"מי אמר שספרות עברית חייבת להתייחס לסכסוך?"

למתרגמים ספרותיים יש בדרך כלל סיפור על גזירת גורל, או לפחות צירוף מקרים, שהובילו אותם לעסוק במקצוע. אבל תהא העלילה שהם יגוללו בפניכם מיסטית ככל שתהא, היא תמיד מתחילה בסופר אהוב במיוחד. במקרה של ברברה הרשב נקודת ההתחלה היתה בלזק.

 

הרשב, שנולדה למשפחה יהודית בדטרויט ב-1940, למדה צרפתית בתיכון הציבורי בעיר הולדתה. היא למדה אותה גם באוניברסיטה, ואף המשיכה לתואר שני. "תוך כדי הלימודים", היא מספרת, "חשבתי לעצמי שאני צריכה לנסות לקרוא את בלזק במקור. אז התחלתי לנסות לתרגם אותו. בכל בוקר, ישבתי עם עיפרון, נייר ומילון. זה היה קשה ואף נותר כך – ליצור כתיבה שיש בה רצף הגיוני בשפה שלי. אבל כך, באינסוף בקרים, תירגמתי לעצמי את כל בלזק; תרגום נוראי אמנם – אבל תרגום. ואז עברתי לתרגם את זולא. מאז, במשך עשרות שנים, כך אני עדיין פותחת את הבוקר שלי - עם קפה, עיפרון ונייר, מתרגמת לעצמי ספרות צרפתית".

 

איך לתרגם "אבניבי"?

בעוד שהצרפתית נותרה התעמלות נפשית ו"השפה 'האחרת' והקשה ביותר עבורי", כדבריה, הרשב הפכה עם השנים למתרגמת במשרה מלאה משפות קרובות יותר לליבה – עברית ויידיש. ולא סתם מתרגמת – כזו שבנתה לעצמה במשך קריירה ארוכה קורפוס תרגום מרשים, ושהביאה אל האנגלית כותבים ישראלים דוגמת יהודה עמיחי, חנוך לוין, עמוס עוז, מאיר שלו, חיים באר, יהודית הנדל ורבים אחרים.

 

המפעל העשיר של הרשב, שבחלקו הרב נעשה בשותפות – זוגית ומקצועית - עם בעלה המנוח, חוקר הספרות והמשורר בנימין הרשב, הוא זה שזיכה אותה לאחרונה בפרס של ארגון הסופרים "פן אמריקה" למפעל חיים למתרגמים. הפרס היוקרתי (נוסד ב-1982) מוענק אחת לשלוש שנים והרשב, שמתגוררת בניו הייבן, קונטיקט, היא האישה השלישית בסך הכל שזוכה בו, והראשונה שמקבלת אותו על תרגומים מעברית ויידיש.

 

אנחנו נפגשים בבית קפה סמוך לכיכר רבין, רגע לפני חגיגות העצמאות. הכיכר מתקשטת, משאיות פורקות ציוד, וניסויי קול נשמעים למרחוק מהבמה. המלל מסקרן את הרשב, שהגיעה לשבועיים לישראל כדי לפגוש את הנכדים. היא אוהבת את העברית אהבה עזה, כך היא מעידה בשיחה, ודומה שזו אהבה ששמורה לגילוי מאוחר.

 

את השפה פגשה לראשונה רק בגיל 35. היא למדה היסטוריה יהודית ונתקלה בכתבי דובנוב, "ואז הבנתי שאין לי מושג בשפה כי גדלתי במשפחה חילונית, וגם כתבי הקודש היו זרים לי". תחילה למדה עברית בצפון-קרוליינה ואחר כך בישראל, באולפן לעברית בכפר הירוק, אצל המחנכת הדגולה שולמית כצנלסון.

 

ביקור נוסף בישראל משך אותה לירושלים, ולידידות עמוקה עם הסופר אהרן אפלפלד ומשפחתו. היא מספרת שאפלפלד היה מתלונן באוזניה על איכות תרגומיו, "ואז קראתי את ספריו באנגלית ואמרתי – אני יכולה לעשות את זה יותר טוב. וכך היה – תירגמתי אותו, המו"ל אמנון הררי אהב את התוצאה, והתרגום ראה אור. ככה זה התחיל. זה היה ב-1979".

 

היא שבה לאמריקה והמשיכה לתרגם, בין השאר את הרומן הראשון של יהודה עמיחי, "לא מעכשיו ולא מכאן", ואז ביקשה לעלות לישראל. "בעלי דאז סירב – אז התגרשתי ממנו". היא פגשה את בנימין הרשב ו"הוא היה סיפור אחר לגמרי – אדם נדיב וקשוב, וישראלי - הוא הרי הקים את החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב".

 

איך החלו לעבוד יחד? "בנימין תירגם שירים מיידיש וביקש לעבוד עם פרטנר שדובר אנגלית מלידה, בניגוד אליו. כך קרה שלאחר היכרותנו, הוא החל להתייעץ איתי לגבי תרגומיו. בתחילה חשבתי שאולי אוזכר בהערות השוליים, אבל בסוף הייתי שותפה מלאה לספר 'שירה יידית-אמריקנית: אנתולוגיה דו-לשונית'".

 

טכנית, איך שני אנשים יכולים לתרגם יחד?

"במקרה שלנו זה ממש ביחד. לא עבדנו בנפרד ולא עברנו על טיוטות אחד אחרי השנייה. היינו יושבים ומתרגמים זה לצד זה, עבודת צוות. זה משהו מאוד נדיר ולא מקובל אצל מתרגמים, אבל אצלנו זה פשוט עבד. היתה לי הזכות לעבוד כך לצד בנימין".

 

קיבלת את הפרס על תרגום מיידיש ועברית – שתי שפות זניחות במרחב האמריקני דובר האנגלית. את מרגישה שזה מחלץ אותן, אפילו סמלית, מהזניחות הזו?

"המקרים שונים. היידיש היא קצת מקרה אבוד. אמנם יש סביבה נוסטלגיה והסטודנטים נוהרים ללמוד אותה - גם בישראל וגם בארה"ב - אבל כתרבות היא קיימת אך ורק אצל החרדים, שהיידיש שלהם היא דלה מאוד. אין ספרות או מחזות שנכתבים ביידיש, למעט קוריוז פה ושם. זו שפה שלא מתפתחת קדימה.

 

"המקרה אחר בתכלית לגבי עברית, כי לדעתי ישנה ספרות עברית מצוינת, גם בימינו, ולכן אני ממש רואה את עצמי כדיפלומטית שלה. אלא שהמצב סבוך בגלל התפיסה המטופשת – ששותפים לה ישראלים ואמריקנים כאחד – שרוצה לראות את הספרות העברית חלק מ'המצב'. לפי התפיסה הזו, אם הספרות לא מתייחסת לסכסוך הישראלי-פלשתיני, או לסוגיות פוליטיות בוערות אחרות, אין לה הצדקה".

 

שותף. בנימין הרשב ז"ל // צילום: אתר פרס א.מ.ת

 

היא מספרת שלאחר שבנימין והיא תירגמו את "מאדם אתה ואל אדם תשוב" של יהודה עמיחי בשלהי שנות ה-80, הם הזדמנו לחנות ספרים בעיר גדולה בארה"ב, ושם "ספר השירה היה מונח על מדף של 'לימודי המזרח התיכון'. זה היה מגוחך, אבל המצב הזה לא השתנה מהותית בשנים שעברו מאז".

 

אז כמתרגמת, שגם משמשת כנציגה של ספר מול המו"ל, העבודה קשה במיוחד? מצופה ממך להביא ספרים נפיצים ומסחריים?

"בהחלט. לפני 20 שנה תירגמתי את 'עשו' של מאיר שלו, שלדעתי הוא ספר פנטסטי – השיא של שלו. המו"ל האמריקני הראשון שפניתי אליו אמר לי 'אני לא הולך להשקיע פני בספר הזה, הוא לא באופנה', ושאלתי אותו – אם סיפור על כפר קטן במקסיקו יכול להיות מקום ראשון ברבי המכר, מדוע זה לא יכול לקרות גם לסיפור על כפר בעמק?".

 

היא מתעכבת על הגיבנת הפוליטית שהסופר הישראלי – כל סופר – נושא בעל כורחו, וקוראת להסיר אותה בכוח. "חנוך לוין הוא לדעתי אחד המחזאים הטובים בעולם; אבל קוראים רבים בישראל מתעקשים שכדי להבין את מחזותיו צריך להיות ישראלי. אלו שטויות – חנוך היה יוצר אוניברסלי מאוד. 'מלאכת החיים', 'אשכבה', 'הזונה הגדולה מבבל' – כל אלה יכולים להיקרא על ידי כל אחד בעולם. נדמה שישראל לא רוצה לשחרר את חנוך לוין לעולם, וזה חבל מאוד".     

 

הרשב טוענת כי למרות הנוכחות הישראלית הקיימת בארה"ב, כולל באקדמיה, מצב לימודי הספרות העברית במדינה מביך, בלשון המעטה, בגלל אי-ידיעת השפה. "אפילו בייל ובהרווארד מינו לתפקידי הוראת הספרות העברית מרצים שאינם יודעים את השפה, שמלמדים עברית שכולה נובעת מתוך האנגלית. ואז כשנתקלים במשפט כמו "אבניבי אבו אבה" אין יצירתיות שתאפשר תרגום שלו. נותנים לסטודנטים בשנה א' או ב' לקרוא את 'זיכרון דברים' של יעקב שבתאי במקור, ופשוט אין להם כלים לכך".

 

הקרב על העברית באקדמיה האמריקנית היתה המערכה הגדולה של בעלה המנוח, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים. "בנימין התעקש שסטודנטים בוגרים ילמדו ספרות עברית בשפת המקור. בדיוק כמו שקורה עם איטלקית וספרדית. אבל איש לא הקשיב לו. הרצון שלו לפתוח חוג לשפות יהודיות – יידיש, עברית, לדינו – נתקל בסירוב. יש הפרדה בין ספרות עברית לבין לימודי עברית באוניברסיטאות בארה"ב, והמצב בשטח נורא. אז נכון שיש יוזמות מקומיות, כמו שיטת לימוד שפיתח הסופר גדעון תלפז באוניברסיטת ויסקונסין, אבל הן לא משנות מציאות".

 

בפרספקטיבה של עשורים רבים, המבוכה מול השפה גרמה לדעתך ניכור מסוים של יהודים באמריקה ליהדותם? 

"לאו דווקא, כי באמריקה לא ברור מהי יהדות – דת? תרבות? היסטוריה? הבחירה הקלה של רבים היא דת, אלא שהבחירה הזו לא עונה על שום צורך תרבותי ונובעת מבורות גדולה. גם בסביבתי האקדמית, רבים חושבים שמפני שאני יודעת לדבר עברית ואני יכולה לקרוא תנ"ך בלי תרגום – אומר שאני אישה דתיה".

 

הרשב עונה לשאלות בהומור רב, מציתה סיגריה ונזכרת בפניו העדינות של חנוך לוין, בפגישה הראשונה ביניהם. אין בה סנטימנטליות והיא אינה נוסטלגית. היא מתעניינת בנעשה בספרות הישראלית ומבקשת חוות דעת על ספרים חדשים שזה עתה ראו אור.

 

הוודקה חזקה, והבשר רקוב

 

הפוליטיקה של הספרות לא מדברת אליה. אולי זו הסיבה שפרשה מתפקידה כנשיאת ALTA, התאחדות המתרגמים באמריקה. "היו לא מעט קוקטיילים אבל קשה לשלב כוחות כדי באמת לשנות דברים", היא אומרת. היא העדיפה להקים קבוצה קטנה של מתרגמים עטורי פרסים, שנפגשת מדי חודש בניו יורק כדי להציג אחד לשני תרגומים בעבודה. "אנשים מבקרים ומעירים, אבל אין אגו. זה נהדר".

 

גם אחרי 40 שנה של תרגום, היא מעידה כי היא מקפידה על מצב נפשי זהה בבואה אל המקור הספרותי – בין אם המדובר בספר עיון, ברומן או בשירה. "הכלל שלי הוא שהמילים צריכות לרקוד על הנייר. זה נכון גם אם אני מתרגמת ביוגרפיה של איינשטיין שנכתבה על ידי פיזיקאי יפני, ואני צריכה לעשות מחקר מאפס. יש לי אחריות לטקסט ולשפה".

 

"אתגר עצום". ש"י עגנון // צילום: Getty Images

 

היא מודאגת מאיכות תרגומי הספרות כיום, ומזהה אוטומטיות אצל מתרגמים רבים. "צריכים להיות גמישים, ולא כולם ניחנים בכך. אני מכירה מתרגמת מעברית לאנגלית שתמיד תתרגם 'חמור' כ-DONKEY. אבל לפעמים חמור הוא פשוט JACKASS. צריכים להיות רגישים וערניים. יש עצלות שנלווית לתרגום שמשגעת אותי".

 

את מאשימה גם את הטכנולוגיה ו"גוגל תרגום" בעצלות הזאת?

"לא בהכרח. אני לחלוטין לא מפחדת מהמחשב כאלטרנטיבה לתרגום ספרות. יש את הדוגמה הידועה – נתנו למחשב לתרגם מאנגלית לרוסית משפט מהברית החדשה - the spirit is willing but the flesh is weak. התרגום שהתקבל ברוסית היה – 'הוודקה חזקה, אבל הבשר רקוב'. אז העצלות היא עניין אנושי בסיסי. צריך לקחת את הזמן, זה מקצוע סבלני. מישהו אמר פעם – כשאני מתרגם אני קודם כל מחפש את כל המילים שאני לא יודע, ואז אני מחפש את כל המילים שאני כן יודע. הכבוד לטקסט הוא חשוב - אם סופר כותב על עץ קאוזרינה, הוא לא מתכוון ל-pine tree  (אורן)".

 

האם הכל ניתן לתרגום? הרשב טוענת בתוקף שכן. כשביקשו לתרגם לאנגלית את "שתיקת השמיים" - ספר העיון של עמוס עוז ביצירת ש"י עגנון – נדרש קודם לכן תרגום של "תמול שלשום". הרשב התגייסה למשימה, למרות סירובם של מתרגמים שקדמו לה לתרגם את האפוס העגנוני הגדול.

 

"קראנו לו 'Only Yesterday'", היא מספרת, ומודה שהאתגר היה עצום. "עגנון מוציא את השפה החוצה לפני שהוא כותב אותה, ממריץ אותה. הוא מבצע טוויסטים למקורות, וגם אם תמצא אותם בתלמוד ובמשנה, לא בטוח שתזהה אותם. זו עבודת בלשות לפעמים צריכים לעקוב אחרי ה'ליד' של הסופר – והוא ייקח אותך לאן שאתה רוצה להגיע".

 

בנאומה המעודן בטקס בפברואר האחרון, הודתה הרשב לאגודת "פן" על הפרס, ואמרה: "ולטר בנימין כתב מסה על משימתו של המתרגם, אלא שכיום משימתנו אחרת: בעידן שבו פוליטיקאים בונים חומות כדי להפריד בינינו, המשימה היא להסיר אותן, ולחבר בין אנשים. לגרום לכך שהזר (FOREIGN) לא יהיה זר (STRANGE). שכולנו נוכל לזהות את האנושיות שלנו, דרך הספרות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו