שושנה דמארי עלתה לארץ ב־1925 בגיל שנתיים, כבת הצעירה של משפחה בת חמישה ילדים, שהשתקעה במושבה ראשון לציון. אמה היתה זמרת מקוננת של העדה התימנית, ושושנה (שנולדה כשודיה), היתה מלווה אותה מגיל קטן. אביה, יחיא זכריה דמארי, היה רב. כעבור שנים, כאשר שושנה היתה מגיעה להופיע בראשון לציון, הוריה היו מתגנבים בחושך לאולם ההופעות, כדי שלא יראו את הרב צופה בהופעה של זמרת ועובר על האיסור "קול באישה ערווה".
היא היתה אישה יפה באופן בלתי רגיל, מאוד כריזמטית, אנרגטית, גזעית, עם עיניים נהדרות. היה לה צחוק מתגלגל עם הרבה חוש הומור. הקול שלה הפיק המון חום, והמבטא הגרוני שלה, התימני, שידר משהו מאוד שורשי, מעין ייצוג של היהודי התנ"כי.
היא היתה פרפורמרית גדולה מהחיים, ששרה תוך כדי התמסרות לקהל, גם בהקלטות וגם בהופעות, ולכן הקהל התאהב בה. מרגע שפרצה לתודעה, היה ברור שהיא הזמרת הכי גדולה בישראל.
כנערה, שושנה הצטרפה ללהקת התיאטרון המזרחית "שולמית", בעקבות המלצה של אחיה הגדול, השחקן והזמר סעדיה דמארי. את "שולמית" ניהל שלמה בושמי, שהיה מבוגר ממנה בכמה שנים טובות, ולימים נהיה בעלה. היא היתה נוסעת לתל אביב באוטובוס, וכדי לחסוך כסף, במקום לחזור הביתה, נשארת לישון בתיאטרון על מחצלת.
למזלה, היא החלה להיות מושמעת בשידורי קול ירושלים, החל ב־1938 בשירי שלום שבזי, ובהמשך בקול ישראל, בתוכניות של שירים עבריים, שכל היישוב העברי האזין להן.
ב־1943 היא הצטרפה לתיאטרון הקברטי "לי לה לו", שהיה בסך הכל אולם של 120 מקומות בקומה השנייה בסמטת בית השואבה בתל אביב. שם היא פגשה את שני היוצרים החשובים בקריירה שלה, המשורר נתן אלתרמן והמלחין משה וילנסקי, שהלחין את מרבית להיטיה.
וילנסקי ואלתרמן כתבו לה שירים פטריוטיים כמו "כלניות", "זה יעבור" ו"אני מצפת", וגם שירי פולקלור תימניים, כמו "בכרמי תימן" ו"מרים בת ניסים". היא היתה גאה בעדה התימנית, והעדה היתה גאה בה. הודות לכישרון ולחן שלה, היא פונקה, ולא תמצא בשירים שלה טענות על קיפוח. היא מעולם לא הביעה תרעומת על היחס לתימנים. אולי מפני שרצתה להיות ה"מאמי" של כולם. כזמרת לאומית ותימנייה גאה, שהפכה שייכת לעם כולו, היא היתה כבר מעל לעניינים האלה של הקיפוח.
במלחמת השחרור היו שתי להקות צבאיות, הצ'יזבטרון עם נעמי פולני והחישטרון עם יפה ירקוני. שושנה היתה להקה של זמרת אחת, שהופיעה ברחבי הארץ בפני הלוחמים במחנות הצבא ובמשלטים עם שירים כמו "היו זמנים", "הקרב האחרון" ו"בת שבע". היא היתה מגיעה ממש לקו החזית, עומדת על קומנדקר ומופיעה. לא פעם ולא פעמיים הופיעה מול לוחמי פלמ"ח, שעוד באותו הלילה, בתום ההופעה, צעדו לקרב. חלקם לא שבו.
ערב קום המדינה היא נסעה לקפריסין, להופיע מול היהודים במחנות העצורים. הסיפור המפורסם הוא שהיא עומדת שם על שולחן, כי אין במה, ושרה ליהודים את המנון העולים והמעפילים "הביתה הביתה", ואחר כך שרה ביידיש את "צימוקים ושקדים", וכולם סביבה בוכים.
תוך כדי המלחמה היא הוציאה את התקליט הראשון שלה, "כלניות", שכלל עוד שני להיטים גדולים: "צריך לצלצל פעמיים" ו"הטנדר נוסע", שהצטרפו לרפרטואר שלה.
אחרי קום המדינה נוצר צמא גדול אצל יהודי התפוצות לאמנים מישראל. שושנה היתה מהזמרים שנסעו אז לחו"ל, בעיקר לארה"ב, להופיע בפני קהילות יהודיות והמגבית. היהודים בארה"ב ראו בה את הסמל הגדול של מדינת ישראל שרק קמה: תימנייה אקזוטית עם קול גדול, ששרה בעברית, בתימנית, ביידיש.
במשך כמה שנים טובות היא נסעה לשם להופעות וחזרה, חילקה את הקריירה שלה בין חו"ל לארץ. זה מה שהפך אותה לא רק לזמרת של ארץ ישראל, אלא גם לזמרת של העם היהודי. היא הרגישה מלכה, כמו הזמרות השחורות הגדולות שכבשו את הקהל האמריקני.
שנות ה־50 היו למעשה שנות השיא של הכוכבות שלה. היא הקליטה שורה של להיטים, שאת רובם הלחין וילנסקי: "מול הר סיני", "הרועה הקטנה מן הגיא", "הורה ממטרה", "לאור הזיכרונות", "בלדה על מעיין וים". היא שמרה על קו ממלכתי, כשמנגד יפה ירקוני התמחתה בכיוון הסלוני, שאליו גדלה מילדות.
היתה ביניהן יריבות של עקיצות. פעם אחת ביום העצמאות שתיהן היו על אותה הבמה, ויפה אמרה: "איזה יופי שיש כאן שתי זמרות". שושנה הגיבה: "אני רואה כאן רק זמרת אחת". היו בה הומור וקנטור, וקצת רשעות.
ההופעות שלה בשנות ה־50 היו מלאות, והיא באמת היתה סוג של דיווה על הבמה, עם גינונים של מלכה. אבל בבית היתה שוטפת את הרצפה. כששאלו אותה למה היא שוטפת, הרי היא מלכה - היא היתה עונה: "הרצפה לא יודעת שאני מלכה".
אחד השירים הראשונים שכתבתי לשושנה היה "מגדלור", שהלחין וילנסקי. היא שרה אותו לראשונה ביום העצמאות העשירי של ישראל, ב־1958, בחגיגות בחיפה. הקימו במה גדולה על מי נמל הקישון, ושושנה היתה צריכה לעמוד על דוברה מתנדנדת בתוך המים ולשיר. רק שלא אמרו לה את זה קודם.
התזמורת שהיתה על הרציף התחילה לנגן, ודחפו את הדוברה למים, עם שושנה עליה. היא פחדה ליפול למים, אבל לא היתה לה ברירה, היא התחילה לשיר, וזה היה הביצוע הכי מהיר בהיסטוריה של "מגדלור", כי היא חשבה לסיים אותו מהר ולרדת מהדוברה. אלא שלפי התכנון היו לה עוד 300 מטרים להתקדם עם הדוברה במים, כדי שכל הקהל שהיה לרוחב הנמל ישמע אותה.
אחרי ביצוע אחד של השיר היא הפסיקה לפחד, הדוברה המשיכה לשוט, והיא חזרה על השיר עוד כמה פעמים, הפעם בקצב הרגיל שלו. בסיום היא באה אלי ונתנה לי סטירה - למה לא סיפרתי לה שהיא תצטרך לשיר על הדוברה.
• • •
שושנה דמארי, כלת פרס ישראל לזמר עברי (1988), הוכתרה עוד בחייה ל"מלכת הזמר העברי". שיריה הגדולים, כמו "כלניות", "יא משלטי", "הביתה", "צריך לצלצל פעמיים", "מול הר סיני" ו"הורה ממטרה" ליוו את הקמת המדינה ואת מלחמת השחרור והפכו לפסקול הלאומי.
דמארי נולדה ב־1923 בתימן, עלתה ארצה בגיל שנתיים וייצגה בגאווה את העדה התימנית לאורך כל הקריירה. שירתה, הופעתה ואישיותה הפכו אותה לקונצנזוס וסמל ישראלי, למודל עבור שלל זמרות ישראל וכן לשגרירת הזמר העברי בעולם. הלכה לעולמה ב־2006, בגיל 82.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו