מגידי עתידות

"מה רצית שאעשה? שאירה בהם?", שאל מוטי ראובן, מאבטח במחסום ארז, בראיון טלפוני ששודר מייד בפתח חדשות הבוקר. "כל מה שראיתי זה נשים, ילדים, גל אדיר, אלפים באים אלי מתוך החושך. גם אם הייתי מרוקן עליהם את כל המחסנית, את שתי המחסניות, זה לא היה משנה כלום. בתוך דקה היו רומסים אותי... לא היו לנו הוראות פתיחה באש למקרה כזה. אף אחד לא דיבר איתנו על אפשרות פריצה של אלפי אזרחים". 

לא, זה לא קטע ממהדורת החדשות של השבוע החולף, אלא קטע מהפרולוג לספרו רב־המכר של מישקה בן־דוד, "הכריש" (הוצאת תכלת), שיצא לאור בשנה שעברה וחזה בדיוק מצמרר את אחד האיומים שניצבים היום בצמרת רשימת האתגרים של מערכת הביטחון וצה"ל. 

לאחרונה זוכה סוגת הספרים הדיסטופיים הישראליים לפריחה. בתקופה האחרונה הופיעו כמה וכמה רומנים מקוריים שניסו לנבא את עתיד המדינה, ובהם, נוסף על "הכריש", אפשר למנות את "השלישי" של ישי שריד, "גיבור" של אריק צ'רניאק ו"מחר יישבר השרב" של יצחק ניר. המכנה המשותף לכולם הוא תחזית קשה, עד כדי איום ממשי על קיומה של מדינת ישראל, כפי שאנחנו מכירים אותה. 

גל דומה של ספרים בסוגה הזאת זכור מהתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, אז חלחלה טראומת המלחמה לתודעה - הפרטית והציבורית - וסביר להניח שזה היה הרקע שעליו צמחה הספרות הדיסטופית. האומנם אנחנו נמצאים באותה נקודה היום? 

כדי לברר זאת כינסנו לרב־שיח מיוחד שלושה סופרים: אריק צ'רניאק, יצחק ניר ומישקה בן־דוד. לשלושתם ניסיון ביטחוני מבצעי, רלוונטי לתוכן הספרים שכתבו: ניר וצ'רניאק שירתו כטייסי קרב בחיל האוויר, בן־דוד מילא תפקיד בכיר במוסד. עבור צ'רניאק וניר מדובר בספרי ביכורים; בן־דוד הוא סופר ותיק ומוערך, שמאחוריו כ־15 רומנים וספרי עיון. 

בהכללה, אפשר לומר שכל אחד מהם רואה את הקטסטרופה מגיעה מכיוון אחר. "מחר יישבר השרב" מביט במדינת ישראל כחלק מתמונה גיאו־פוליטית רחבה, וטוען שאם נמשיך להיצמד לארה"ב - נמצא את עצמנו לבסוף עומדים על עברי פי פחת. "הכריש" מפתח את הסכסוך עם הפלשתינים, שאליהם מצטרפים ערביי ישראל כמקור האיום; "גיבור" מזהיר מפני השסעים החברתיים הפנימיים שבהינתן לחץ חיצוני - יתפוצצו וידרדרו את מדינת ישראל לתהום.

 

"אנו הופכים לזנב לשועלים"

"החשש שלי הוא שאנחנו מתקדמים לקטסטרופה", פתח בן־דוד, "בגלל כמה סיבות עיקריות. אני לא מרגיש שיש יתרון צבאי, כלכלי ואיכותי ברור של ישראל על פני מדינות ערב; אני לא מרגיש שיש תמיכה בינלאומית בישראל, כמו שחווינו בעשורים הראשונים של המדינה. להפך, אני רואה שתנועות, גם אם הן ממומנות, כמו ה־BDS, מצליחות. אני חושש שנוצרת מציאות שבה העולם יהיה מוכן לקבל את הפסקת קיומה של מדינת ישראל, בהנחה שהמחיר שיצטרך לשלם לא יהיה גבוה מדי. אני חושב שרוסיה וסין לא איתנו, וארה"ב, עם נשיא לא יציב, יכולה להתהפך עלינו. בזירה הקרובה יותר, אני חושב שעזה הולכת ומתפוצצת - ואנחנו הולכים לשלם על זה מחיר כבד. תהליכים דומים יכולים לקרות גם בגדה. בחזית הפנימית אני חושב שישראל יותר משוסעת ממה שהיתה אי פעם". 

ניר: "אני רוצה להוסיף שני דברים קריטיים: האחד, אני חושב שלמדינת ישראל אין קיום פיזי ללא מעצמה עולמית שתומכת בה. אנחנו זנב לאריות, ויכול להיות שאנחנו הופכים לזנב לשועלים. והשני - אני חושב שארה"ב, שבסוף המאה ה־20 היתה המעצמה היחידה, נמצאת בתהליך שקיעה. זה ייקח אולי 30-20 שנה, אבל זה יקרה. והכוח העולה - עולה במזרח. זו סין, ובמידה מסוימת הודו.

 

"חיל האוויר לא צריך להתרברב". יצחק ניר בימיו בחיל האוויר 

 

"אם נפספס את האימפריה הסינית ונשליך את כל יהבנו על ארה"ב, אנחנו עלולים לגלות יום אחד שאומרים לנו: 'חבר'ה, היה נעים מאוד, אבל מעכשיו אתם לעצמכם'. וכשזה יקרה, אם לא יתרחשו דברים שכרגע אי אפשר לחזות אותם, לאיראנים יהיו פצצות אטום ויהיו להם טילים שיכולים לשאת אותן. זה לא יהיה תהליך שאפשר למנוע אותו, אפילו בהתערבות צבאית כזאת או אחרת - ואז האומה היהודית בישראל תעמוד בפני איום קיומי יומיומי. חיים תחת איום כזה זה לא סידור. תחת מטריית איום אטומי, כל האיומים הידועים יכולים להיות הרבה יותר מסוכנים".

לדוגמה?

ניר: "יש פה רוב לאנשי חיל האוויר, אז אתן דוגמה מהחיל שלנו. הדוברים הרשמיים של ישראל, אפילו כמה ממפקדי חיל האוויר לשעבר, נוהגים להתפאר ש'חיל האוויר הישראלי יחזיר כל מדינה שתתקוף אותנו ברצינות לתקופת האבן'. לדעתי, אלה דברי רהב. את חיל האוויר שלנו אפשר לעצור בקלות. כמו שאנחנו עצרנו את חילות האוויר הערביים ב־67', ואני הייתי שם. יש להם כמות עצומה של טילים; קל מאוד לסגור באמצעותם מסלול המראה. גשם של טילים מכוונים ומתואמים, ואז מטוסי החמקן עומדים על הקרקע ואף אחד לא יכול להמריא. איפה הזרוע הארוכה שלנו אז?"

 

מתי ישמטו את השטיח?

בספר של צ'רניאק יש תיאור דומה של מטוסי חיל האוויר, שעומדים על המסלולים ואינם יכולים להמריא בגלל סופת חול, וגם אצל בן־דוד - הרוסים מפציצים את שדות התעופה הצבאיים ומונעים מישראל לממש את יתרונה האווירי.

צ'רניאק: "אני בעיקר מוטרד מהשסעים בחברה הישראלית. המצב החברתי־פוליטי שברירי, ואני חושש שהוא יקצין עוד, בשיח: בקבוצות שמתעמתות אחת עם השנייה, במתח שבין הממשלה לגורמי אכיפת החוק, בניסיונות הפגיעה בבתי המשפט וכך הלאה. דווקא מהאיום הצבאי אני פחות מוטרד. אני חושב שמלחמה קונבנציונלית תיתכן רק באמת במצבי קיצון. 

"איך להתמודד עם מצב של איראן גרעינית? זה יקרה בסופו של דבר. בסוף, לכל המדינות מסביב יהיה משהו גרעיני. אני מסכים עם החברים פה, שישראל לא יכולה להתקיים בזכות עצמה. אולי כדאי למהר: עכשיו יש נשיא אוהד בארה"ב, ומחר יכול להיות נשיא לא אוהד, ואתה לא יודע מתי ישמטו את השטיח הזה". 

מישקה, עד כמה החזון האפוקליפטי שציירת עבור המדינה מתכתב עם החזון שהעלית בספר?

בן־דוד: "החזון היה המוטיבציה לכתוב את הספר, כי ראיתי בעיני רוחי איך בקלות רבה זה יכול לקרות. לא צריך להתחיל באיראן גרעינית, מספיק שתתחיל במה שיכול לקרות בכל יום, כמו מצעד אזרחי על הגדרות או אנשי חמאס שיוצאים ממנהרה ותופסים בני ערובה. ישראל מפציצה בעזה, העזתים יורים, חיזבאללה מצטרף, והנה - הכל נדלק. אותו דבר המצעד מעזה, שבימים האחרונים אני שומע את העזתים מדברים עליו. הם עומדים להקים מחנות פליטים לאורך הגבול ולהצעיד נשים, ילדים וקשישים, ואני רואה איך ישראל, כמדינה דמוקרטית, מתקשה להתמודד עם סיטואציה כזאת. וזה עוד היום, כשמצבנו הגיאו־פוליטי סביר. 

 

כריכת הספר "הכריש"

 

"בוא ניקח את זה כמה שנים קדימה. תיארתי כמה דברים סבירים שיכולים לקרות, למשל שהאחים המוסלמים חוזרים לשלוט במצרים. כבר היום אין לנו שליטה על גודל הצבא המצרי שנמצא בסיני. בגלל המלחמה בטרור אנחנו מעודדים אותם והם מכניסים יותר כוחות ממה שאנחנו מתירים להם. אבל במצב שבו האחים המוסלמים חוזרים לשלוט במצרים, אני בקלות יכול לראות מצב שהצבא המצרי, שהוא ענק, בגודל של הצבא הישראלי - מתחיל להיכנס לסיני, וזה משנה לגמרי את מאזן הכוחות פה. 

"חיל היבשה הישראלי לא בנוי ולא ערוך כלל להתמודד במלחמה רב־חזיתית. זה כשל מובנה. הוא בקושי ערוך להתמודד בצפון עם סוריה ולבנון יחד. אם יתווספו המצרים, ואם אחר כך - בגלל לחץ פלשתיני - גם הירדנים ייכנסו למערכה כמו שאני מתאר, אנחנו בבעיה. בעניין חיל האוויר, כמו שאמרו חבריי פה, אלה יכולים להיות טילים שנופלים על המסלולים והמטוסים לא יכולים להמריא, וזה יכול להיות אובך נוראי, או שזה יכול להיות גם מה שאני תיארתי, שישראל מפציצה בסוריה, והרוסים אומרים לא, סוריה היא בת חסותנו, ואם אתם תפציצו, אנחנו נגרום לכם נזק. לזה אין לנו פתרון. 

"המציאות שאני חושש ממנה מתכתבת אחד לאחד עם הספר, כי תיארתי אותה ללא כחל ושרק והלכתי איתה לפי מה שאני מבין שהם יחסי הכוחות האמיתיים ולפי ההתפתחויות הסבירות, עד שזה מוביל אותנו למצב המתואר בספר הזה. הפתרון הוא הפתרון של צוללת נושאת טילים גרעיניים, שהיא נשארת המגן האחרון של מדינת ישראל". 

 

לשבור את הדלת

"הוא משך אותה הלאה לכיוון כיכר אתרים ובריכת גורדון. נשים צווחו ליד מלון רנסנס. החלונות של סניף ארומה היו שבורים. ההמון הזועק נדחף ונדחק סביבם לכיוון המרינה... זרם האנשים המפוחדים התגבר מאחוריהם... אנשים ניסו לטפס על הגדרות בכדי להגיע אל הסירות... הם טיפסו אחד על השני... הלחץ הלך וגבר והגדרות החלו לקרוס פנימה... הגוץ הניף את המקל שלו והוריד אותו על ראש של מישהו, אישה מבוגרת הושלכה בכוח מהסירה שעמדה מימינם, ראשה נחבט בקצה הקשה של הרציף והיא נפלה לתוך המים..." (מתוך: "גיבור", לוקוס וידיעות ספרים). 

אריק, ב"גיבור" יש כמה תמונות קשות מאוד. יש סצנה אחת שנחרתה בזיכרוני: שני חיילים עוצרים את אמו של הגיבור במחסום בפינת שאול המלך־ויצמן ומפילים אותה ארצה. אתה באמת מאמין שהחברה הישראלית יכולה להגיע לנקודות שפל כאלה? 

צ'רניאק: "זה מה שמפתיע אותך? שחייל ידחוף ויפיל אישה? תן לי להאיר את עיניך בכל מה שקשור לאלימות של חיילים נגד אזרחים. קל מאוד להכניס רעיונות לחיילים צעירים. אני זוכר שאני, כחייל בן 18, נשלחתי לעזה, ועמדתי וכיוונתי את הנשק שלי אל ילד שעמד עם כפכפים ליד אוטו. אני לא יודע למה. זה נראה לי הגיוני אז: כדי שהוא לא יפגע בי, אני מכוון קודם. חייל ישראלי יכול בקלות לראות אזרח של המדינה כאויב שלו, כבוגד. מספיקה פרובוקציה קטנה, שמישהו ידחף אותו, שמישהו יעמוד לו מול הפנים. יש סיטואציות יותר קיצוניות: אם אשתך נעלמה, ואין לילדים שלך אוכל, ואתה מריח ריח של מרק מהקומה למעלה, ואתה מת מרעב, ואין אוכל בבית; אתה דופק בדלת של השכנים ואתה רואה שיש להם המון אוכל והם לא נותנים לך, אז לא תשבור את הדלת ותיקח לילדים שלך?" 

 

"מתאר התנהגות גלובלית של בני אדם". אריק צ'רניאק ובנו בעת השירות בחיל האוויר

 

אנחנו רגילים לראות מראות פוסט־אפוקליפטיים כאלה בספרים ובסרטים אמריקניים, כמו "הדרך" של קורמק מקארתי, או בכל סדרות הזומבים, אבל פה, בישראל? 

צ'רניאק: "מה מיוחד באנשי הארץ שלנו, שבמצב של זומבים פוסט־אפוקליפטיים הם לא יתנהגו בדיוק כמו האמריקנים? אני לא חושב שיש משהו שונה באזרח ישראלי ממוצע, יחסית לאזרח צרפתי או אמריקני. בסופו של דבר כולנו בני אדם, מה אתה חושב שיש פה שימנע את המצב הזה?" 

אולי סולידריות הדדית?

צ'רניאק: "מי שנדמה לו שבגלל שזו מדינה של יהודים, הממוצע המוסרי אוטומטית גבוה יותר - טועה בגדול. אני חושב שבכל מדינה שהיתה במלחמה או במצוקה, אזרחים עזרו זה לזה. בבריטניה אין סיפורים על איך הם עזרו יפה אחד לשני בזמן הבליץ? ובגרמניה הם לא עזרו אחד לשני במלחמה? זו התנהגות גלובלית של בני אדם. ומצד אחר - בגטאות, יהודים לא הלשינו על יהודים? 

"ברור שאני מצפה שישראלים במלחמה, שהיא לא סכנה קיומית, יעזרו אחד לשני. אבל מגיע רגע מסוים, כשאתה מבין שאתה נאבק על החיים שלך במקביל לאנשים אחרים, שאינסטינקט השרידות גובר. לדוגמה: אתה עומד על החוף, כמו בדנקרק. אתה עומד בשורה עם כולם או שאתה עוקף? אפילו אצל הבריטים, שהעמידה בתור טבועה אצלם עמוק בדם, גיבור הסרט עוקף את כולם ומנסה להתגנב בכל מיני דרכים ראשון לספינות הפינוי. אז ישראל, שבה מושג התור הוא קונספט לא ברור, שאנשים הורגים אחד את השני בכבישים, אתה באמת חושב שבמצב קיצוני, כשאתה נלחם כדי להציל את הילדים שלך, פתאום אנשים יתנהגו נורמלי? 'אוקיי, אתה הגעת קודם, אז תברח לפניי'? זה לא מה שהולך לקרות כאן". 

 

"חיים במדינה ללא חזון" 

"עוד שאלה קטנה, ג'רמיה! קרא אליו אביה... אילו היית ראש הממשלה שלכם, מה היה חסר לך כדי לקבל את הצעתנו?' גרשון הביט בו מופתע, אך לא ענה... המשיך לשתוק בעומדו בפתח. ואז שאף שאיפה עמוקה, נעץ את עיניו בעיניים החומות שגבותיהן מורמות בשאלה, והפטיר לאט ובשקט: 'מרחץ דמים, שלעומתו כל מלחמותינו עד היום יחווירו'" (מתוך: "מחר יישבר השרב", כנרת). 

יצחק, הספר שלך שונה, כי הוא בא למנוע את הדיסטופיה. מה הפתרון שלך? 

ניר: "מה שנראה לי שמואץ עכשיו הוא שהשאלה 'מדינה אחת או שתיים' כבר חסרת משמעות. אנחנו והערבים סביבנו תאומי סיאם, וככל שיעבור הזמן לא יהיה ניתן להפריד בינינו. בעוד דור או שניים, מהנהר לים נהיה ישות אחת, אני חושב שעם רוב ערבי, ורוב האנשים כאן לא רוצים את הדבר הזה. כדי שזה לא יקרה, אנחנו חייבים לאמץ חזון חדש: ניפרד, או שנעשה אוטונומיות חלקיות, או שנלך לשיטת בנט של מדינת כל אזרחיה, ובסוף נשלוט לעד בכוח החרב - זה לא יעבוד. 

"אני ניסיתי לצייר סצנריו אוטופי, שאומר אחרת. הכוח העולה, סין לדוגמה, אומר: 'חבר'ה, יש לנו אינטרסים גדולים במזרח התיכון, ועבור האינטרסים שלנו אנחנו מוכנים לקבל עליכם סוג של אחריות. אתם, בתמורה, תיתנו לנו אפשרות להשביע את הרעב האדיר שלנו למזון ולחומרי גלם עבור מיליארד וחצי סינים היום, ו־3 מיליארד בעתיד. האופן שנקבל עליכם אחריות הוא חכירה ל־100 שנים. אחרי 100 שנים מה שנראה היום חשוב כבר לא ייראה חשוב, והכל ישתנה. בינתיים אנחנו נפתח את האזור פיתוח כלכלי מואץ, תמורת זה שאתם מקפיאים את הסכסוך. 

 

כריכת הספר "הגיבור"

 

"בעוד 100 שנה, כמו בהונג קונג, נחזיר את האזור לכם ולשכנים שלכם, ואתם תחליטו איך אתם רוצים להתקדם. אני חושב שפתרון כזה הוא סוג של חשיבה שלא קיימת. חזון שלא קיים. אם נזכיר את האמירה המפורסמת 'באין חזון ייפרע עם', היום אנחנו חיים במדינה ללא חזון. אני לא רוצה את מרחץ הדמים שמציע גיבור הספר שלי - גם שני חבריי שיושבים כאן - כתנאי הכרחי לשינוי. אנחנו חייבים חשיבה אחרת שלא נותנת למלחמה כזו בכלל הזדמנות". 

לפי התחזיות שלכם, החזון הציוני בא עם תאריך תפוגה. מצד שני, אין להתעלם מההישגים של המדינה. אתה באמת מאמין שיום אחד זה ייגמר?

בן־דוד: "למדינת ישראל יש הישגים עצומים כמעט בכל התחומים. לקבוצות גדולות באוכלוסייה טוב פה. בכל מדדי האושר שמתפרסמים, ישראל במקום גבוה מאוד, למרות הסכנה הקיומית. אני חושב שאלה שתי מציאויות שלא מבטלות זו את זו, והחוכמה של מנהיגים צריכה להיות איך לא להתעלם מהן. צריך לקדם את כל ההצלחות של ישראל ולקדם את הפתרונות למצב הגיאו־פוליטי שמאיים עלינו. מבחינה צבאית טהורה, אני חושב שהתקופה הארוכה של שקט יחסי, והעובדה שאין לנו כרגע עימות עם מדינה אלא עימות בעצימות נמוכה עם ארגוני טרור - גרמו לזה שבתפיסת הביטחון שלנו נוצרו חורים. שהצבא שלנו לא ערוך להתמודד עם צבאות סדירים. רק עכשיו התקבלה החלטה להקים 'חיל טילים', שיכול להוות תשובה לשיתוק חיל האוויר במקרה של מלחמה כוללת".

 

תוכנית שלום מרחיקת לכת 

גם מהאיום הפנימי בן־דוד מודאג: "אני חושב שאין התארגנות אמיתית למצבי קיצון, ובעיקר לא למקרה של מרד ערבי חדש בתוך גבולות המדינה. אין התמודדות אמיתית עם האפשרות שבמצב של מלחמה, ערביי ישראל - בחלקם - יצטרפו לאויבינו. אני חושב שאין לזה תשובה ברמה של ההיערכות הפוליטית והצבאית. אני חושב שאין יחידות, שבהגדרת התפקיד שלהן מוגדרת אחריות לפרוץ את ואדי ערה או לפתוח את כביש 6 במקרה שערביי ישראל שחיים לאורכם משתלטים עליהם ומונעים תנועה חופשית. אני חושב שהדברים האלה צריכים לקבל תשובה. 

"אבל בנשימה אחת אני רוצה לומר שלא משנה מה הפתרונות שניתן, כי הם יאפשרו לנו לצלוח את 

30-20 השנים הבאות. אין שום אימפריה ששרדה לאורך דורות. אני מסתכל על זו היוונית או הרומאית, ששלטו על כל העולם הידוע אז, ונעלמו. תראה את בריה"מ - אימפריה אדירה שהתפרקה מהיום למחר. אז אנחנו לא אימפריה, וגם אילו היינו, לא היינו שורדים 200 או 300 שנה". 

אבל אנגליה שורדת 1,000 שנה לפחות, אם לא יותר מזה.

בן־דוד: "אנגליה לא במצב שמישהו מאתגר את קיומה כאנגליה. היו הרבה שאתגרו את קיומה של האימפריה הבריטית. גם אנגליה עוד תעבור מהפכים: סקוטלנד רוצה לפרוש, אנחנו נראה את אירלנד, את וויילס; בלגיה תתפרק לשתי מדינות, דברים דומים יקרו בכל העולם. שום מדינה, אם היא לא מדינה של עם אחד, שאין לשום עם אחר תביעות עליה, לא נשארת לדורות". 

אז מה עושים? יצחק ניר מציע להתחבר לסינים ולהקפיא את הסכסוך ל־100 שנה, ואתם? 

צ'רניאק: "עד לפני אפילו 70 שנה הרבה יותר סכסוכים היו אלימים, והם שקבעו גבולות של מדינות. הדבר הזה משתנה. גם אם אנגליה תתפרק ובלגיה תתפרק, זה כנראה לא יהיה באלימות אלא במהלכים פוליטיים, כמו ה'ברקזיט'. אולם כשמסתכלים על ישראל, צריך גם לזכור שכמיעוט אתני, מדובר על קבוצה אתנוגרפית ייחודית ששרדה אלפי שנים, עם כל המאפיינים הייחודיים לה. אני לא רואה כל כך איך יהודים בעולם נעלמים. אז לישראל יש קודם כל רשת ביטחון של יהדות גלובלית, שזה כבר נחמד לדעת. אין את זה למדינות אחרות באותו גודל, שנמצאות סביבנו. זה משחק לזכותנו. 

 

כריכת הספר "מחר יישבר השרב"

 

"האם בעתיד ישראל תהיה מדינה ישראלית עם מיעוט יהודי, או שתהיה מדינה יהודית? ברור שכל מי שעיניו בראשו מבין שהפתרון העדיף הוא שתי מדינות, ולאפשר הגירה קלה אליה, כדי שישראל תוכל לשמר איזושהי זהות של רוב יהודי. פנימית, השסע בעם מבוסס במידה רבה על הסכסוך. ברגע שהמכשול הזה יוסר, כנראה גובה הלהבות ורמות ההסתה יירדו. צריך לעשות שלום. זו האופציה שלי". 

בן־דוד: "אני מסכים שאם היה שלום, כל השסעים האחרים היו נרגעים במידה רבה. אחרי אירועי אוקטובר 2000 נקראתי להיות יועץ אסטרטגי לאהוד ברק. התגבשה אצלי תפיסה שהבעיה שצריך לפתור, שתקרין על כל האזור, היא בעיית ערביי ישראל. התוכנית שלי בערך כזו: מחלקים את מדינת ישראל לכ־25 אזורים; 5 אזורים הם ערביים באופן מובהק ו־20 אזורים הם יהודיים באופן מובהק. כל אזור כזה מקבל סוג של אוטונומיה, דוגמת קנטון שוויצרי, ומוקם בית עליון שבו לכל קנטון יהיה מספר שווה של נציגים. 

"במצב כזה קורים שני דברים: 1. בבית העליון, שבדומה לסנאט בארה"ב יהיה הבית העיקרי, יהיה תמיד רוב יהודי של 80%. בכך מנטרלים את הבעיה הדמוגרפית, והרוב היהודי במדינה נשמר. 2. המבנה הפרלמנטרי הזה מאפשר לתת לכל אחד מהקנטונים כמה שיותר חופש. האינטרס של תושבי הקנטון, גם הערבי, יהיה להשתלב במדינת ישראל ולעבוד בה, וזה ימנע חלק גדול מאוד מהמתחים שקיימים היום עם ערביי ישראל. 

"צריך ואפשר להציג תוכנית שלום מרחיקת לכת, שתענה על הדרישות הבסיסיות של היהודים ושל הערבים בישראל ובפלשתין, ובמקביל צריך ואפשר לסתום את הפרצות במערכת הביטחונית שלנו, כדי שגם בהינתן כישלון של מאמצי השלום, נהיה ערוכים לכל רעה. אנחנו עם חפץ חיים, דבר שמוכח כבר 3,000 שנה, שידע לצאת ממצרים עמוקים וצרים מאלה שאנחנו נתונים בהם עכשיו. מה שדרוש הוא ראייה נכוחה של הסכנות שבפניהן ניצבת המדינה, גיבוש פתרונות וביצוע אמיץ שלהם. אני מאמין שגם שכנינו יבינו שמשוואת הכוחות היא כזו, שהפתרון היחיד שימנע קטסטרופה הוא הידברות והסדרי שלום". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו