הסכם בלי הבנות

האיראנים סמכו עד עכשיו על הגיבוי של רוסיה ועל הפייסנות האירופית, ובייחוד האינטרסנטיות הגרמנית הצינית. זו היתה אמורה להיות חומת המגן שתאפשר להם גם לשמור על הסכם הגרעין, וגם לחדור לכל מקום במזרח התיכון ולאיים על ישראל ועל ארצות ערב הסוניות. והיתה למערך הפייסני הזה עוד בעלת ברית: זו תיבת התהודה של התקשורת הישראלית ומנהיגים פוליטיים חשובים מהשמאל הישראלי. מדובר בכל המערך ששירת את מדיניותו הפייסנית והנסוגה של הנשיא הקודם ברק אובאמה.

מה שראש הממשלה נתניהו עשה בחודשיים האחרונים בעזרת ההתקפות והפיצוצים הבלתי מזוהים בסוריה, והשבוע באמצעות מופע חשיפת הראיות המפלילות - זה לקעקע את חומת המגן של הסכם הגרעין. מה שנראה כמעט בלתי אפשרי עד יום שני השבוע, נראה עכשיו אפשרי. המהלומה לאיראנים ועוזריהם היא קשה. "המהלך (של נתניהו) מספק לטראמפ את הכלים לחדש את הסנקציות הכלכליות - כך שאפשר יהיה ללחוץ על האיראנים", אמר תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר בפרשנות על חשיפות מסמכי הגרעין. קופרווסר היה ראש חטיבת מחקר באמ"ן והיום הוא עמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

בגלל הלחץ הצבאי והמדיני שנתניהו מוביל יש סיכוי טוב, שהאיראנים גם ימשיכו לדבוק בהסכם וגם ארה"ב תעניש אותם בסנקציות כלכליות מחודשות וחריפות יותר. זה אמור להוביל בהמשך למשא ומתן שישנה מהיסוד את הסכם הגרעין. 

"החיבור בין ישראל לארה"ב ומדינות ערב המתונות מאפשר לפתח מהלכים חדשים נגד איראן, ולפתוח אפשרויות גם במסלול הפלשתיני", אומר קופרווסר בפרשנותו. אבל כפי שהסביר עמוס ידלין, מופע המסמכים לא כוון רק לעיניו של צרכן אחד, הנשיא האמריקני, אלא גם נועד לערער את הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. המשתמע מדברי רה"מ נתניהו הוא, שראשי סבא"א - שהבולט בהם הוא המזכ"ל יוקיה אמאנו - קרסו תחת לחץ של הנשיא אובאמה. הם ידעו כי הבסיס למסמך שביסוד הסכם הגרעין הוא שקר, וחתמו עליו למרות הכל. 

עכשיו קשה להאמין שהאיראנים, שפתאום חשים את הלחץ, יחזרו להפעיל את הצנטריפוגות. אם יעשו זאת, הם יספקו את האקדח המעשן - שהם חותרים ליכולת גרעינית ולנשק גרעיני. נתניהו, אולי לצערם של כמה פרשנים מושחתים מבחינה מקצועית, מילכד את האיראנים. לפי צורת החשיבה שלהם, הם נרתעים מעימות ישיר, בייחוד עימות חזיתי מול כוח שמגלה תעוזה ועוצמה נגדם. 

איראן מפעילה את הסוכנים שלה, דוגמת חמאס וחיזבאללה. לישראל יש היום את האמצעים להילחם בהם ולהכות אותם בלי ליצור איתם מגע קרוב. האיראנים מדממים ומרגישים את הכאב. לפי התזה הזאת הם אמורים לסגת למדרון אחורי. אבל לא כדאי לבנות על זה.

צרפו למהלך הבוגדני של אובאמה בנושא הגרעין את מהלכי הסיום האנטי־ישראליים של ממשלו במועצת הביטחון - ונבין כמה מסוכן המצב היה. נבין כמה חברי מועדון תיבת התהודה שלו בתקשורת הישראלית שיחקו תפקיד שלילי בחיפוי על מעלליו. זה כולל את חבורת הפרשנים והעיתונאים המוכרת לכולם. 

אחת הפטרוניות של המועדון הזה היתה הקנצלרית מרקל. היא לא הבינה בזמן את מה שעמנואל מקרון הפריזאי הבין. מרקל המשיכה בתחילת כהונתו של טראמפ לפעול יחד עם הנשיא הקודם אובאמה; עכשיו, כשטראמפ מושל בכיפה והראה את האפקטיביות שלו בצפון קוריאה ובסוריה, הנשיא מקרון - שהימר על יחסיו המשונים עם טראמפ - הוא המנהיג הבלתי מוכתר של האיחוד האירופי.

 

מי זוכר את אסון מעגן?: המסקנות מאסון השיטפון לא צריכות להיות מיסוד ובקרה של המכינות הקדם־צבאיות, כי הבעיה היא ביסודות החינוך הארץ־ישראלי, שמעלימים עין מחוסר אחריות

אומרים שהאחראים לטיול האימים בנחל צפית הם אנשים מאוד ערכיים. כמה פעמים השתמשו במושג הזה בשבוע החולף. אין לפקפק בכך. אבל זה רק מוכיח ש"אדם מאוד ערכי", אדם שכולו דוגמה אישית למופת, צנוע ואולי אפילו מקצועי ומוכשר, עלול לגרום לאסון, ואילו אדם שמוגדר במושגים מסוימים כמושחת מבחינה אישית עשוי לתרום לרווחתם ולביטחונם של רבים - אפילו רבים מאוד. 

לא יודע מה העדיפות הישראלית המקובלת, אבל אני מעדיף שאדם המשפיע על גורלי ועל גורלם של רבים אחרים יהיה מקצועי, בעל אחריות אינדיבידואלית, אחריות אישית, ויהיה מסוגל כתוצאה מתכונות אלה לקבל החלטות שמנוגדות לזרם הכללי הגורף של האנשים הערכיים והמסורים.

השכל הישר והאחריות האינדיבידואלית הם שעמדו כנגד המסורת, כנגד ערכי הדבקות במשימה, החישול, הגיבוש הקבוצתי, הלא חוזרים בלי לבצע. או במילים אחרות: לערב אתוס צבאי ראוי ומוצדק בהתנהלות של קבוצה אזרחית הוא דבר שלא ייעשה, אך האתוס הישראלי מעודד כל העת לקחת את ההתנהלות שהכרנו בצבא היישר אל לב החיים האזרחיים.

 

כסת"ח לא ימנע דבר. פינת זיכרון להרוגי אסון השיטפון // צילום: גדעון מרקוביץ

 

הילוך חוזר מהיר, 64 שנה אחורה. אסון מעגן. מעטים עוד זוכרים. אולי זה הספר הבא של אסף ענברי. קיבוץ מעגן שלחוף הכנרת, מדרום לעין גב, אירח כנס לחנוכת אנדרטת הצנחנים בשואה. 2,500 בני אדם, ובהם מנהיגים רבים כמו משה שרת, יגאל אלון, טדי קולק ואחרים. מטוס קל היה אמור להצניח איגרת לטובת האנדרטה. משהו מהסגנון של המופעים התנועתיים. אלא שההתקן של האיגרת עף מתא הטייס והסתבך בגלגל הפייפר. הטייס, אלוף הדיסקוס המפורסם אורי גלין, התכופף כמקובל בסרטים מתא הטייס כדי לחלץ את האיגרת וביעף החוזר מעל לקהל הפייפר התרסק על משתתפי האירוע. 17 בני אדם נספו. 

אורי גלין יצא בחיים, ואף עמד למשפט. ברור ששיקול דעתו לא היה שיקול דעת של אדם סביר באירוע ציבורי, אלא של טייס שמוכן להתאבד על ביצוע משימה - ועוד איזו משימה?! משימה של מה בכך. אנשי שלומנו חילצו אותו בדרכים שונות מהמשפט, והוא זוכה, אבל את שארית חייו הוא בילה בארה"ב. יש אומרים שהגלה את עצמו. 

כרגע החברה הישראלית נערכת כדי להוסיף חטא על פשע. זאת על ידי תיקנון ורגולציה של המכינות הקדם־צבאיות. מערכת המכינות היא אחת ההמצאות הנהדרות של עם ישראל בדור האחרון. אבל המבקר יוסף שפירא וחבר המומחים שלו לכלום הולכים לפשוט על טיול האימים. כך גם המשטרה, שפשטה על מכינת בני ציון בתל אביב כאילו מדובר במלון של הקוזה נוסטרה. 

אין שום בעיה במכינות הללו. אבל יש בעיה ביסודות החינוך הארץ־ישראלי. שום תיקנון ורגולציה ושום חדר מצב המאויש בפקידים שעסוקים בכסת"ח לא ימנעו את הנגע שנקרא טיפשות וחוסר אחריות.

 

רק לחסום את האדומים: הלובי הפרו־איראני שקם בחוגים ליברליים בישראל ובארה"ב מחזיר אותנו לבגידתו של ג'ון אמרי, השדר הבריטי שקרא להחליף צד ולהצטרף לנאצים

הערה למועמד לרמטכ"לות האלוף יאיר גולן: הנה הדמיון לשנות ה־30 של המאה הקודמת. עיתון "הארץ" תומך בעמדת איראן. שכבות האוכלוסייה שניזונות מ"הארץ" תומכות בחמאס והארגונים המייצגים את חמאס בתוך ישראל, עותרים למעשה בשמו לבג"ץ הישראלי. ובג"ץ נענה לבקשה לדיון. חרפה כשלעצמה, שכן שוב בג"ץ לוקח על עצמו את תפקיד המטכ"ל. בארה"ב זה בולט יותר. החוגים הליברליים במפלגה הדמוקרטית הקימו מעין לובי פרו־איראני, שארגון ג'יי סטריט שותף בו.

חוקר היטלר והנאצים איאן קרשו כתב כי הלובי הפרו־נאצי באנגליה "תיפקד בעיקר כאמצעי ישיר של התעמולה הנאצית בחלונות הגבוהים, דרך להפעלת השפעה גרמנית בבריטניה". ההיסטוריונית לין אולסון בספרה "צעירים עושי צרות" מספרת שבלובי הפרו-גרמני היו חברים חברי פרלמנט רבים, כמה גנרלים בדימוס ואדמירלים. לא לשכוח גם את אנשי העסקים, הבנקאים הגדולים ויצרני הנשק וחברות גדולות אחרות. רבים היו מקורבי משפחת המלוכה, כמובן. היתה קואליציה חזקה של שכבות אריסטוקרטיות שפחדו מהתסיסה של השכבות הנמוכות, מעמד הפועלים, והעדיפו לראות אפילו את היטלר שולט בבריטניה - הכל כדי לחסום את "האדומים"; ויחד עם השכבות שהזדהו עם המשטר הנאצי היו גם קבוצות האינטליגנציה שאימצו את הפציפיזם.

"ב־1936 היה ברור שמסע התעמולה של היטלר בבריטניה מניב פירות משמעותיים", כותבת אולסון. "בחוגים שונים של המעמדות הגבוהים, להיות פרו־נאצי נחשב לא רק לשיקול דעת פוליטי נבון, אלא זה היה גם מאוד במודה. מאוד אופנתי". שמא נאמר, כמו להשתתף בטקס זיכרון אלטרנטיבי ולהשמיע השמצות אנינות נגד מחרחרי המלחמה שעומדים בראש הדמוקרטיה הישראלית. "הרבה אנשים חזקים ובעלי עמדה באנגליה היו מעריצים של היטלר ומשטרו ויצאו מגדרם כדי להשתתף במפגשים חברתיים עם כל נאצי בסביבה, בגלל שהם חשבו שדרך החשיבה שלהם דווקא נורא מתאימה להם", כתבה אחת מנשות החברה האנגליות. זה היה כאמור שיא האופנה. "כמעט כל הנערות שהכרתי בגילאי 16 ו־17 נהגו לנסוע למינכן; זה היה הדבר הנכון לעשות".

ובינתיים, במערכת העיתון היוקרתי המוביל ה"טיימס" הלונדוני: "אני עושה ככל יכולתי, מדי ליל בלילו, כדי לנקות את העיתון מכל דבר שעלול לפגוע ברגישויות של הנאצים", כתב העורך הראשי ג'פרי דאוסון לאחד מכתביו באפריל 37'. כשמומחה צבאי כמו לידל הארט רצה להתריע בפומבי על האיום המתפתח מכיוון גרמניה, ועל חוסר המוכנות והכשירות של צבא בריטניה, דאוסון סירב לפרסם את מאמריו. "התרעתי, שקוראי ה'טיימס' חייבים לפחות לקבל מושג ברור על המצב ועל האיום המתפתח, אבל בקשותיי תמיד נדחו בתירוץ כזה או אחר", קונן הסרן המשופם, שהיום היה מסומן בכתובת ניאון על מצחו כ"מיליטריסט".

צ'רצ'יל, אם מותר, נדחף למנהיגות על רקע מצב חברתי פוליטי מאוד לא ידידותי לשוללי הפייסנות. מה גם שגרמניה לא נשבעה להשמיד את בריטניה. אבל היה לו מיליונר תימהוני בשם סטראקאץ' שכיסה בצ'קים נדיבים את כל חובותיו הרבים. אחד מבעלי בריתו, שהיה בהחלט מועמד לאותה מנהיגות שוברת פייסנות, היה ליאו אמרי. ממוצא יהודי. בזמן שאמרי היה חבר בקבינט של צ'רצ'יל, שעשה כל שביכולתו להביא לתבוסת גרמניה הנאצית, בנו הבכור ג'ון עשה כל שביכולתו כדי לגרום לתבוסתה של בריטניה. הוא היה ספון בברלין והתמקד בשידורים לשבויים הבריטים בגרמניה כדי לשכנע אותם להחליף צד ולהילחם לטובת גרמניה. אביו היה תומך נלהב של הציונות, אך הבן היה אנטישמי אלים.

"אתם בעצמכם יכולים להחליט שכל זה נמשך כבר יותר מדי זמן", שידר ג'ון אמרי מגרמניה לחיילים הבריטים. "שהבנים שלנו לא נהרגים על שום אינטרס בריטי, זה תלוי בכם; אתם יכולים להחליט שהאזרחים סובלים ולא למען בריטניה, אלא אך ורק לטובת האינטרסים של קליקה קטנה של אנשים חסרי מצפון וחסרי מעצורים. זה תלוי בך, בשכל הישר שלך - האדם הפשוט ברחוב - רק אתה יכול לשים קץ לפשע הזה. רק אתה יכול לסלק את האנשים שהביאו את ארצנו לשפל כזה..." 

ג'ון אמרי, בנו של השר בממשלת בריטניה, נלכד לאחר המלחמה ובסוף 1945 עמד למשפט על בגידה ונידון למוות. הגרמנים ניצלו אותו בגלל שהיה בנו של שר בריטי, ומערכת המשפט הבריטית החמירה איתו מאותה סיבה כדי להפגין שוויון בפני החוק. וג'ון אכן הוצא להורג.

למזלנו, יש אנשי מודיעין לשעבר שמשמשים בזמנם הפנוי היסטוריונים, והם מתריעים שאסור לעשות אנלוגיות. שכבות הריקבון בחברה הישראלית רק רוצות לפרק את ההגנות של מדינת ישראל, כדי למנוע מצה"ל לחסל את הטרור לצורותיו השונות. הן השתכנעו שהמדינה היהודית היא עסק ריאקציוני ומביש, כמו בלחימה נגד מחוללי מהומות על גדר הגבול. והם מתחלחלים מהגלים שעושה ראש הממשלה נתניהו, שעלולים לגרום לדליפות בסירה ולהקאות בקרב נוסעי ספינת השוטים האירופית. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו