"אחרי שמונה שנים ו־12 סבבים כושלים של טיפולי הפריה חוץ־גופית, הבנתי שאני במבוי סתום. הייתי מתוסכלת. חשבתי שאני לא מספיק אישה. הרגשתי מבודדת כשכולן מסביב נכנסו להיריון, ועדיין הרעיון של תרומת ביצית מאישה זרה הלך ונדחה. התעקשתי והתעקשתי. נעלבתי מזה שאני צריכה לוותר על הגנטיקה שלי ועל 'לברוא' את התינוק הזה בשביל להיות אמא".
נ' (42) היא היום אמא לילד בן שנתיים. "ובדיעבד, אני מצטערת שלא עשיתי את זה קודם. נשים לא תמיד מודעות לפתרון הזה, שיכול לעצור את המרוץ הפסיכי של סבבים ותרופות ורופאים ותחושת השליטה המזויפת. יכולתי לחסוך מעצמי את הכמויות האדירות של ההורמונים ואולי גם היה לי עוד ילד היום. והתאהבתי בו לגמרי. אני כל הזמן מתאהבת בו".
על פי ההערכה, כ־5,000 נשים בישראל זקוקות מדי שנה לתרומת ביצית. אף שנשים רבות מדברות בגילוי לב על הקושי שבטיפולי פוריות באופן כללי, התהליך הארוך והכואב הכרוך בוויתור על היריון וילדים מהביציות שלהן לרוב נשמר עדיין בסוד.
בהיררכיה של טיפולי הפוריות, נדמה שתרומת ביצית נמצאת עדיין בתחתית. במעצמת פוריות כמו ישראל, הפריה חוץ־גופית נחשבת להליך רפואי נורמלי. "תינוקות מבחנה" הרי נוצרים מהביצית של האם ומהזרע של האב, האימהות נושאות אותם ברחמן וכל ההליך שקול כמעט להתעברות טבעית. אפילו פונדקאות כבר אינה מוסתרת, וסלבריטאיות מתבגרות ברחבי העולם אף מספרות בגאווה על העזרה החיצונית שקיבלו על מנת להביא ילדים לעולם. וכמובן, עם השתנותו של התא המשפחתי, שמורכב לאו דווקא מאמא, מאבא ומילד - גם תרומת הזרע היא כבר פעולה לגיטימית לגמרי.
לעומת זאת, הליך תרומת הביצית, שבמהלכו ביציות נשאבות מתורמת צעירה, מופרות עם זרעו של הגבר (בן הזוג או תורם הזרע) והעוברים הטריים מוחזרים לרחמה של האם הנתרמת, הוא עדיין הליך שטמון בו מרכיב גדול של בושה ותחושת כישלון, אף על פי שהוא מעלה את הסיכוי להיריון וללידה בעשרות אחוזים.
החוק בישראל מאפשר לנשים עד גיל 54 לקבל תרומת ביצית. בארץ מחייב התהליך את שמירת האנונימיות הן של הנתרמת והן של התורמת, והמדינה מעניקה לתורמת פיצוי כספי. למרבה הצער, בפועל קיים בארץ מחסור חמור בנשים תורמות ומרבית תרומות הביצית מגיעות מחו"ל. העלויות מתחילות סביב 30 אלף שקלים, ויכולות אף להגיע לפי ארבעה מכך - בהתאם למדינה שממנה מיובאות הביציות, רמת פירוט המידע על התורמת והרצון או הצורך בבלעדיות על הביציות.
לפי נתוני האיגוד הישראלי לחקר הפוריות (איל"ה) לשנת 2017, עם העלייה בגיל האישה צונחים שיעורי הצלחת טיפולי הפוריות באופן דרמטי. בגיל 39-35 עומד שיעור ההצלחה על 19 אחוזים, בגיל 40-42 על 9.6 אחוזים ובגיל 43 ומעלה הסיכוי עומד על 3.5 אחוזים בלבד. עם זאת, אף שמדינת ישראל מממנת בסל הבריאות טיפולי פוריות לנשים עד גיל 45 או עד שני ילדים לזוג, הליך תרומת הביצית מסובסד באופן חלקי ביותר על ידי קופות החולים במסגרת הטיפולים המשלימים - כשליש מהסכום בממוצע עבור סבב טיפול אחד עד שניים, על פי מדיניות הקופה, בלבד (בסבב אחד יכולים להיווצר כמה עוברים; ס"ב).
לכל הנתונים הללו אפשר לחבר את סיפורי ה"ניסים" שמופיעים בתקשורת חדשות לבקרים, שבהם מככבות נשים בנות 50 ואף 60 שהצליחו להרות וללדת ילד "כנגד כל הסיכויים" - כך שאין זה פלא שמדובר בתהליך שהוא הרבה יותר מ"לעשות סוויץ' בראש".
עפרה בלבן, יו"ר עמותת "חן לפריון", היא בעצמה אם לשני ילדים מתרומת ביצית. את המאבק הפרטי שלה להבאת ילדים לעולם מינפה להקמת העמותה, המסייעת לבעלי בעיות פוריות, ובהם גם נשים הזקוקות לתרומת ביצית. המאבק שלה הגיע עד הכנסת, כאשר היתה פעילה בולטת ודחפה לחקיקת חוק תרומת ביציות.
"ישנו חוסר אונים מובנה בטיפולי פוריות, וכל טיפול שנכשל טומן בחובו תחושה של אבל לכל דבר", מסבירה בלבן, "בכלל זה, המעבר לתרומת ביצית יכול להתקבל כשוק מוחלט ונשים רבות שזקוקות לתרומה מרגישות פגומות. ה'אני מאמין' שלי ושל העמותה הוא להסביר שהאמא של הילד היא זו שנושאת אותו, יולדת אותו ומטפלת בו. שהסוציאליזציה והחינוך משמעותיים הרבה יותר מהגנטיקה".
לתהליך הנפשי והפסיכולוגי שבמעבר מטיפולי פוריות "רגילים" לתרומת ביצית פנים רבות. נשים בגילים שונים מגיעות לנקודה הקריטית הזו בשלבים שונים של הניסיונות להרות. חלקן הגדול אכן נאלצות לעשות את המעבר בגלל גילן, אצל אחרות מדובר בפגיעה שנגרמה מטיפולים כימותרפיים או ממחלה, יש מי שמוטציות גנטיות פוגעות אצלן באיכות הביציות והעוברים, ויש מי שכבר בצעירותן סובלות מכשל שחלתי מוקדם.
"למחוק את המילה עקרה"
אצל הילה קורן שוורץ (31) מבאר שבע זו היתה מחלת האנדומטריוזיס שהביאה אותה, בעל כורחה, להחלטה. אנדומטריוזיס היא מחלה גינקולוגית שנגרמת כאשר תאי רירית הרחם נודדים אל מחוץ לרחם, ומתמקמים באזורים שונים בגוף. המחלה גורמת לדימומים, לכאבים עזים ולהצטלקויות, ואחד הסיבוכים השכיחים הוא פגיעה בשחלות ובאיכות הביציות.
"לפני שלוש שנים גיליתי שהמחלה שלי פוגעת בסיכויים להיכנס להיריון", מספרת הילה, "שלחו אותי לניתוח להסרת הנגעים, וחשבתי שהכל יהיה קל יותר, אבל הניתוח השאיר אותי ללא רזרבה שחלתית בכלל. כשאמרו לי ולבעלי שנצטרך תרומת ביצית - התמוטטתי. פתאום הבנתי שממני לא יהיו לי ילדים. לעולם".
הרצון בילדים גבר על הכל, ואת ההתמודדות שלה מתארת הילה כ"טכנית". "בנינו טבלה מסודרת של יתרונות וחסרונות, כדי שהרגש לא יוצף. בחירת המסלולים של התרומה (מסלולי תרומת ביצית מתחלקים לפי הקליניקה המייבאת, מדינת המוצא של התורמות והעלויות השונות; ס"ב) הרגישה לי כאילו אני בוחרת מסלול של טלפון סלולרי או טלוויזיה. צריך לבחון אם זה משתלם או נכון כלכלית, והיה לי קשה להבין שככה אני צריכה להביא ילד לעולם. אבל רציתי להיות אמא בריאה ואנרגטית שיש לה כוח לטפל בילד שלה, וטיפולי הפוריות החמירו את המצב שלי. הבנתי שגם אם בסוף יהיה לי ילד ביולוגי משלי, לא אוכל לטפל בו".
את ההחלטה להיחשף קיבלה הילה כחלק מההתמודדות עם מחלת האנדומטריוזיס. "עד לפני כמה חודשים שמרנו את זה בסוד, כי התביישתי. לא רציתי להיות במקום חלש מול אנשים אחרים. המהפך קרה כשהצטרפתי לקבוצת תמיכה בפייסבוק של נשים שסובלות מאנדומטריוזיס. אנחנו 'שגרירות', מנסות לעורר מודעות למחלה. כולן שם סיפרו על עצמן, אז גם אני קמתי ודיברתי. ראיתי שהן מכילות אותי והחוויה היתה משחררת, נכונה ומדויקת. ואז החלטתי לא לשמור את זה יותר בסוד מאף אחד. היום אני שלמה עם הבחירה. בשורה התחתונה אני רוצה ילד, לאהוב אותו, לגדל אותו, לחנך אותו וליהנות ממנו, אז זה לא משנה איך הוא יגיע. ותובנה חשובה נוספת שלי מהתהליך היא שצריך למחוק את המילה 'עקרה' מהלקסיקון".
אור לוין איבנובה. "הייתי בדיכאון במשך שנה" // צילום: אפרת אשל
המילה הקשה הזו ליוותה גם את אור לוין איבנובה (35), אם לתינוק בן חודשיים וחצי מהרצליה, במשך שנים רבות. "התחלתי את הטיפולים לפני שש שנים, לבד. עברתי שלוש הזרעות וחמישה סבבים של הפריה חוץ־גופית. פוצצתי בהורמונים, ורופא אחד אפילו אמר לי, 'את לא תביאי ילדים לעולם'.
"הייתי בדיכאון במשך שנה. אמרו לי שאני עקרה ולא הבנתי למה. הרי יש לי ביציות, אז למה הן לא מספיקות? הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי. אני צעירה - וכבר מתחילה אצלי תסמונת של גיל המעבר. באותה תקופה הכרתי את בת הזוג שלי והיא דרבנה אותי לנסות לראות רופאים באופן פרטי. חלקם היו מוכנים לנסות, ועברתי עוד סבב שנכשל, ואף אחד לא ידע להסביר לי למה נגרם אצלי הכשל השחלתי.
"בשלב הזה כבר התחלתי לחקור את הנושא של תרומת ביצית, וכשהרופא האחרון אמר שכבר אין מה לעשות הייתי מוכנה לגמרי מבחינה נפשית. אצלי עוד מדובר בתרומה כפולה (תרומה של ביצית וזרע; ס"ב), אבל רציתי להיות אמא וכבר לא עניין אותי יותר המטען הגנטי".
וכך, ממקום של "עקרה" שלא נתנו לה תקווה עברה אור למקום שבו האפשרויות פתוחות בפניה. "באותו הרגע החששות מתגמדים", היא מתארת, "אני נשאתי את הילד שלי ואני ילדתי אותו ואני מאכילה אותו וקמה אליו בלילות ומחנכת אותו. כבר לא חשוב לי אם הילד דומה לי, חשוב לי להגשים את האימהות".
הגיל, להרבה הצער, הוא עדיין מרכיב קריטי בהצלחה של טיפולי הפוריות. בעולם המערבי נמצא גיל ההיריון וההולדה בעלייה מתמדת, אולם נשים רבות שמבקשות לממש את האימהות בגיל מתבגר נאלצות להתמודד עם ההשלכות הגופניות ועם הזדקנות הביציות שלהן.
"חיכית יותר מדי זמן"
"אחרי חמש שנים של טיפולים, בגיל 44 וחצי, עברתי רופא - והוא היה ישיר וברור: רק תרומת ביצית", מספרת ויוֶוק יניב (45) מתל אביב, שבדרכה להיות אם יחידנית מתרומה. "אני חושבת שהתכוננתי לזה בראש, אבל אם היו אומרים לי את זה חמש שנים קודם לכן הייתי נעלבת. אז זו לא היתה אופציה. אבל עכשיו הבנתי שהביציות פשוט זקנות - והמשפט הקשה הזה היכה בי.
"כשהרופא העלה את זה, כבר אמרתי לו 'יאללה, תוציא טפסים'. אבל הוא דווקא ביקש שאחשוב על זה. ואז לקח לי חצי שעה לעכל שאני לא מעכלת. שזה עניין רציני. שעברתי מקצה לקצה. תהיתי אם זה שווה את זה. טחנתי את זה הרבה בראש. זה עבר ממקום של 'נורא רוצה להיות אמא' ל'אני גם נורא רוצה להיות בהיריון'. הבנתי שאני רוצה גם את החוויה הזו".
ויווק לא נתנה לגיל לעצור אותה, וגם לא לכסף. "כשהחלטתי - עברתי לעניין המימון. תרומה עולה המון כסף, ואין לי כסף עודף, אז פרסמתי פוסט בפייסבוק שבו ביקשתי עזרה. זאת היתה טלטלה רצינית. 'הקאתי' הכל החוצה, את הכמיהה והרצון. הרגשתי שזה המוצא האחרון שלי ואני אהפוך את העולם בשביל זה. הפוסט כנראה נגע בהרבה אנשים, ונדהמתי מהתגובות החמות ומהסיוע שקיבלתי".
עם זאת, החברה לא תמיד מקבלת בהבנה את ההחלטה ללדת בגיל מבוגר. נשים רבות נחשפות ל"שיימינג חברתי" שנושא את המסר: "חיכית יותר מדי זמן, זה לא הוגן כלפי הילד" ו"את מצפה שהמדינה תממן לך טיפולים". והמסר הזה מחלחל.
ויווק יניב. "אם היו אומרים לי 'רק תרומת ביצית' חמש שנים קודם לכן - הייתי נעלבת" // צילום: אפרת אשל
"בגיל 40 פספסתי את המועד. עד שזה היה נכון לי, עד שהייתי בזוגיות הנכונה ובמקום הנכון בחיים כבר היה מאוחר מדי", נזכרת ר' (51), בזוגיות, שמהרהרת בתרומת ביצית כבר זמן רב, "אחר כך ניסיתי טיפולים וזה לא עבד. אבל לפני ארבע שנים אבי נפטר. אני בתו היחידה, ופתאום היכה בי שאלמלא בעלי ואמי הייתי לבד בעולם. שאם יקרה להם משהו לא תהיה לי משפחה ולא תהיה לי גם המשכיות.
"ואני עדיין מתלבטת בגלל הגיל. ייתכן שאצטרך גם פונדקאות, ואז אפילו לא אחווה את ההיריון והלידה. היריון כזה הוא מסוכן ויכול ליפול ואז אחזור לנקודת האפס. גם עולות שאלות כמו האם נכון לילד להיוולד להורים מבוגרים? אני אהיה מבוגרת כשהילד שלי יהיה בכיתה א', ומה זה יעשה לו? כמה אהיה יעילה עבורו? אני כמהה ומפחדת בו בזמן, ואני חייבת לקבל החלטה בקרוב".
"זה תמיד נמצא בראש"
תחושות הדיכאון והפגיעה בזהות הנשית הן צד אחד של המטבע. מהצד השני ישנם הפחדים שמלווים כל אם, ובמיוחד אם שנושאת ברחמה ילד מתרומת ביצית - הפחד לא להתחבר לתינוק שייוולד. "הייתי חרדתית לאורך כל ההיריון", מתארת נ', "פחדתי שאפילו הריח של התינוק לא ימצא חן בעיניי. ובניגוד למה שנשים שעברו תרומה סיפרו לי - התחושות בהיריון, תזוזות העובר והבעיטות לא מגמדות כלום מתחושת אי הוודאות. זה תמיד מטריד ומפחיד ומסקרן ולא ידעתי מה לדמיין".
אצל ס' (39 וחצי), נשואה ואם לילד בן שנתיים וחצי, היה לפחד הזה צד נוסף, כזה שבו היא לא תוכל שלא להשוות בין הילד שכבר היה לה בבית לבין ילד שייוולד מתרומה. "נכנסתי להיריון טבעי בגיל 36 וחצי. בבדיקות שעשיתי לפני כן התגלתה רזרבה שחלתית נמוכה, ובדיעבד הרופאה היתה צריכה לזרז אותי בקשר לעתיד. אבל לא קיבלתי את האינפורמציה הזו. ילדתי בניתוח קיסרי והורו לי לא להיכנס להיריון לפחות שנה. חיכיתי שנה וחצי, אבל את הילד הבא כבר לא הצלחתי לעשות. חזרתי על הבדיקות וחשכו עיניי, ואז גם המחזור הפסיק להגיע. מאישה שהכל היה בסדר אצלה, הכל נעלם. הרופאה אמרה לי: 'אצלך - רק תרומת ביצית', והרגשתי שהעולם נחרב עלי. חשבתי שאולי היא לא מבינה. הלכתי לעוד חמישה רופאים פרטיים, וכולם אמרו אותו הדבר. ואז נכנסתי לדיכאון כבד. לא הלכתי לעבודה, ולא תפקדתי עם הבן שלי. הלכתי לפסיכולוג ולפסיכיאטרית, והתחלתי לקחת כדורים שעזרו לי להפסיק את התקפי הבכי ולישון בלילות, שסייעו לי להבין מה קורה לי ולקבל החלטה מושכלת.
"המשפחה ניסתה להרגיע אותי, אמרו לי שלפחות יש לי ילד אחד. וגם לי קשה לקחת חומר גנטי מאישה זרה. אני חושבת שלא אוכל להתגבר על זה, אני פוחדת שלא אתחבר לילד שהוא מזרע של בעלי ומביצית של מישהי אחרת".
ס' החליטה לוותר לעת עתה. "אולי אם לא היה לי ילד ביולוגי, לא היה לי בסיס להשוואה. אני רואה בילד שלי את עצמי, חיצונית ופנימית. תמיד ינקר בי הספק, תמיד יהיו שאלות. אפילו השאלה איך הילדים יסתדרו ביניהם עולה. עדיין לא סגרתי את הדלת ב־100 אחוזים. אולי אני מחכה להיתקל בסיפור של אישה כמוני, שתספר לי שהיא לא מרגישה את השוני בין הילדים, שתספר לי על סוף טוב".
ח' (37), נשואה ואם לשני ילדים ביולוגיים, נושאת כעת ברחמה את ילדה השלישי מתרומת ביצית. "עברתי טיפולים גם לשני הילדים הראשונים, אבל הטיפולים לילד השלישי היו מעייפים יותר, מסורבלים יותר וקשים יותר נפשית. אחרי שלושה ניסיונות לא הייתי מסוגלת להמשיך יותר. בעלי היה מוכן להסתפק בשני ילדים, וגם הרופא הציע להניח לזה - או לעבור לתרומת ביצית. באותו הרגע נבהלתי, אבל תמיד בער בי הצורך בעוד ילד. ניסיתי להסתפק בשניים שלי, התייעצתי, שאלתי אנשים. הרוב היו בעד, אמרו לי, 'זה רק תא'. אבל היו גם כאלה ששפטו, ולא התביישו לשאול: 'כבר יש לך שניים, למה את צריכה עוד אחד?'
"כשכבר החלטתי בן הזוג שלי דרש שכנוע, אבל מרגע שהבנו שזו הדרך בתוך חודשיים כבר היינו בתוך התהליך. עכשיו, כשאני בהיריון, יש עדיין הרבה מחשבות. אני תוהה למי הילד יהיה דומה, וזו מחשבה שלא עלתה לי בכלל עם הילדים הקודמים. אני חוששת שהיחס שלי לילד יהיה שונה. עם זאת, אף על פי שזה נמצא לי בראש ולא נעלם לגמרי, זה תופס פחות ופחות מקום. אני בעיקר מתחברת לבטן".
ההיבט הנפשי: לתת מקום לקושי
"רוב ההתעסקות סביב טיפולי פוריות מתייחסת להיבטים הרפואיים והטכנולוגיים של הטיפול, אבל חשוב מאוד לתת מקום גם להיבטים הנפשיים", מסבירה רונה לנגר זיו, עובדת סוציאלית מומחית בייעוץ נפשי למטופלי פוריות, ביחידת ה־IVF באסותא רמת החייל.
"מדובר בתופעה חברתית בישראל ובעולם עקב עלייה מתמדת בגיל ההיריון וההולדה הממוצע, באתגר שהוא כבר מעבר לאישי. מכיוון שהם ממושכים, טיפולי פוריות מוכרים כיום כמצב עם פוטנציאל להפוך ל'מצב משברי': להביא לתחושות של דיכאון ומתח שיכולות להשפיע על שאר מעגלי החיים ועל התפקוד היומיומי - בעיקר בתקופות מעברים, למשל בהחלטה לעבור לפונדקאות או לתרומת ביצית.
"המסע להורות מתרומת ביצית עשוי להיות רצוף בדילמות ובקושי רגשי בקבלת החלטות בעלות השלכות עתידיות בקרב האם המיועדת או ההורים המיועדים. בהורות כזו לעיתים מתנפצת הפנטזיה ההורית כמו שדמיינו אותה. למקום הזה מגיעים בדרך כלל לא מבחירה, ומעורבים בו פגיעה בזהות הנשית, תחושת בגידה של הגוף ואף רגשות קיצוניים שהם לא הכרח רציונליים. גם כשאישה שזקוקה לתרומה מבינה שזו לא אשמתה - היא עדיין מרגישה תחושות אשמה כבדות, והפער בין החלק המעשי לחוויה הרגשית הוא עצום.
"היבט נוסף שחשוב להתייחס אליו הוא אם לשמור את עניין תרומת הביצית בסוד. סודות מכבידים בפן האישי, הזוגי, המשפחתי, החברתי. וגם סביב הסוד כדאי לעבד את העניין ולערוך מעין תיאום ציפיות לעתיד. לאחרונה הורים נוטים יותר לא להסתיר, מתוך מחשבה על טובת הילד וממקום של שקיפות, אמינות וביטחון. סודות, לרוב, סופם להתגלות, ולא בהכרח בתנאים אופטימליים, והמחיר של שמירת סוד הוא כבד.
"יש נשים שעוברות מהר מאוד לתרומה, ויש מי שלוקח לה שנים וזה לגיטימי. מדובר בהחלטה מורכבת, גם עבור האישה וגם, כשזה רלוונטי, עבור בני הזוג שהחלק הגנטי שלהם כן יבוא לידי ביטוי. החוויות נעות על הרצף שבין 'לא' מוחלט לבין 'נהיה הורים, לא משנה איך'. אנחנו, כאנשי מקצוע, ממליצים לפנות לייעוץ נפשי אצל גורם מוסמך כדי ליצור מקום בטוח ודיסקרטי שנותן מקום גם לרציונל ולמורכבות של קבלת ההחלטות וגם לאמוציות ולחלקים הפחות מודעים, כדי שאפשר יהיה לקבל החלטה ממקום שלם עד כמה שאפשר ולהתבונן גם על ההמשך".
• קו התמיכה של עמותת "חן לפריון": 03-5050345
• אפשר לפנות גם לאנשי מקצוע ולקבוצות תמיכה ביחידות ההפריה החוץ־גופית השונות וכן בקופות החולים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו