ברוריה אבידן־בריר היתה בת 14 כשהאזינה מבעד לדלת חדרה לשיחה שהתנהלה במטבח בין אמה, חינקה שטרכר, לשוטר שהגיע לבית שברחוב עמוס 7 בת"א. זו היתה שעת צהריים. האם סיפרה לשוטר שבמהלך הבוקר היתה לבד עם בנה הקטן, יוחנן בן ה־4. היא מילאה את האמבטיה במים, ואז ניגשה למרפסת כדי למיין מצעי מיטה לכביסה. כשחזרה לחדר הרחצה כדי להשרות את המצעים במי האמבטיה, מצאה את בנה הפעוט מוטל בקרקעיתה, ללא רוח חיים.
"לא ראיתי שיוחי הלך לאמבטיה", מיררה האם בבכי. "מצאתי אותו טבוע באמבטיה. מת".
"באותו רגע", אומרת אבידן־בריר, "לא היה לי ספק שלא מדובר בתאונה. אח שלי נולד עם פיגור קשה, לא הלך ואפילו לא זחל, כך שלא היה מסוגל להגיע לבדו אל חדר הרחצה ולטפס מעל הדפנות הגבוהות של האמבטיה".
בספרה האוטוביוגרפי "אל תנגני לי שופן", שרואה אור בימים אלה (הוצאת סטימצקי), היא מתארת כיצד "השוטר חיפש מפלט מבכייה של אמי ותלה עיניים בתקרה. דמעותיה המסו את ליבו של איש החוק, שנרתע ממילוי חובתו וויתר על שאלות בסיסיות, מתבקשות.
"אילו היה מתשאל את שכנינו, היה שומע שהילד הטבוע, אחי האימבציל, לא היה מסוגל לזחול לאמבטיה בכוחות עצמו. רק אמו יולדתו, זו שנתנה לו חיים וזו שנתנה לו את המוות, יכלה להביא אותו לאמבטיה ולהטביע אותו. השוטר קנה את האליבי של אמא. כל שנשאר מיוחי היה תצלום על הקיר. בתיק המשטרתי שנסגר תוארה סיבת המוות כתאונה ביתית, אלא שאני, אחותו בת ה־14, ידעתי. יוחנן 'זכה' לרצח מתוך רחמים. להמתת חסד. אמא שלנו הטביעה אותו באמבטיה ליד בית השימוש".
אבידן־בריר (78), עיתונאית ותיקה, כתבה רומן אוטוביוגרפי סוער הנפרס על פני עשרות שנים, עשיר בדמויות, באנקדוטות ובאירועים, המסופרים בפעימות מהירות ובתיאורים גדושים בפרטים. בתוך כל אלה סיפור מותו, או הריגתו, של אחיה הקטן, שאותו היא חושפת לראשונה בחייה, הוא אגרוף כואב בבטן.
למה עכשיו?
"מכמה סיבות. הרצון לכתוב רומן בער בי שנים. כתיבת ספר מסייעת לפצעים להגליד, ובי נותרו לא מעט פצעים מדממים, שזה אחד מהם. ידעתי שכל עוד הוריי בחיים, לא אוכל לחשוף את הסיפור. אמא שלי לא הודתה מעולם שהרגה את אחי בהמתת חסד. אפילו את המשטרה היא הצליחה להוליך שולל, או פשוט לגרום לשוטר לרחם עליה נורא. יש לזכור שמדובר בשנת 1954. היום זה בוודאי לא היה עובר".
אולי היא פשוט השאירה אותו לבדו באמבטיה, וזו היתה באמת תאונה?
"לצערי זה לא ייתכן. הוא היה לבוש בבגדיו. את זה גם שמעתי במפורש בשיחתה עם השוטר. אני לא אעשה לאמא שלי הנחות בעניין הזה, וגם לא לעצמי, כבתה וכאחותו של יוחי. זאת גיבנת שאני נושאת כל השנים. ברור לי לגמרי שהיא הרגה אותו. הבית - אמא ואבא, אני ואחי הקטן יעקב, שהיה בן 9 - שקע אחר כך אל תוך אווירה כבדה ועצובה, שסיפרה את הסיפור כולו.
"אמא עשתה הכל כדי לשקם את המשפחה, ושלוש שנים אחרי מותו הצליחה להיכנס להיריון וללדת את אחותי, ענת, בגיל 42. כשאני הייתי בת 17".
העובדה שאת קוראת לזה המתת חסד פירושה שאת יכולה להבין אותה?
"מבחינתה היה מדובר בהמתת חסד. נדרשו לה כוחות נפש אדירים. אמא לבד, עם בנה המפגר, בסיטואציה כזאת. ובניגוד להמתת חסד בזריקת רעל, פה מדובר בביצוע פיזי, אגרסיבי, של הרג הילד שלך.
"מצד אחד עלו בי שאלות אם לא מדובר באגואיזם טהור. אבל זה לא זה. ברגעים מסוימים בחיי אפילו אמרתי לעצמי שאולי צריך 'להעריץ' אותה, שביקשה להציל את משפחתה. שחששה שלא יהיה מי שיטפל בילד בזקנתה ואחרי מותה.
"יחסיי איתה היו רחוקים מטובים ובריאים. נדרשו לי הרבה שנים כדי להבין מה היא עשתה. רק מעט לפני מותה, לפני 15 שנים בגיל 88, הצלחתי להביא את עצמי להתפייס איתה, כשכבר היתה דמנטית ומוגבלת בעצמה. רק בשנותיה האחרונות שפעה לפתע חיוכים והשילה מעצמה את הרשעות והניכור".
שיתפת מישהו באירוע הזה?
"זה היה סוד נורא, שלא היה אפשר לשתף בו. הייתי רק בת 14. בת 14 במונחים של שנות החמישים, לא של שנת 2018. וגם הרגשתי אחריות למשפחה שלי ובמיוחד לאחי יעקב, הצעיר ממני בחמש שנים, שאמי הטילה עלי את הטיפול בו מאז היה תינוק. ידעתי שאני חייבת לשתוק, ולא דיברתי על זה עם איש.
"ואל מי אפנה, אל המשטרה? ומה אעשה, אלשין על אמי? אסגיר את הוריי? במה זה יועיל? מה גם שחשתי רחמים כלפי אבא שלי, שמואל. הוא היה אדם טוב, האדם הישר ביותר עלי אדמות. אם מישהו היה יודע, זה היה הורס אותו. לא יכולתי לעשות לו את זה".
הוא היה שותף למעשה, לפחות בשתיקה?
"עד היום אני לא יודעת אם הוא ידע מראש או שיתף פעולה בדיעבד. הוא היה עפר ואפר לאחר מותו של אחי, למרות שהיה מתנהג אליו בצורה קשה מאוד.
"אמא לא הודתה מעולם שרצחה, או שהרגה את אחי בהמתת חסד". אבידן־בריר בילדותה, עם הוריה חינקה ושמואל
"גם הוא וגם אמא שלי התייחסו אל יוחנן כאל כישלון שלהם. אמא שלי נהגה לומר לכולם שהוא בן שנתיים למרות שהיה בן 4, ומשום מה היתה בטוחה שמאמינים לה. באותה תקופה לא היה מענה למצבו, למעט אשפוז במוסד סגור, שבו אמא שלי לא רצתה, ייאמר לזכותה. היא רצתה שיישאר איתה בבית, לידה. ואולי גם לא חיפשה מענים אחרים וסיוע, מפאת הבושה. אחי היה קרוי על שם אביה, וכשהעלו את האפשרות שיגדל במוסד, היתה מזדעקת: 'בן זקוניי, שנושא את שם אבי הנערץ שנרצח במחנות המוות, ילך למוסד וימות שם?'"
האמא האחרת
מי שסייעה לאבידן־בריר לגבש את תפיסתה ביחס למותו של אחיה, שמאפשרת לה לדבר על הדברים באופן מאופק, מנומק ואפילו מרוחק, היתה גיזלה כפרי. במאי 1964 נכנסה כפרי אל הים עם בנה רני בן ה־3, שהיה עיוור, חירש ומפגר, ובחלוף כמה דקות יצאה מהים בגפה, מותירה מאחוריה את פרי בטנה חסר האונים להיבלע אל תוך הגלים.
בניגוד לאמה של אבידן־בריר, כפרי לא הסתירה את המעשה, התייצבה מייד אחריו בתחנת המשטרה, ובעצת עורך דינה, שיתפה בהמשך את הציבור במניעיה: רצונה להושיע את בנה מייסוריו ומגורלו האכזר לחיות חיים לא חיים, מוגבל מכל בחינה. אבידן־בריר היתה כתבת צעירה במגזין "לאשה" והצליחה לשכנע את כפרי להתראיין, כשצעקה אליה מבעד לדלת ביתה הנעולה: "גם לי היה אח מפגר שמת בנסיבות טרגיות".
כפרי הואשמה לבסוף בהריגה, ולא ברצח, ואף זכתה לחנינה מהנשיא זלמן שזר. בזכותה הצליחה אבידן־בריר לעבד את הטראומה, כעשר שנים לאחר מות אחיה הקטן. "גיזלה הסבירה בראיון שהמעשה שלה נבע 'מתוך אהבה עיוורת ללא מעצורים ליצור האומלל'. היא אמרה: 'לא את עצמי שחררתי, אלא את הילד מוכה הגורל. שחררתי את החברה מהמעמסה שילדי עמד להטיל עליה, ושחררתי את בני הבריא מסבל איום, עינוי בצל אח חסר ישע. אני הקורבן היחיד של מעשיי. את עצמי אמללתי'.
"השיחה איתה ניחמה אותי מאוד. חוללה בי מהפך. שתי האימהות האלה בחרו לסיים את חיי ילדיהן המוגבלים בטביעה במים. גיזלה בחרה בים, במקום ציבורי, כמי שיודעת שתיתפס ומוכנה לשאת באחריות למעשה. אמי עשתה זאת לבד, בהיחבא, בין כותלי הבית, ולא הודתה מעולם במעשה האכזרי שביצעה".
את התנהגותו הקשה של אביה כלפי בנו הקטן בעל המוגבלות היא ממחישה בספר בתיאור שכולו אומללות והדחקה. "ניצני הרוע שנזרעו בילדותי גאו למפלסים מאיימים בהתמודדות מול אחי המפגר. כשאמי היתה מצווה על אבי להחליף את חיתוליו הצואים של יוחי, שבארבע שנות חייו לא הוציא מפיו את המילה אבא, הוא היה נתקף בחרון מבעית. יוחי היה בוכה נואשות, בוטש ברגליו מכוסות הצואה, ואבא היה מכניס אותו לגיגית מים, ובגודל זעמו היה מרביץ לאומלל.
"מתוסכל מיוחי שצואתו נשפכת על רצפת הסלון המרוצפת באריחי סומסום, היה מכה אותו שוב ושוב. אני נהגתי לברוח לחדרי ולנעול את הדלת העשויה עץ וזכוכית חלבית. הצעקות חדרו מבעד לדלת המוגפת. ניסיתי לשווא לסתום את האוזניים. צעקות הילד שיישאר תינוק נצחי קרעו את עור התוף.
"ניסיתי להתעלם מהזעקות החייתיות. פתחתי את הפסנתר... והפעלתי את המטרונום, בתקווה שיפחית מעוצמת הצעקות של הגור המוכה. טיק טק. טיק טק. כשאת מנגנת, ילדה, שמרי על הטמפו".
מה היה אופי הקשר שלך עם אחיך הקטן?
"לא אהבתי אותו במיוחד. הוא היה מועקה בבית, אני מודה. בהתחלה, כתינוק קטן, הוא היה יפה תואר ומתוק. עיניים מלוכסנות, כמו של ילדי תסמונת דאון, ראש גדול. אך לאט לאט המגבלות החריפו, וזה היה מאוד קשה".
בספר היא כותבת: "בכל שנה התביישתי יותר ביוחי, שפניו המוארכות הפכו לדמויות מלפפון. דלעת אנושית. מפיו, שפלט נהמות קטועות, נזל ריר. ואמא שלנו, שלימדה אותנו על פי מיטב המסורת הפולנית להעלים מהציבור כאב ולדווח ש'הכל דבש', היתה מלבישה את אחינו בבגדיו היפים ומניחה בעגלת הטיול שמיכות תומכות, כך שלמראית עין יוחי ייראה כאילו הוא יושב בעגלתו, כמו בני גילו.
"בצפון העיר לא פעלו גנים לבעלי צרכים מיוחדים, והחיים החברתיים של אחינו התמצו בגלגול מיטת התינוק הגדולה והמסורגת למרפסת החזיתית שבה התנועע כלולב, וילדי השכונה היו נעצרים ליד גדר האבן הנמוכה וצוחקים. צחוק רע: 'מפגר. מפגר'".
מה עבר על אמא שלך לאחר המוות שלו?
"היא לא חזרה להיות האישה שהיתה. אמא שלי היתה אישה מאוד יפה ואלגנטית, והפכה לאישה מוזנחת. השמינה, התמלאה קמטים, הפכה יותר מרירה. השדים והליליות הטריפו עליה את לילותיה. בכך שהולידה יצור פגום הפכה, בעיני עצמה, לאמא פגומה".
למעט תמונתו שעל הקיר, הורייך הנציחו את זכר אחיך?
"לא, ואני לא יודעת אפילו אם ערכו לו הלוויה. ידוע לי שיש לו קבר, ושהם ביקרו בו. אני מעולם לא עליתי אל הקבר, וגם לא הרגשתי צורך. הוריי לקחו את אחי פעם אחת, אבל לא אותי, משום שאמא שלי ידעה שאני יודעת את האמת. היא ידעה ששמעתי את עדותה השקרית בפני השוטר.
"היא ידעה כמוני שהילד היה כגוש בשר, חסר יכולת תנועה עצמאית, ולא היתה שום אפשרות שנכנס לבדו אל האמבטיה, כפי שסיפרה לשוטר. היא היתה אישה חכמה מאוד. אני בטוחה שהזעיקה את מגן דוד אדום רק לאחר שאחי היה מת לגמרי".
דיברתן על זה? עימתת אותה עם הדברים האלה?
"מעולם לא. אני בטוחה שאם רק הייתי מנסה, היא היתה אומרת לי 'בלמי פיך', כפי שנהגה לומר לי ולאבא שלי כשלא התאים לה לשוחח איתנו. לא היה טעם בעימות".
"הצליף בי בחגורה"
אביה ואמה עלו מפולין ומאוקראינה בסוף שנות השלושים, רגע לפני המלחמה, והתגוררו בתל אביב, המככבת בספר לכל אורכו. "הרומן של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך' שימש עבורי טריגר", אומרת אבידן־בריר. "בעיניי זה אחד הרומנים הטובים שנכתבו בעברית. סיפור ירושלמי, רחב יריעה, שהרבה מחוכמתו היא בסגירת המעגלים. אמנם אמרתי לעצמי, 'שלי נעלי עקבייך מעל רגלייך, מי את לעומת עמוס עוז'. אבל בכל זאת, הסיפור שלי הוא סיפור תל אביבי".
הוריה ניהלו יחד את העסק המשפחתי, חנות מכולת קטנה במרכז העיר. למרות פרצי האלימות של אביה כלפי אחיה, "שנבעו מחוסר אונים מוחלט", היא היתה קשורה אליו מאוד. גם אותה היכה פעם אחת ויחידה, כשגילה שלמרות התנגדותו, היא מנהלת רומן עם המשורר דוד אבידן.
"הייתי בת 17 כשאבא הצליף בי בחגורה", היא מתארת בספר, "לאחר שארב בין האקליפטוסים, צופה בי לבושה בביקיני בסירת משוטים, שהשיט המשורר דוד אבידן בעודו לובש בגד ים מינימלי".
"אבי היה גבר כנוע", מסבירה לי אבידן־בריר. "הוא היה אבא נפלא, קנה לי ספרים, השקיע בי וגם הגן עלי מפני אמא שלי. לא פעם אמר לי: 'לולא את, הייתי עוזב את הבית'.
"הוא אהב אותה, אבל גם סבל ממנה. היא מאוד התעללה בו. אם היה מעז לבקש ממנה שתכין ארוחת צהריים בשבת, בזמן שנהגה לקרוא, היא פשוט היתה מתעלמת ממנו. אולי בגלל זה אני מגישה לבעלי, אברהם, את הארוחות כמו יקית ולא כמו פולנייה. תמיד בכלים הכי יפים ובאופן הכי מפנק".
"אני דומה לאבא שלי גם חיצונית", היא אומרת ומתרוממת מספת העור החומה שבפנטהאוז הגדול בשכונת בבלי בתל אביב. ניגשת אל שידת עץ קטנה ושולפת מהמגירה צרור תמונות של הוריה, בשחור־לבן.
"אמי היתה מורה בפולין, אך בארץ לא עבדה כמורה, אלא כחנוונית, וזה כאב לה מאוד. היא קיוותה ללמוד באוניברסיטה ולהתפתח, אבל מצאה את עצמה בעלת מכולת. היתה עומדת על ארגז עץ הפוך, מדמיינת שמדובר בפודיום, מפלרטטת עם גברים, עושה רושם על הקונים בעברית המצוחצחת שלה, וברשעות מתקנת בפרהסיה טעויות דיבור של אחרים, 'שלוש ביצים, לא שלושה ביצים', ומביכה אותם.
"מצד אחד היא השקיעה בי, קנתה לי פסנתר וראתה בי נסיכה. מצד שני, כל ימי חייה ראתה בי מתחרה וקינאה בי. מעולם לא פרגנה לי ועשתה כל מאמץ להפריד ולסכסך ביני לבין חברותיי הקרובות.
"עבודתי בעיתונות נשים נראתה בעיניה מגוחכת ונחותה. אם להיות עיתונאית, אז ב'דבר', או ב'הארץ', לא בעיתונות נשים, חלילה.
"היא היתה אישה שלא ידעה את סוד האושר. כלפי חוץ היתה מציגה דמות מנומסת וחביבה, מתוחכמת ואינטליגנטית. היתה מכנה את עצמה 'הפדגוגית'. אך פנימה, בבית וכלפי הקרובים לה, היתה מי שהיא באמת - אישה צעקנית, קשה, רודנית וקודרת. אישה לא נעימה".
איך קיבלו האחים שלך את החלטתך לחשוף כך את המשפחה בספר?
"אח שלי יעקב תמיד עומד לצידי, גם במקרה הזה, אבל מתכחש לכל עניין הרצח. הוא היה בן 9 כשיוחנן מת, ולא זוכר דבר. היחסים שלי איתו נהדרים. הוא היה בנקאי מצליח, והיום הוא יזם פרטי בתחום ההשקעות.
"עם אחותי הקטנה אני בנתק. מדובר בהעתק של יחסיי עם אמי. גם היא פיתחה כלפיי אי נחת, נגדיר זאת כך. לא נעים לי לדבר על זה. אני לא רוצה לפגוע בה, ואולי בקרוב כן תחזור לדבר איתי, כך שכדאי שאותיר את ערוץ התקשורת פתוח. היא מאוד דומה לאמא שלי, גם בעברית המצוחצחת וגם בקנאה כלפיי.
"בעלי אברהם קרא את הספר ואמר לי: עכשיו אני מבין אותך הרבה יותר". אבידן־בריר // צילום: אפרת אשל
"אני דאגתי בעיקר מתגובתם של בתי שרון ושל בעלי אברהם. הוא עורך דין, אדם מיושב ומרובע, וחששתי מהאופן שבו יקבל את ההחלטה שלי לכתוב רומן חושפני ונועז. חברתי הטובה חוה הציעה לי, בחוכמתה, קודם לכתוב את הרומן, ואז לראות איך הם מקבלים אותו.
"אברהם בעלי הנערץ קרא ואמר לי: 'עכשיו אני מבין אותך הרבה יותר'. שרון סיימה לקרוא ומייד אמרה שמדובר בספר מהמם".
אברהם לא ידע איך אחיך מת?
"הוא ידע שהיה לי אח שלקה בשכלו ומת בגיל 4, אבל לא ידע איך. וגם לא שאל. זה סוד שנשאתי איתי לבד, עד עכשיו".
אבידן־בריר היא מחלוצות עיתונות הנשים בישראל, ככתבת וכעורכת במגזינים "לאשה" ו"את". רוב שנותיה עברו ב"לאשה", שם החלה לעבוד בשנת 1960 ופרסמה, בין השאר, את מדור הרכילות העסיסי "מלחשים ש...". בארבע השנים האחרונות היא כותבת בירחון הנשים "מגזינה" כתבות וטור אישי.
בין כל אלה גם שיחקה בכמה סדרות טלוויזיה בתפקידי אורח, פרסמה שני ספרים, ובשנת 2009 כתבה מונודרמה בימתית בשם "ראודה", שעלתה בבית ליסין.
למה קראת לספר "אל תנגני לי שופן"?
"שופן צץ בשני צמתים שעיצבו את חיי. בילדותי, אבא שלי נהג לישון בצהריים, ולפני כן אהב שאני מנגנת לו בפסנתר אטיודים של שופן. ביום שבו אמא שלי הרגה את אחי, הוא אמר לי: 'אל תנגני לי שופן'. במשך שבוע לא ניגנתי את שופן, ואחריו הוא אמר לי שאני יכולה לחזור לנגן.
"הצומת השני היה בכיתה י"א, בגיל 17. הכיתה שלי יצאה לשבוע גדנ"ע ואני נשארתי בבית, כי אמי היתה בסוף ההיריון עם אחותי והורתה לי להישאר לעזור לה. באחד הימים ניגנתי שופן, והמשורר דוד אבידן שמע את הצלילים, ומשום שהם הסעירו וריגשו אותו, הוא יצא מהצריף שבו התגורר, סמוך לבית הוריי, נעמד מול מרפסת הבית ומחא לי כפיים. כך התחיל הרומן שלנו".
בספרה היא כותבת: "מעבר לכביש הצר ברחוב עמוס עבר להתגורר המשורר דוד אבידן. בואו של המשורר, שכבר בגיל 21 היה לאליל התיכוניסטיות בזכות ספרו הראשון והשערורייתי 'ברזים ערופי שפתיים', העיר את רחובנו המנומנם.
"השכנות לא החמיצו את תהלוכת הנשים, שביקרו בצריפו של המשורר. גם העיניים שלי לא נשארו אדישות. הייתי אורבת מהמרפסת, מחכה שהאור בצריפו יכבה. הרי הייתי כבר קצת מנוסה בהליכות גבר בעלמה, וידעתי שמגיע הרגע שבו מכבים את האור.
"אבל אם האור דלק כל הלילה, והבחורה יצאה מהצריף רק בבוקר, מה זה אמור להיות? הוא בוודאי לא חרז לה חרוזים בלילות. גם הוריי היו מציצים במשורר בעל הזקן השחור משחור והבלורית השחורה, שנשקף בצדודיתו מחלון הצריף, ידו מאוגרפת והוא מזריק לזרועו השמאלית. 'נרקומן!' הזדעקה אמי".
תשוקה והרסנות
חודשיים לפני שמלאו לה 18, היא נישאה לאבידן בחשאי בבית הרבנות בתל אביב. במשך תקופה ארוכה הסתירה מסביבתה, ובפרט מהוריה, את דבר הנישואים. את חלקו השני של ספרה היא מקדישה לזוגיותם הסוערת, המינית, מלאת התשוקה אך גם ההרסנית, שהסתיימה לאחר שאבידן־בריר טעמה מנחת זרועו של המשורר, והחליטה לעזוב אותו.
"זה היה דואט של סיפור אהבה, בין ילדה בת 17 לגבר צעיר ומפורסם בן 22", אומרת אבידן־בריר. "כתבתי גם את הטוב, לא רק את הרע. וגם את הנועז, כמו סיפורי האוננות שלו מולי, שלא העליתי בדעתי שיהיה לי אומץ לכתוב. אני היחידה שהכירה את דוד אבידן ללא מסכות. שידעה תמיד שהשכבות החיצוניות מזויפות. הוא היה ילד אבוד, שבסופו של דבר כמֵה להיות כמו כולם. הוא לא ידע לנהל את חייו לבדו. ללא מנהלת חיים וסוכנת בית. אני מילאתי את התפקידים האלה במיומנות. שמרתי על תקינות יומיומית. קימה בשעת בוקר נורמלית, ארוחות קבועות, בגדים נקיים.
"כשהכרנו הוא לא עבד, ואצלי הוא עבד בשתי משרות וחצי. בזמן קצר הגענו בכוחות עצמנו לדירה בדמי מפתח, שבה הוא גם סיים את חייו בגיל 61, כשהוא במצב כלכלי קשה, ולאחר שימוש ממושך ב־LSD. גם אני עבדתי בשתי משרות. לא קיבלנו עזרה מאף אדם. לא מהוריו של אבידן ולא מהוריי, שהחרימו אותי בשל נישואיי למשורר 'הסוטה'".
לא ברור אם באמת אהבת אותו, או את הריגוש שנלווה לחיים לצידו.
"זה באמת לא ברור, אבל בעידן הפייק ניוז צריך לשאול באומץ אם אני מנסה להמעיט מהאהבה שהיתה לי אליו כי אני מנסה לגונן על בעלי השני או לנחם אותו - או שבאמת הייתי דרמה קווין ואהבתי לשחק את אשתו של המשורר, לחוות את חיי הבוהמה והנישואים בסתר. מעל לכל, כנראה שרציתי להימלט מבית הוריי, ואבידן, שאִפשר את זה, היה בגדר חוויה גדולה מהחיים. הוא היה מבריק, אמן רב־תחומי. בגיל 17 נחשפתי באמצעותו לשירה, השיחות איתו היו עמוקות ומחכימות, הלכנו ל'מילוא' ול'כסית', והכרתי בזכותו את כל השחקנים והאמנים של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, מאלתרמן עד אלכסנדר פן. נכנסתי לעולם שלא הכרתי. הרי ל'כסית' הכניסה לזרים היתה אסורה בהחלט.
"אבידן ידע לאהוב וידע לענג. הוא הכריז על עצמו כ'רב שגל', ובאמת ידע מה לעשות בתחום הזה. הוא היה יושב ב'כסית' ומדבר שעות עם חבריו על משגלים ותנוחות. על איך מחליפים כמה שיותר פוזות בסקס ארוך, וכל זאת בלי להינתק.
"הוא עיצב את הסטנדרטים הסקסואליים שלי. חשבתי שזה ככה אצל כולם, ואחרי שהתגרשנו גיליתי שבהחלט לא. ובאמת לקח לי זמן למצוא את האיש שיעמוד בסטנדרטים האלה".
בספר את מצטטת משיריו, ויותר מרומזת שהיה לך חלק גדול בהצלחתו בשנים שהייתם יחד.
"יש לי חלק גדול. אני מאוד מאמינה בכוח האישה שלצד הגבר. האישה שלצד האמן. כפי שהייתי עבור אבידן, וכפי שכל השנים אני הכוח שלצידו של אברהם בעלי.
"כשנפרדנו, אבידן היה בן 27, ואני טוענת שמיטב שירתו הסתיימה לפני גיל 30. בשיריו המאוחרים, למשל אלה תחת השפעת ה־LSD, הוא כבר לא היה במיטבו. אז כן, הייתי אשת המשורר בשנותיו המוצלחות ביותר.
"הוא היה בגדר חוויה גדולה מהחיים". עם המשורר דוד אבידן
"כמו אידיוטית הייתי מוותרת על לילות של שינה כדי לכתוב את מה שהיה ממלמל לעצמו בשנתו. מילים שהפכו בבוקר המחרת לשירי מופת. בתקופתנו יחד הוא הוציא שני ספרים מוצלחים ביותר, שהפכו לשיחת המדינה, 'בעיות אישיות' ו'סיכום ביניים', והוא היה מקשיב להערותיי במהלך הכתיבה".
בסך הכל, כלפי אבידן את מביעה בעיקר רחמים.
"כל החיים הוא אמר, 'אני לא רוצה ילדים ולא רוצה להיות משובט', אבל אני ידעתי את האמת. ידעתי שהוא רוצה ילד, ובחוכמה של אישה צעירה אמרתי לעצמי, 'אסור לך ללדת לו ילד, בשום אופן'. כשאין ילדים משותפים, אין מה שידביק זוג. לכן היה לי קל לקום וללכת. הייתי או קורבן או גיבורה של המילים שלו. הוא היה אמן אדיר, איש מכוכב אחר, גאון המילה. המילים היו עבורו כמו פלסטלינה. הוא לש אותן לצורות חדשות ומפעימות. זכיתי במשורר, פחות באדם ובאישיות.
"לאחר כמה שנים הבנתי שאבידן מאוד לא נכון לי ועייפתי מלנהל אותו, מלהיסחב אחריו ל'כסית'. הוא היה יושב שם עד 3 לפנות בוקר ובוהה. לא יכולתי לחיות כך. המכות שהיכה אותי היו מתוך שינה. ניסיתי להעיר אותו בעדינות, לבקשתו של חברו גבריאל מוקד, שבא לבקרו בביתנו. ליטפתי את בוהן הרגל שלו ולחשתי לו 'דוידיק, תתעורר', והוא הסתער והיכה אותי בטירוף. פעם אחת. אחת יותר מדי.
"בנקודה זו החלטתי שאני עוזבת ובונה לי חיים אחרים לגמרי, וטוב שכך. עיריית תל אביב הנציחה את זכרו וקראה על שמו רחוב בשכונת המשתלה. שכונה שבה לא היה יכול לרכוש אפילו בית שימוש במשכנתא".
מאבידן התגרשה בגיל 21 וחצי, והותירה את שם המשפחה, שכבר היה מזוהה איתה ככתבת צעירה. בגיל 27 נישאה לעו"ד אברהם בריר, המבוגר ממנה בשבע שנים. מאז, כבר 51 שנים, הם ביחד.
את מכנה את אברהם "סיבת חיי".
"כן, זו הגדרה מדויקת. אחרי גירושיי מאבידן הייתי מרוסקת. כי מי אוהבת להיכשל? וגם נותרתי חסרת כל. הותרתי את כל רכושי מאחוריי, אצל אבידן. אברהם נתן לי אהבה, ביטחון, חוט שדרה. תשוקה שממוקדת רק בי, ולא באף אחת אחרת.
"תמיד הייתי פמיניסטית בעבודה, אבל לא בבית. בבית נתתי לאברהם להיות כינור ראשון. הרגשתי שזה טוב ליחסים שלנו. כגרושה את לומדת הרבה לקחים, ובהם חשיבות הפשרות. אברהם הכיר אותי כשעזבתי ברגע האחרון אחד ממחזריי, שאיתו עמדתי להתחתן. פשוט הבנתי שזה יוביל לעוד גירושים.
"בהתחלה לא סבלתי את אברהם. איש כספים ומשפטים בחליפת שלושה חלקים. אבל הוא העניק לי את תפנוקי החיים, והרבה אהבה, עניין ויציבות".
התיקון הגדול מכל
יש להם בת אחת, שרון (48), אישה יפהפייה, זהובת תלתלים וכחולת עיניים, שמהווה עבור אמה את התיקון הגדול מכל.
"יש לי ילדה חכמה, נדיבה, תומכת ובעלת הלב הגדול ביותר", היא מתמוגגת. "היחסים בינינו בלתי רגילים, ההפך הגמור מאלה שהיו לי עם אמי".
שרון מתגוררת זה 30 שנה בקופנהגן, דנמרק, עם בן זוגה, לארס, שאותו הכירה במהלך לימודי המשפטים באנגליה. יש לה שני ילדים - דניאל (22), סטודנט למנהל עסקים באוניברסיטת וירג'יניה, ודומיניק (26), בעלת תואר שני בביולוגיה, המשמשת יועצת לחברות רפואיות ומתגוררת עם בעלה הטרי ליד הוריה, בדירה שרכשו וריהטו עבורה.
"לארס נוצרי, אבל הילדים שלהם גדלו כיהודים ומדברים עברית, נוסף על אנגלית, צרפתית ודנית. הוא עורך דין מאוד מצליח, מהליגה הראשונה בדנמרק. שרון הקדישה את עצמה כל השנים לבית ולילדים, ולאחרונה הם קנו קבוצת כדורגל, מליגה ב' הדנית, בשם '1893', והיא מאוד מעורבת בניהול שלה. יש להם תא משפחתי שעובד בזכותה. הם צוות. הוא ממטיר עליה אהבה, רומנטיקה, מתנות אדירות, שנלווים להן מכתבים מרגשים. בחודש יוני האחרון הם חגגו 25 שנות נישואים והזמינו מאה איש לטירה עתיקה ששכרו. טירה ענקית, בת 44 חדרים, שבה אירחו את כל האורחים למשך שלושה ימים ולילות".
"בער בי". עטיפת הספר
בד בבד עם עזיבתה של שרון את ישראל, העתיק גם אברהם את עשייתו המקצועית לארה"ב. "הוא סגר את משרד עורכי הדין המשגשג שלו בארץ כשהיה בן 57 והחליט שהוא רוצה לעשות עסקים בניו יורק. לקראת נסיעתו החתים אותי על מסמך נוטריוני שאני נוסעת איתו. כזה הוא אברהם. במסמך הוא כתב שאם אפחד לנהוג, ידאג לי לנהג, ואם יהיה לי קר, יקנה לי פרווה. הסכם בין שני אידיוטים.
"לפני הנסיעה אמרתי לו שאני לא מסוגלת. הוא ויתר לי ונסע. אני מאמינה ב'חיה ותן לחיות'. לא הייתי סולחת לעצמי אם הייתי עומדת בדרכו להגשמת החלום. וזה היה החלום שלו. רציתי להמשיך בעבודה העיתונאית ודאגתי לעתידי. רציתי להגיע לגיל פרישה ולהרוויח את הפנסיה שלי. בדיוק כפי שאברהם לימד אותי.
"הוא השאיר כאן את כל רכושו והתחיל שם מכלום. קנה בפרוטות בתים של אנשים שלא שילמו את המשכנתאות, יחד עם שני שותפים. בתוך 12 שנים היו בבעלות החברה שלו 600 דירות, ואישית היו לו יותר מ־200. עם הזמן הוא מכר הכל, וכרגע נשארו לו תחנת דלק וחנות נוחות בקווינס. בשנים האחרונות הוא נמצא הרבה יותר בארץ, מחצית מהזמן".
איך משמרים כך זוגיות?
"היינו ילדים גדולים, אחרי הרבה שנים יחד, והסתדרנו. בהתחלה הוא הגיע לביקורים פעם בשנה, כי היה שקוע בבניית העסק. בהמשך בא פעמיים־שלוש בשנה. אני הייתי נוסעת לניו יורק פעם בשנה, אלא אם כן היו לי נסיעות נוספות מהעבודה.
"ריכלו עלינו ובדו סיפורים על כך שאנחנו מנהלים חיים כפולים. זה היה שקר. תראי, בעלי הוא גבר נאה, אבל אם תעמידי מולו בחורה עירומה ומניה טובה, המניה תנצח. אלא אם כן אני אעמוד מולו עירומה.
"הקשר בינינו מאוד חזק, ועד היום אין אישה שיכולה להתחרות בי, לא במובן הסקסואלי, לא במובן האינטלקטואלי ולא במובן הרגשי. יש בינינו דבק מאוד חזק, גם אחרי 51 שנות נישואים. כשהיו שואלים אותו אם הוא מקנא לי, או חושד בי, הוא היה אומר, 'אי אפשר, היא לא נותנת אפשרות. ברגע שאני נכנס הביתה, היא מייד שופכת עלי את כל מה שעבר עליה".
את לא מרגישה בודדה, לבדך בבית הגדול הזה?
"אנחנו מתראים המון. שרון יכולה לומר לי, 'מחר אני באה לוויקנד'. הבדידות שלי מסתכמת בזה שאחרי ארוחת צהריים יש בכיור צלחת אחת, כוס אחת, מערכת סכו"ם אחת. וזהו. זו הבדידות. כנראה אני חזקה מאוד.
"כל השנים הייתי עסוקה מאוד, עובדת שבעה ימים בשבוע ויוצאת הרבה, במיוחד לתיאטרון וגם לקונצרטים, עם אחי ועם חברותיי, אלא אם כן אברהם בארץ. אני מתאמנת הרבה. שלוש פעמים בשבוע אני יוצאת להליכה לאורך הירקון, ופעם בשבוע באה אלי הביתה מאמנת כושר פרטית".
איפה את מרגישה את הגיל, אם בכלל?
"כשאני נעמדת מול המראה ומסתכלת על הגוף שלי אני אומרת, 'אבידן־בריר, מצבך לא רע'. אבל הפנים הם הבעיה. הן אלה שבוגדות בי.
"לאברהם היו בעבר משרדים ברחוב אבן גבירול. באחת מנסיעותיו לחו"ל פרצו לשם, והוא התקשר אלי ואמר, 'גשי מהר ותוציאי מהכספת מכתבי אהבה שכתבת לי, וגם ציורים של שרון וצילומים שלך'. הגעתי למשרד וראיתי את המזכירות מתלחששות. כשנכנסתי לחדר של אברהם, שאותו אני ריהטתי בתקציב שהוא הקצה לי, מצאתי את כל המכתבים והתצלומים שלי פזורים על הרצפה. אספתי אותם, וכשעברתי שוב ליד המזכירות, אמרתי להן, 'תראו אותי בצעירותי'. היה מדובר בצילומים נהדרים שלי מגיל 25. סמי בן גל צילם אותי צילומי דוגמנות מקצועיים, לשימושי האישי. מתגובתן הבנתי שהן לא זיהו שזאת אני, בחלוף כ־20 או 30 שנה. הן היו בטוחות שמדובר בתמונות של המאהבת הצעירה של אברהם. זאת בגידת הפנים, כבר אז".
עברת ניתוחים קוסמטיים.
"בגיל 55 עברתי מתיחת פנים וצוואר, כי ראיתי צילומים שלי ונתקפתי גועל. גם אברהם אמר לי יום אחד, 'את צריכה לעשות ניתוח פנים. אלוהים חנן אותך בגוף, אבל ההברגה לפנים לא מוצלחת'. נעלבתי נורא ועמדתי לבכות, ואז שרון אמרה לי, 'אמא, למה את בוכה? אבא גם אומר לך את האמת וגם מוכן לממן את הניתוח. לכי על זה'. הייתי כל כך מאושרת לאחר הניתוח וכתבתי על כך בעיתון. כתבה שנתנה הרבה כוח לנשים ללכת באותה דרך".
ומאז?
"בגיל 65 וחצי עשיתי ניתוח קטן סביב העיניים, מעין תיקון קטן של הניתוח הקודם. בוטוקס לא עשיתי מעולם, כי אני לא רוצה את תחושת השיתוק שהוא יוצר, אבל כן הזרקתי חומצות היאלורוניות פה ושם. אני מוכרחה להשלים עם המציאות.
"אני מכורה לקניית בגדים, שופהוליקית, מאז ומעולם. אבל כשאני הולכת לשופינג עם שרון ודומיניק, שתי היפהפיות האלה, אני מסתכלת על איך שאני נראית לעומתן, ונתקפת שיתוק. שרון צריכה לעודד ולנער אותי".
את מאושרת?
"זאת שאלה מורכבת. היה לי שילוב טוב בין החיים המקצועיים לאישיים. בעיתונות שלי הייתי מאוד מלוכלכת, מתפרעת ופורצת גבולות. ציידת סקופים חסרת מעצורים. בבית אני שמרנית.
"בתקופה מסוימת, שרון אמרה לי, 'את סמרטוט הרצפה הפרטי של אבא, לא מתאים לך'. באותה תקופה לבשתי הרבה גדעון אוברזון, אז אמרתי לה, 'בסדר, לפחות מדובר בסמרטוט של אוברזון'.
"בחיי הפרטיים אני לא אוהבת להתעמת ולריב. זה מה שראיתי תמיד בבית הוריי, וזה ניקר בי. הבטחתי לעצמי שאצלי החיים ייראו אחרת. המודל יהיה יפה, הרמוני. שהחיים יהיו טובים. והצלחתי.
"חיי היו נוחים, חיי לוקסוס. גידלתי בת אחת, עם או־פר צמודה ועם עוזרת בכל יום, למעט שבת. כל ענייני הבית טופלו על ידי העוזרת, ואני יכולתי לעבוד כרצוני, כמו סוסה אצילה. הייתי מתקשרת אל העוזרת מהעבודה ואומרת לה, 'תכיני בבקשה ארוחת ערב לשמונה איש, וזהו'. כששרון נולדה, התווספה גם המטפלת הצמודה".
לא רצית עוד ילדים?
"אברהם הבהיר לי לפני נישואינו שהוא לא מעוניין בילדים נוספים, ואני הסכמתי, מתוך ידיעה שאהבתו אלי תביא אותו למסקנות אחרות. ואכן, כשנתיים לאחר נישואינו, כשהייתי בת 29, הוא אמר לי, 'בואי נעשה ילד'. ואז נולדה שרון. אחר כך הוא אמר, 'את כל אהבתי אתן לה, ולא נעשה עוד ילדים' - ואני שוב הסכמתי. כשהייתי בת 40 ואברהם בן 47, הוא אמר לי, 'עשינו טעות. אנחנו צריכים לעשות עוד ילד'. ואז אני נרתעתי. בגיל 40 פחדתי ללדת ילד מוגבל. מותו המסויט של אחי האומלל לא באמת הניח לי".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו