זה היה באחת מתחנות הרכבת במזרח צרפת. פאני אייל, נערה יהודייה בת 13 וחצי, היתה מוקפת ב־16 ילדים יהודים מפוחדים, מרביתם צעירים ממנה, ובהם גם שתי אחיותיה - אריקה בת ה־11 וחצי וז'ורז'ט בת ה־9. החבורה ביקשה לברוח מצרפת הכבושה בידי הנאצים, ולשם כך היתה צריכה להגיע אל העיר אנסי ומשם לחצות את הגבול אל שווייץ הניטרלית. ברגע של תושייה פנתה פאני אל קבוצת הילדים ואמרה בטון תקיף: "לאיפה שאני הולכת - אתם הולכים אחריי, ומי שלא בא איתי ימות".
לפאני (כיום בן עמי, בת 88) לא היו באותה שעה גורלית בתחנת הרכבת יומרות לקחת את הפיקוד על חבורת הילדים, אבל הנסיבות הובילו אותה לכך לאחר שנער בן 17, שאמור היה לקחת את הפיקוד, החליט לסגת לאחור כשראה בתחנה הקודמת נוכחות רבה של חיילים גרמנים. הוא הסביר את פרישתו מתוך דאגתו לאמו, אבל העובדה היתה שמישהו צריך היה למלא את מקומו.
בן עמי, אלמנה, מתגוררת כיום בגפה בדירה צנועה בחולון. היא אם לשני ילדים וסבתא לשישה נכדים. המראה שלה ונמרצותה אינם מסגירים את גילה האמיתי, ולא פלא שהיא מספרת שבצעירותה היתה ספורטאית והצטיינה בריצות ל־60 ול־100 מטרים. דיבורה קולח ובוטח והיא שולטת בשפה העברית, וסיפור הגבורה שלה - לרבות גלגוליה השונים בכמה ארצות אירופה מאז עלו הנאצים לשלטון ב־1933 - מטלטל והרואי כאחד, ואף הונצח בסרט בצרפת.
היא נולדה במארס 1930 בבאדן־באדן שבגרמניה. אביה עבד כסנדלר שהתמחה בייצור נעליים בהזמנה. כשהיתה בת שנתיים נולדה אחותה אריקה וכעבור שנה, לאחר שהיטלר עלה לשלטון, החלו פוגרומים נגד יהודים בעיר והמשפחה נמלטה חסרת כל לצרפת, שם נולדה האחות הצעירה ז'ורז'ט (יונה).
בן עמי מספרת שכבר בגיל צעיר מאוד הראתה סימני מנהיגות ואחריות: "כשאמא הלכה לעבוד בבתים בגיהוץ אני כבר למדתי לחתל את ז'ורז'ט ולתת לה בקבוק ולשמור על אריקה. היו הרבה פעמים שאמא היתה משאירה לי הוראות מה לעשות עם האחיות. בגיל 6, כשהתחלתי ללכת לבית הספר, לקחתי איתי את אריקה לגן ואת ז'ורז'ט לפעוטון. הייתי מאוד אחראית, אבל גם מאוד שובבה. לא הייתי רוצה להיות אמא של ילדה כזו...
"את האנטישמיות הרגשתי היטב כבר בבית הספר בצרפת. כשהייתי בת 8 ונחשבתי לתלמידה טובה, המורה החרימה אותי. היא הושיבה אותי בספסל האחורי בגלל שאני יהודייה. היא גם נהגה שלא לבדוק את המחברות שלי. דאגתי להשתמש במחברת שנייה, שבה אחד מתלמידי הכיתה היה כותב לי את התשובות הנכונות שרשמה המורה".
מסע הנדודים של פאני ושתי אחיותיה החל בשלהי 1939, כאשר שליחים מטעם ארגון אוז"ה (OSE - "ארגון להגנה על בריאותם של יהודים", שסייע במלחמת העולם השנייה לילדים מצרפת וממדינות נוספות במערב אירופה) חששו לגורל הילדים היהודים והציעו להסתירם. "אמא שלי הסכימה, בלב כבד, רק כשהובטח לה שזה מהלך זמני. לקחו אותנו לארמון במרכז צרפת, ושם הקימו בית ילדים. היינו שם 70 ילדים מגיל 3 עד 17. כל הילדים ידעו שהם מוסתרים ושאסור לדבר. היו לנו מדריכים נהדרים: למדתי שם לרכוב על סוס, ספרות צרפתית, ספרות רוסית, עשינו ספורט, למדתי לכתוב שירים, וגם מוזיקה קלאסית שאני אוהבת עד היום. החיים בתנאים הטובים האלה נמשכו קרוב לשלוש שנים, עד ליולי 1942".
פאני בן עמי בילדותה. לא השלימה עם מעצרה של האם
17 ילדים בנתיב בריחה
אלא שהאידיליה המטעה הזו, בעיצומה של המלחמה, נקטעה כאשר כומר צעיר גילה שהילדים השוהים בבית הספר הם יהודים. הוא עשה זאת תוך שהוא משפיל אותם, ובין השאר, ציווה על כל אחד מהבנים להתפשט כדי לדעת אם הוא נימול. פאני ושתי אחיותיה נאלצו לעזוב את בית הילדים והחלו לנדוד במשך יותר משנה כדי לחצות את הגבול לשווייץ, ולאורך כל התקופה הזו זכו לסיוע מנציגי ארגון אוז"ה.
באפריל 1943, כשמלאו לה 13 שנים, גילתה פאני שאמה נעצרה בגלל יהדותה, ועשתה מעשה נועז: אנשי אוז"ה גילו לה את מקום בית המעצר שבו מוחזקת האם, ופאני מיהרה לשם. היא נעמדה מול שני שוטרים צרפתים מקומיים ותבעה את שחרורה. "דיברתי אליהם בחוצפה", היא משחזרת, "זה היה האופי שלי. אמרתי להם 'אמא שלי לא רצחה, אמא לא גנבה'. באתי אליהם בטענות ואמרתי, 'למה אתם עוזרים לגרמנים, שהם האויבים שלנו?' אחרי שהם שחררו את אמא, הם הזהירו אותה שיש לה 48 שעות לברוח מהמקום".
הסכנות ארבו לפאני ולשאר הילדים שוב ושוב לאורך נתיב הבריחה: כך, למשל, היה כאשר השתכנו למשך כמה ימים בבית ספר סמוך לאגם ז'נבה. על המקום הופקדו שומרים מקומיים, ומחוץ לבית הספר הבחינה פאני בשתי משאיות ריקות. כאשר שמעה את אנשי הצלב האדום, שהאכילו את הילדים, מתבטאים ש"זו הארוחה האחרונה שלהם", התחילה לחשוד שהמשאיות נועדו כדי להוביל את הילדים "למקום שממנו לא חוזרים", כהגדרתה. הילדים נטשו מייד את המקום - לא בריצה, מפני שלא רצו לעורר חשד - וקבעו להיפגש בתחנת הרכבת הקרובה.
פאני מרבה לשבח בעיקר את פעלתנותה הנועזת של ניקול סאלון־וייל מארגון אוז"ה לאורך כל המלחמה. היא מספרת כי זמן מה לפני חציית הגבול נפגשה עימה, והפעילה שאלה אותה אם היא יודעת איך משתמשים במפה. "סיפרתי לה שלמדתי קריאת מפה בבית הילדים. מבחינתי היה חשוב מאוד להגיע ולהיפגש עם ניקול, כי לה היה קשר עם האיש המבריח שעתיד היה להעביר אותנו את הגבול. המבריחים האלה קיבלו הרבה כסף".
כאשר הגיעו אל תחנת הרכבת, שהיתה למעשה תחנת הביניים לפני אנסי, הבינו הילדים שאי אפשר להמשיך הלאה כי המחתרת הצרפתית פוצצה את הגשר בדרך לעיר. אמרו לנו שאפשר להגיע ליעדנו רק מהעיר ליון ואני, בתור מנהיגת החבורה, הודעתי שאני לא נוסעת לליון כי יש שם נוכחות גדולה של חיילים גרמנים", מספרת פאני, "בלית ברירה ניגשתי לעובד מתחנת התחנה הרכבת, סיפרתי לו שההורים שלנו מחכים לנו והוא השיב שיש לשם רק רכבת שמובילה פחם ודברי דואר, אבל לא נוסעים. הוא נתן לכל חבורת הילדים שהיתה איתי לעלות ולשבת בין שקי הדואר, ובמבט לאחור אני לא מוציאה מכלל אפשרות שהוא היה קשור למחתרת הצרפתית".
לאחר שהחבורה הגיעה לאנסי, היא החלה את חלקה האחרון במסע עד לחציית הגבול, ולא פעם נקלעו הילדים לימי רעב. כך, לדוגמה, היה כאשר נמלטו לעבר השדות שליד אנסי, שלושה ימים בלבד לפני חציית הגבול. "התקרבתי לאחד הבתים הראשונים שראיתי באחד השדות ודפקתי על הדלת", נזכרת פאני, "בעלת הבית אמרה לי דרך החלון, 'כאן לא נותנים נדבות לצוענים'. אמרתי לה, 'אנחנו לא צוענים אנחנו ילדים יהודים'. כעבור כמה דקות הבת שלה יצאה ונתנה לנו אוכל, ובעלי הבית הזמינו אותנו להתארח אצלם".
הקשר עם המבריח נוצר באמצעות בעל הבית שבו התארחו הילדים. ב־10 בספטמבר 1943 הגיע המבריח ופקד על החבורה לעבור חמישה קילומטרים ב־45 דקות, עד שיגיעו לשטח השוויצרי. "הגדר היתה בגובה של כשני מטרים והמבריח הוא זה שחתך אותה משני צידי הגבול. תוך כדי שאנחנו מתחילים לנוע, אחד הילדים רץ בכיוון ההפוך ואני אמרתי לו, 'אתה עלול למות, אני ארביץ לך!' לא היתה לי ברירה אלא להפחיד אותו וכך הצלחתי להחזיר אותו אלינו. במהלך הבריחה גם חזרתי פעמיים כדי לחלץ ילדה בת 3. שמעתי שיורים עלינו וצעקתי לכל הילדים שיתחילו לרוץ בזיגזג כמו שלימדנו אותנו בבית הילדים כשנחש רודף אחריך. לאחר שחצינו את הגבול הגיע הצבא השוויצרי, והחיילים היו הראשונים לטפל בנו".
מימין: האחיות פאני, אריקה וז'ורז'טפאני בן עמי בילדותה
"מי יודע אם עוד נתראה"
עד מאי 1946, שנה לאחר סיום המלחמה, התגוררו פאני ושתי אחיותיה בשווייץ אצל קרובי משפחה שאותם ביקרו עוד לפני המלחמה. רק במהלך שנת 1947 למדה ממסמכים כי אביה נרצח במחנה מיידאנק ואמה נרצחה באושוויץ.
את אביה ראתה בפעם האחרונה באוגוסט 1939, כאשר שוטרים צרפתים עצרו זרים - יהודים ולא יהודים - שנכלאו בבית מעצר לאסירים פוליטיים. את אמה ראתה בפעם האחרונה כאשר נפרדה ממנה על רציף תחנת רכבת בנוכחות דודתה רוזה. באותה פרידה אמרה לה אמה משפט שנצרב בזיכרונה לעד: "מי יודע אם נתראה אי פעם".
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
שתי אחיותיה של פאני עלו מצרפת לישראל במחצית הראשונה של שנות ה־50 והיא - כמה שנים אחריהן. בישראל נישאה לבנימין בן עמי, חבר קיבוץ עין שמר, שנפטר לפני שמונה שנים. אחותה אריקה מתגוררת בחולון ואילו ז'ורז'ט, הצעירה מבין האחיות, נפטרה לפני שלוש שנים.
האם מישהו מקבוצת הילדים היה בקשר איתך לאחר המלחמה?
בן עמי: "כן, לפני שנה שודרה עלי כתבה בטלוויזיה ואדם בשם אלי התקשר לי. הוא מתגורר בראש פינה. הוא אמר לי אלף פעמים 'תודה, פאני, שהצלת החיים שלי'. אני זוכרת אותו. הוא היה אז בן 7. אני אפילו זוכרת את צבע העיניים שלו".
במסגרת טקס שייערך מחר ביער הקדושים, תקבל פאני את אות המציל היהודי מטעם המרכז העולמי של בני ברית והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ). הטקס, הנערך בשיתוף קק"ל, הוא היחיד מסוגו בעולם בסימן גבורתם של המצילים היהודים, ועד כה קיבלו את האות המכובד הזה קרוב ל־200 איש. סיפורה של פאני הונצח בספר "המפקדת הקטנה", פרי עטה של הסופרת גלילה רון־פדר (1986), ובסרט הצרפתי "המסע של פאני", שהוקרן לראשונה לפני שלוש שנים בפריז.
לסיום, יש לה מסר כמי שיש לה פרספקטיבה כיהודייה שורדת: "הרבה ישראלים צעירים נוסעים לברלין. הם יכולים לנסוע לאן שהם רוצים כדי לעשות מיליונים, אבל צריך שגם יחזרו לכאן. אנחנו זקוקים לישראל חזקה. מולדת אי אפשר לקנות בכסף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו