"הבט על העץ שם", אומר לי יעקב אגם. אנחנו עומדים מחוץ למוזיאון המוקדש ליצירתו בראשון לציון, עיר הולדתו. "הדקל ההוא?" אני שואל. "כן", הוא עונה, "מה אתה רואה?" אני מושך בכתפיי ועונה: "עץ, דקל. שום דבר מיוחד". "בדיוק," הוא אומר, "אתה לא רואה שום דבר מיוחד כי לא לימדו אותך להסתכל, אתה עיוור, אנאלפבית מבחינה חזותית, אתה נכה חזותית", הוא פוסק.
גזר הדין הזה יחזור פעמים נוספות במהלך היום שביליתי עם אגם, והוא חושף גם את מטרתו הגדולה של האמן הישראלי המצליח והמוכר ביותר בעולם. אגם כאן בשביל לחנך, ולא סתם לחנך, הוא רוצה להחזיר לנו את התפיסה החזותית שלנו שהתנוונה, לדבריו, והפכה אותנו לאומה של עיוורים חזותית.
אגם חוזר ומסב את תשומת ליבי לעץ. "הדקל שם הוא קו שמתרומם", הוא מסביר, "כמו עמודים, קו ורטיקלי שנמשך כלפי מעלה. הענף הוא גם קו, אבל מעוקם, משום שהרוח עליו. העלים גם הם קווים. אתה מבין? איך שלא תסתכל על העץ, יש בו יופי, חוכמה אלוהית! אבל אנשים לא מסוגלים לראות את זה. הם לא למדו".
מה למדתי מאלוהים
אנחנו ממשיכים לעמוד מחוץ למוזיאון במקום להיכנס פנימה ולערוך סיור בחללי המוזיאון שנפתח זה לא כבר, כאילו לרמוז לי שלפני שאזכה להתבונן ביצירתו של אגם, עלי ללמוד להתבונן בטבע. "מלמדים אנשים לקרוא את המילה 'עץ', אך לא להתבונן בו", הוא אומר.
מי לימד אותך?
"אותי? אף אחד", ובמחשבה שנייה מוסיף: "הבורא!" אגם בעצמו בקושי הלך לבית הספר. "הלכתי להתבונן בחולות", הוא מספר. "הדבר הכי יפה שהיה בראשון לציון זה החולות. היה פה חול נקי וזוהר, גבעות חול שנוצרו במשך מיליוני שנים, לאט־לאט הים היה מקיא כמה גרגירים שהתאספו לדיונות. הייתי מטייל ורואה את הרוח משנה בלי הפסקה את מתווה החול. גדלתי בחולות. מעבר לבית שלנו, ממש מעבר לכביש, שכן בית הספר. אמרו אז לאמא שלי, 'מהילד הזה לא ייצא דבר, הוא מסתובב ברחובות ולא לומד', אבל אלוהים לימד אותי, נתן לי לראות ולהבין".
למה בכלל צריך ללמוד לראות?
"אתה תקבל כוח חשיבה ויצירתיות כפולים. תראה את סין ויפן, אין להם אל"ף־בי"ת, יש להם צורות, ואת המוצרים שלהם יש בכל בית בעולם. אם נחנך את הנוער כאן חינוך חזותי, נהיה חזקים יותר מסין ויפן! הורסים את הילדים בכך שלא מפתחים את התפיסה החזותית שלהם, הופכים אותם לבעלי מום", הוא מקונן, "ילד הרי רואה לפני שהוא מדבר. לימדתי סטודנטים בהרווארד שיכלו לדבר ברהיטות על פוליטיקה, ספרות וספורט, אבל בכל הנוגע לעולם החזותי הם היו ממש ילדים. צריך ללמד לראות לא מגיל אפס, אלא כבר בבטן אמם! צריך ללמד צורות וצבעים ולהחדיר את זה לאינסטינקטים הראשוניים של הילדים. אנחנו נקבל סופרמנים אינטלקטואלים על בסיס היהדות!"
היהדות היא יסוד מרכזי בחייו ובאמנותו של אגם. הוא נולד ב־1928 בראשון לציון בשם יעקב גיבשטיין. אביו היה רב שכתב ספרי דת רבים, והוא למד ב"חדר". כשאני שואל אותו מדוע הוריד את הכיפה הוא עונה: "אני הורדתי אותה לתוך הראש". גם הכובע הנצחי שלו, שהוא מוריד באי רצון בולט לנוכח הפצרותיו של יהושע הצלם, הוא כובע שאפשר לקפל ולהכניס לכיס, "כמו קאַפּעלע".
כדי להבין את אמנותו של אגם יש להבין את תפיסותיו בנוגע ליהדות. אגם נחשב לאחד מאבות האמנות הקינטית, המבקשת להתעלות מעל מגבלות הדף הדו־ממדי או הפסל המקובע התלת־ממדי, וליצור אמנות הפועלת בזמן, תוך כדי שינוי מתמיד, בבריחה מתמדת מקיבעון הרגע הבודד, מן ההווה. בין עבודותיו אפשר למנות את מזרקת הענק ברובע לה־דפנס בפריז, הפסיפס הצבעוני בחזית המערבית של מלון דן תל אביב, פסל קינטי בגן הפסלים של מוזיאון ישראל, וכן שלל פרסים בינלאומיים דוגמת הביאנלה לאמנות בסאו פאולו ופרס אונסק"ו מטעם האו"ם. כמו כן, יצירותיו הוצגו במרכז פומפידו בפריז, בגוגנהיים הניו־יורקי ועוד. את הרעיונות העומדים בבסיס האמנות הקינטית שידך אגם במהלך מקורי להפליא עם תפיסות הזמן ביהדות. "התפיסה החזותית חשובה ביהדות. בתורה כתוב 'וירא ה' כי טוב'".
איך אפשר להיות אמן יהודי כשהדיבר השני קובע "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"?
"הצו בעשרת הדיברות שאתה מדבר עליו מורה לא לעשות דמות שהיא קבועה. פסל זה גולם שקבוע, לא זז. אני לא עושה פסלים. אני מתבסס על תפיסת העולם היהודית, וביהדות אין משהו קבוע שלא משתנה".
גם ביצירותיו של אגם חוזרים ומופיעים סמלים יהודיים, מגן דוד למשל, אך לטענתו הזהות היהודית של יצירתו נעוצה בתפיסת הזמן היהודית שהיא "נטולת הווה", כלשונו. בשנות ה־40 שהה אגם הצעיר במחנה המעצר בלטרון שבו נכלאו אלפים מאנשי היישוב, כולל עשרות ממנהיגי התנועה הציונית. שם פגש אגם את משה שרת, לימים ראש ממשלת ישראל. "שרת לימד אותי שבעברית המקראית יש עבר ועתיד אבל אין הווה, יש רק התהוות", הוא אומר.
את הטענה הלשונית הזאת מחיל אגם על המחשבה היהודית כולה. לדבריו, היא נמצאת תמיד בתנועה, וכך גם האמנות שלו: הבט על תמונה של אגם מזווית אחת וקבל תמונה אחת; זוז כמה צעדים הצידה והנה תמונה אחרת לגמרי. כך, למשל, ההדפסים שלו. ההדפס - מקור לא אכזב של הכנסה לאמן המצוי - מטבעו הוא דו־ממדי. אגם פיתח שיטה להדפסה תלת־ממדית, וקרא לה, בצניעות אופיינית, "אגמוגרף": שיטה היוצרת אשליית תנועה על הגיליון החלק עם שינוי זווית ההתבוננות.
פירוק המזרקה בת"א, 2016 // צילום: קוקו
ואמנם, בביקור במוזיאון מתברר כי הכינוי "אמנות קינטית" אינו מתאר רק את התמונות והפסלים אלא גם את המבקרים. הם זזים כנגד התמונות, כמו מבקשים למצות עד תום את הפוטנציאל החזותי הטמון בהם. "אפשר להסתובב פה יום שלם ולא מספיקים לראות את הכל, ואתה היוצר! המתבונן הוא גם היוצר".
הגישה הזאת של אגם נדמית נדיבה מאוד. הוא מפקיע את תהליך היצירה מהאמן לטובת הצופה, הוא מעודד את המבקרים לנוע מול התמונות ולהתבונן עליהן מזוויות ראייה רבות, לגעת במסכי המגע של יצירות אינטראקטיביות התלויות על קירות המוזיאון, להניע את הפסלים וליצור פיגורציות חדשות. ואולם, התנועה היא לא רק המלצה, אלא תביעה מפורשת ולא נדיבה כלל מן המתבונן, משטור שיטתי של השיטוט במוזיאון. אם לא תנוע, כך נרמז, לא תחווה את האמנות במלואה. במוזיאון, כך נראה, מורים ללא הרף: 'זוז לשם', 'הבט משם', 'סובב את זה', 'גע בזה', 'סגור עין אחת', 'פתח עין שנייה'. המבקרים במוזיאון אגם עוברים חניכה אקטיבית לתפיסת עולמו של אגם.
ניתוח ראווה אמנותי
אבל המבקרים מאושרים. במהלך שיחתנו ברחבת העמודים בכניסה למוזיאון, יוצאת מתוכו חבורת תיירים או עולים חדשים מצרפת, ועל פניהם הבעת התעלות רוחנית של ממש. "C'est Magnifique!" קוראת אחת מהם, והשאר, שיכורים מנוכחותו הלא צפויה של האמן, שולפים מצלמות ומתקתקים.
היחס החם שמקבל אגם מהמעריצים עומד בקוטב הנגדי ליחס הקר שקיבל אגם במשך השנים מן הממסד האמנותי בישראל וגם מן התקשורת, שגילתה חשדנות בריאה בעיקר כלפי יצירות אמנות החוצות של אגם, ובראשן - המזרקה המפורסמת בכיכר דיזנגוף, שבימים אלה מתבצעות בה עבודות שיפוץ נרחבות ובסופן תחזור הכיכר לצורתה ההיסטורית, במפלס הרחוב. אגם לא מתלהב מתוכניות השיפוץ. "הכיכר היתה אחת השקטות היחידות בתל אביב, כיכר שאפשר לשבת ולהירגע בה", הוא אומר ומשכיח לרגע את העובדה שהכיכר נבנתה מעל כביש ראשי. "התנועה בדיזנגוף כל כך גדולה, והפתרון להעלות את הכיכר היה כל כך מוצלח. אני לא מבין למה חולדאי החליט להוריד אותה, אולי בגלל הבחירות. קיבלתי מכתבים מאנשים שהמזרקה הצילה להם את החיים. אף אחד בעולם לא עשה אש ומים! אפילו לא בלאס וגאס! לקח לי עשר שנים לעשות את זה".
ומה עם הביקורת והלעג על המזרקה?
"סביב הכיכר יש בתי באוהאוס, סמל גרמני, שניצב במרכז תל אביב, בלב העולם היהודי. אני הפכתי את הכיכר ליהודית, את שלושת הממדים של הבאוהאוס העברתי לחמישה ממדים, עם אש ומוזיקה, אנשי הבאוהאוס לא חלמו על משהו כזה. צריך להסביר את זה לציבור כדי שלא יכנו את המזרקה 'עוגת חתונה'. הייתי יכול להתנגד והעירייה לא היתה יכולה לעשות דבר. בסופו של דבר הכיכר תשתנה, אבל המזרקה תישאר".
מאוחר יותר באותו יום מבקרת במוזיאון אגם קבוצת אנשים בעלי מוגבלויות במסגרת סיור שארגנה עמותת "קשר לקהילה". אגם נרגש מהביקור ועורך לקבוצה הדרכה אישית. הוא דורש מהם לכתוב בספר האורחים, "תכתבו מה שאתם רוצים, אם אתם חושבים שזה לא יפה, תכתבו 'לא יפה!'", הוא אומר. רגע לפני שהקבוצה עוזבת אגם מבקש מכולם להתקבץ סביבו. "יש לכם לב?" הוא שואל, "רוצים לראות את הלב שלי?"
הוא שולף מתיקו קופסה ובתוכה פיסות מתכת קטנות, פורס את חלקי המתכת על השולחן ובונה אובייקט מתכת רוטט דמוי לב. "הזמן לא חוזר על עצמו, תמיד חדש, תמיד בלתי צפוי", הוא חוזר על מה שנשמע כמנטרה, "הלב שלי פועם לפניכם על השולחן". הקבוצה, וגם כמה מעובדי המוזיאון שנקבצו סביב האמן, מוקסמים. אגם, רב־מג קשיש, גורם ללב לרטוט בכל פעם באופן שונה, והקבוצה גוהרת מעל השולחן שהפך לשעה קלה לשולחן ניתוחים שבו אגם מנתח את עצמו ניתוח ראווה. "ראיתם את הלב שלי", הוא אומר לבסוף, "עכשיו אתם יודעים הכל, אתם יכולים ללכת הביתה".
המופע הזה של אגם, שהיה מהוקצע עד כדי חשד שאין מדובר במפגן ראשון וחד־פעמי, מגלה משהו נוסף על אישיותו של אגם, אמן הכָּמֵהַּ להכרה ולהערצה אפילו אחרי שנים של קריירה עתירת הצלחות, ואולי גם לאור שנים של יחס חשדן כלפיו מצד הממסד האמנותי הישראלי. לאחר שהקבוצה עוזבת, מקריאה לפניו אחת מעובדות המוזיאון את מה שכתבו המבקרים בספר האורחים. "מעורר כבוד ויראה", "גאונות לשמה", "מטריף חושים". "הם לא ראו כזה דבר בחיים שלהם", הוא אומר, "אני כבר בן 90, תרמתי מספיק לעולם. עכשיו אני רוצה לתרום לארץ, לילדים. את המבוגרים קשה ללמד", הוא מאמץ לרגע טון נבואי כמעט: "את דור המדבר כבר לא אצליח לשנות". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו