חומרים, ותוך כדי תנועה שכללתי את היכולות שלי, ותוך כדי חפירה פיתחתי עוד ועוד סדנאות.
"מצאתי חלון לצילומים". בסדרה "כבודו"
"בתקופה ההיא שיחקתי בלילות, והיתה לי האפשרות לפתח את העסק הזה בניחותא, בלי לחץ. מבחינתי, לא עזבתי את המשחק. הייעוץ הארגוני וכל מה שאני עושה הוא אבולוציה של המקצוע שלי. היכולת שלי כשחקן לנתח דמויות, לנתח טקסטים ומצבים ולביים הולכת איתי גם בעיסוק הנוכחי שלי. אם אני יכול לסייע לאדם לחלץ מתוכו תכונות שיש בו, שנדרשות לקידומו כמנהל, זה בדיוק מה שעשיתי כשחקן, וזה מבדל אותי משאר היועצים.
"כשאני מסתכל לאחור, אני מבין שהפכתי לשחקן לא כי התאהבתי בהופעה מול קהל, במחיאות הכפיים, בפרס שחקן השנה או בכתבות בעיתון, אלא כי נפעמתי מהיכולת להעביר מסרים דרך מטאפורות. הבנתי שזה כלי מטורף. נכנסים לאולם אנשים שקנו כרטיס ושילמו לבייביסיטר, ואז כבה האור, והם עוברים תהליכים. המסרים נוגעים להם בחיים. זה מדהים מבחינתי".
אז כל האדם במה, וכולנו למעשה שחקנים?
"לגמרי. עורכי דין הם לא שחקנים? מנכ"לים? פסיכולוגים? ומורים? הרי הם שחקנים של החיים. ומה קורה בזוגיות? בהורות? כל העולם במה, ללא כל ספק.
"ועדיין, אם אני צריך לבחור בין מחיאות כפיים סוערות של אצטדיון מלא לפידבק של מנהלת אחת, צעירה ומוכשרת, שהצלחתי ליצור אצלה תחושה אמיתית של מסוגלות להמשיך ולהתפתח, והיא תזכור את התהליך שהיא עברה כל חייה - אז עם יד הלב, זה הרבה יותר משמעותי לי. פי 40 מיליון".
• • •
אחרי כעשור של עיסוק פרקטי בייעוץ ארגוני הרגיש חטב שהוא זקוק גם לגיבוי אקדמי, ופנה ללימודים. הוא השלים תואר ראשון בפקולטה לאמנויות בתל אביב, ותואר שני במינהל עסקים ובהתנהגות ארגונית באוניברסיטת תל אביב. היום הוא דוקטורנט למינהל עסקים.
"בלימודים הייתי זקן הסטודנטים, סוג של דוד נחמד ומוכר לכל הצעירים שלמדו סביבי. בשיעור הראשון זיהו אותי, והיו כאלה שאמרו בהתפעלות 'היית אתמול אצלי בסלון, ועכשיו אתה פה'. אבל מהר מאוד, כבר בשיעור השני, התפוגג כל הזוהר המדומה, והסטודנטים התרגלו לנוכחות שלי. בזכות ההחלטה לעשות קריירה שנייה למדתי שיעור חשוב מאוד בענווה".
תסביר.
"הבנתי שאם אני נכנס לשוק חדש, אני צריך לעשות הכל, אבל הכל, מההתחלה, כולל קורס הכנה לפסיכומטרי וקורסים לקבלת פטור באנגלית. וגם את מבחן הקבלה לתואר שני במינהל עסקים, ה־GMAT.
"היו הרבה רגעי שבירה, כי ניהלתי שתי קריירות במקביל, זו היתה לוליינות לשמה. זה לא שעזבתי בבת אחת את זו והתחלתי את זו. בתווך עוד למדתי, וגם רציתי להיות אבא כמו שצריך. את כל התואר הראשון עשיתי עם המחשב מאחורי הקלעים ובדרך להצגות רחוקות. אילפתי את עצמי כל העת על ידי שינון מתמשך: 'הצנע לכת, אתה צריך לקחת קורסי הכנה'. ביסודיות, באחריות ובענווה עשיתי את הדרך הזאת, כמו כולם, בלי הנחות ובלי שום קשר לעובדה שאני מוכר.
"גם העבודה שלי מזכירה לי בכל יום מחדש שאסור לי בתכלית האיסור לחטוא בחטא היוהרה, להתנשא על הלקוח ולהגיד לו שאני יודע טוב יותר ממנו מה הוא צריך. אני מזכיר לעצמי כל הזמן שאני יועץ, והעבודה שלי היא לעזור לו להבין בעצמו מה הוא צריך ולהוביל אותו לשם. אף שבמקצוע שלי יש המון חליפות עסקיות וטרקלינים ומצגות ואולמות מפוארים, אני כל הזמן משנן לעצמי: הצנע לכת".
את הדוקטורט שלו הוא מכנה "חתיכת שיעור חיים". "אני חוקר איך ארגון ומנהליו יכולים, באמצעות הַבניה ארגונית נכונה, ליצור מצב שלעובדים שלהם, שיש להם עבודות קשות עם פוטנציאל שחיקה ונשירה, תהיה מוטיבציה עילאית לעבוד.
"זה נושא שמאוד מעניין אותי אישית בתקופה שבה התחרות בשווקים השונים היא קשה, אנשים עובדים כמות מטורפת של שעות, מטשטשים את הגבולות בין העבודה לבית. בחרתי לחקור את נקודת הקצה של הסיפור הזה - בארגון זק"א, שבו אנשים עובדים בתנאי חוסר תקווה, כי כשהם מגיעים אין עוד מה להציל. אין דופק להחזיר, אין את מי להחיות.
"התזה שלי בוחנת איך הארגון המופלא הזה, בראשות יהודה משי זהב, שהקים אותו, אדם משכמו ומעלה, מצליח לגייס עוד ועוד מתנדבים, שהמוטיבציה שלהם לעשות 'חסד של אמת' נמצאת בשמיים. אני פוגש אנשים נפלאים שעושים את העבודה הכי קשה עלי אדמות ויושב איתם שעות כדי לנסות ולהבין. לפעמים אני חוזר הביתה וקשה לי לנהוג אחרי המפגש עם גדלות הנפש של האנשים האלה. עד כדי כך".
• • •
חטב מתגורר בהרצליה, נשוי לתמנע, יוצרת סרטים דוקומנטריים ומטפלת באמנויות, אבא לשתי בנות, 14 ו־9. בד בבד עם התפקידים הרבים שגילם בקריירה הארוכה, רבים מהם של חובשי כיפות ("שעות הייתי לומד גמרא כדי להבין את העולם הזה"), כיהן במשך שמונה שנים (2008-2000) כמנכ"ל וכיו"ר איגוד השחקנים הישראלי (שח"ם), שהוא נמנה עם מקימיו. במסגרת התפקיד, שביצע בהתנדבות, הקדיש מאמצים רבים להגנה על זכויות העסקתם של שחקנים בישראל ולניהול המאבק להצלת תקציבי הקולנוע והתרבות בארץ.
אני זוכרת היטב את התמונות שלך מפגין עם שלטים.
"נכון. והמאבק שלנו הצליח. השגנו הסכמי שכר עם כל גופי ההפקה בישראל ועם כל תחנות הטלוויזיה. נחקקו חוקים לגבי הפקות מקור ישראליות, שנלחמנו עליהם. אנשים כל כך אוהבים לצפות בסדרות ישראליות, אבל הם לא זוכרים שבקושי היו כאלו לפני המאבק.
"כשהבנות שלי ישאלו אותי בעתיד, 'תגיד, אבא, אתה כמו כל הישראלים, יושב מול הטלוויזיה ומקטר מקטר, או שאתה עושה משהו?' - אני אוכל לענות להן בכנות: 'לא שיניתי את העולם, אבל המצפון האזרחי שלי שלם ונקי. נתתי את כל נפשי ומאודי עבור השחקנים, האמנים, הקהל'.
"ובלי להתכוון לזה, הדברים שעשיתי בשח"ם היו הסטאז' הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי. קיבלתי כלים מטורפים לניהול משא ומתן, לניהול ממשקים, להתמודדות עם התנגדויות, לגישור ולפתרון קונפליקטים. רכשתי ניסיון ארגוני, ניהולי, משפטי וציבורי. אני זוכר את עצמי עולה לכנסת בירושלים באוטובוס, משרבט במחברת שלי את הדקה וחצי שיש לי לדבר בוועדת הכספים, ואני יודע שאני צריך להיות הכי חד, הכי מדויק, הכי מעניין ונוקב, כדי שאוכל להשפיע. זה בדיוק מה שאני מלמד היום".
"עד היום אני חבר מן המניין בשח"ם, משלם דמי חבר. צחוק הגורל הוא שבתוך האיגוד שהקמתי אני מלמד היום קורס יזמות עסקית, כדי ששחקנים יוכלו לייצר לעצמם מקור השתכרות נוסף. אני שואל אותם בתחילת הקורס אם הם מוכנים ל'אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו - אימתי?" - המשפט ששאל הלל הזקן במסכת אבות. אנחנו יוצאים לדרך מרגשת, שבמהלכה הם מפתחים עמוד שדרה עצמאי, שלא תלוי בגחמות של במאים".
כלומר, אתה מלמד שחקנים אחרים איך לעשות "מעשה יורם חטב" ולייצר עוד כסף.
"כן. זה הרי הפוך על הפוך על הפוך על אספרסו. שואלים אותי תמיד על הצלחת הקורס, ומה שמעניין אותי זה מבחן התהליך. אם עשית משהו ונכשלת, אבל התהליך היה לתפארת, ובגלל משתנים שלא תלויים בך הוא נכשל - מבחינתי זו עדיין הצלחה. אני תמיד שואל את המאומנים שלי: 'האם עשיתם כמיטב יכולתכם, הכי טוב שאתם יכולים?' זה המדד".
ככה אתה מחנך גם את הבנות שלך?
"בדיוק. אני מזדהה עם המושג שטבע הפסיכואנליסט דונלד ויניקוט, 'האמא הטובה דייה'. אנחנו, ההורים, חיים היום בתקופה שכולאת אותנו בכלא של מצוינות בלתי הגיונית, כשמצפים מאיתנו להיות גם וגם וגם. אז אני האבא טוב דיו, אחלה אבא. אי אפשר להגיד עלי שאני סינתטי. אני אבא פעיל, חופר במידה, שם גבולות במידה, נזהר לא להיות כפייתי ומעייף, ומאוד אוהב להתכונן עם הבנות שלי למבחנים ולהכין איתן שיעורים".
אם מחר יציעו לך תפקיד מרתק בסרט, תסרב?
"לא סוגרים דלתות, אלא אם כן יש מאחוריהן מפלצות ושדים. כשהבמאי רוני ניניו הציע לי לשחק בסדרה 'כבודו', ששודרה ביס בשנה שעברה, לא האמנתי שנצליח לעשות את זה, בגלל לוחות זמנים צפופים. בסוף הצלחנו למצוא חלון זמן לצילומים. אז מדי פעם אני קופץ ל'ביקורי מולדת', ככה אני קורא לחוויה הזו של חזרה לשחק, והיא מאוד מעניינת. נעים לי לחזור לבקר במקום שהתרחקתי ממנו, לא כי הסתכסכתי איתו. היום אני במקום אחר, אבל אני לא שוכח מאיפה באתי".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו