"היינו זוג שהכל בא לו בקלות, אבל אז הגיעה הכאפה"

ערב צאתם ל"מירוץ למיליון" עלו טוהר ואוולין חיימוביץ' לבית הקברות בראשון לציון, שם קבור בנם הבכור, לני, שנפטר בגיל שנה וחצי ממחלה נדירה.

"ממש במקרה, יום לפני שיצאנו למירוץ היה יום האזכרה שלו", אומרת אוולין, "בדיוק שנתיים מאז שהוא נפטר".

טוהר: "יש לי צורך ממש פיזי להיות שם לידו ולשייך אותו לחוויות שאנחנו עוברים בחיים, כך שהיינו הולכים לשם גם אם זה היה בתאריך אחר. אני לא יודע למה, אבל מרגיש לי הרבה יותר אמיתי לשבת שם ולשתף אותו".

מה אמרתם לו?

טוהר: "ישבתי שם וסיפרתי לו שאנחנו יוצאים למירוץ. מייד כשחזרנו מהמירוץ סיפרתי לו איך היה והודיתי לו על זה שהוא היה איתנו. אני כל הזמן מדבר איתו. לפעמים אני יוצא מבית הקברות ואומר לעצמי, מה קרה פה עכשיו? זה מרגיש לי כמו סצנה מסרט".

סיפרתם לו שניצחתם? 

"עוד לא הספקנו, אבל אני מאמין שזה יקרה כבר היום או מחר".

הם עדיין לא מעכלים את הזכייה, אוולין אומרת ש"זה ממש סוריאליסטי. ביום שיצאנו למשימה האחרונה עשינו לעצמנו דמיון מודרך, וזו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי להגיד לעצמי בקול רם את המשפט 'טוהר ואוולין, אתם הזוג שהגעתם במקום הראשון'. עד אז אתה לא מסוגל להגיד את זה כי אתה מפחד שזה לא יקרה. דווקא לפני המשימה האחרונה החלטנו שאנחנו מכוונים לשם, וכשזה קרה על השטיח זה הרגיש הכי פנטזיה. זה לא היה אמיתי". 

טוהר: "את היית ממש מוזרה על השטיח. הסתכלתי עלייך מהצד ואמרתי לעצמי, מה קורה לבחורה הזאת?"

אוולין: "זה כמו אדרנלין של לידה. הגוף בהתרגשות ואתה לא שולט בו. אחר כך היתה לי ירידת מתח, השרירים שלי היו תפוסים ולא הצלחתי אפילו לחייך". 

טוהר: "היא הראשונה בתולדות 'המירוץ' שרון שחר הודיע לה שניצחה, והיא נכנסה לאוטו ונרדמה". 

מה עשיתם כשחזרתם הביתה?

אוולין: "היו אצלנו חברים, וכשנכנסנו פיזרו עלינו מפיות מנייר והיתה אווירה שמחה. אחרי שהם הלכו, ניסינו לענות לפחות לחצי מהאנשים שכתבו לנו. הרגשנו את השמחה של האנשים, הרגשנו שממש התפללו בשבילנו והיה חשוב לנו להגיד תודה לאנשים שלא דיברנו איתם 20 שנה. למפקדת מהצבא, לרופאה המומחית שטיפלה בלני כשהיה חולה, לחברים מהעבודה". 

טוהר: "אני קיבלתי הרבה הודעות מאנשים שאנחנו לא מכירים בכלל". 

מה תעשו בכסף?

אוולין: "טוהר כבר הכין תוכנית מאוד מסודרת, עם גבולות גזרה מאוד ברורים". 

טוהר: "כי את אם לא עושים לך גבולות גזרה, אנחנו יודעים מה קורה. בכל מקרה, עשרה אחוזים מהפרס יועברו לתרומה לחקר מחלות יתומות ולבית חולים דנה, שבו לני היה מאושפז". 

אוולין: "חוץ מזה נשקיע קצת בדירה, אולי נשדרג את הרכב, וגם איזה תיק וזוג נעליים".

טוהר יודע על השדרוג הזה של הרכב או שהוא שומע על זה עכשיו?

אוולין: "עדיף לו שדרוג של הרכב מאשר לפתוח את זה למשא ומתן. דרך אגב, ברחוב הדבר שאני שומעת כל הזמן זה 'בעלך כזה מושלם, מה את צריכה את המיליון אם יש לך דבר כזה בבית'". 

טוהר: "אני רק רוצה להתחבא מתחת לשולחן. זה מביך אותי ברמות אחרות". 

טוהר ("אמא שלי הקדימה את זמנה ובחרה לי את השם"), בן 36, עובד כיזם בתחום הנדל"ן ביוון. אוולין, בת 32, נולדה בבריה"מ ועלתה ארצה בגיל 5. היא עובדת בקבלת קהל במע"מ. שניהם גדלו בראשון לציון.

"מאוד חששתי שיהיה לי לא נעים ושאולי ההשתתפות שלי במירוץ תפריע לי בעבודה", היא אומרת, "אבל האמת היא שזה ממש לא הפריע כי אנשים באים מנעימות, והיה כיף לשמוע. גם בעבודה מאוד פרגנו". 

הזוגיות שלהם, לפחות זו שהתקבלה על המסך, מעוררת קנאה. זוג יפה ומרשים מבחוץ ומבפנים. היא בוכה והוא מרגיע, הוא כועס והיא נעלבת, הוא מדבר והיא מתפרצת לדבריו. בסוף תמיד הם מוצאים איכשהו את האמצע - ומזנקים קדימה.

(צילום: כפיר זיו, סטיילינג: רעות אופיר,  איפור: מור ז'יבליק, שמלה: צימרמן לפקטורי 54,  תכשיטים: פדני, חולצה: קסטרו, מכנסיים: פקטורי 54, צולם בסטודיו 57)

הם הכירו לפני שמונה שנים, כשהיא באה לעבוד כברמנית בבר שבבעלותו. ארבעה חודשים אחרי הדייט הראשון, עברו לגור יחד. הברמנית המתחילה התקדמה לתפקיד ניהול, ומשם לתפקיד אשתו. "קידמתי אותה כי היא היתה יפה", הוא צוחק, "בהמשך גיליתי שיש גם איכות. סיפור קלאסי של בעלים של מקום עם הברמנית הכי יפה שכולם חגים סביבה". 

אוולין: "יש לו יצר תחרותיות, הוא חייב להוכיח לכולם שהוא זה שהשיג, אבל עד היום הוא לא מבין באיזה פח הוא נפל. כל מערכות היחסים לפני טוהר גרמו לי להבין איך אני רוצה שייראה הבן זוג שלי. הגעתי אליו אחרי מערכת יחסים של ארבע שנים בערך, וזה פשוט היה זה. הכל קרה כל כך מהר". 

טוהר, לך היו מערכות יחסים לפניה?

"אוולין: "כן, היו לו כל מיני". 

טוהר: "מה כואב לך? (צוחק). היו לי שתיים־שלוש רציניות, אבל אז היא באה וסחפה אותי".

שנה וחצי לאחר שנישאו נולד לני. "עד אז הכל היה מושלם", אומרת אוולין, "זוגיות טובה, היריון קל, לידה קצרה ומשקל בול. בגלל זה אני שונאת היום את המילה הזאת, 'מושלם'".

טוהר: "היינו זוג שהכל בא לו בקלות. צעירים, מתפרנסים יפה, חיים טוב, חברים ומשפחה. הכל לפי הספר, בצורה הכי טובה. היינו הזוג הזה ששום דבר לא נגע בו. אבל אז הגיעה הכאפה". 

•  •  •

"לני היה מקיא הרבה, ואמרו לי שזה מאוד שכיח אצל תינוקות", נזכרת אוולין, "עד שבאחד הימים, בגיל ארבעה חודשים, הוא הקיא בלי סוף, והחלטתי שאני הולכת לרופא בלי תור ומבקשת שהוא יתכלס את העניין, כי זה כבר נמשך יותר מדי זמן.

"הרופא שלח אותי למיון. עשו לו המון בדיקות, וב־MRI של המוח גילו שיש לו מחלת אלכסנדר". 

מחלת אלכסנדר היא מחלה גנטית נדירה, שמתגלה באחד מכל מיליון ילדים ופוגעת במערכת העצבים המרכזית וגורמת למערכות הגוף להפסיק לעבוד בהדרגה, החל במוח ועד לפגיעה במערכת הנשימה ומוות.

אוולין: "יושבת מולך רופאה ואומרת לך שזו מחלה מאוד קשה, שתוחלת החיים שלה בספרים היא שנתיים".

זה משהו שאפשר היה לזהות בהיריון?

אוולין: "לא היה אפשר בשום צורה. עשינו בדיקות גנטיות בזמן ההיריון, ואנחנו לא נשאים של הגן. הסיכוי שזה יקרה הוא אפסי".

מה עבר עליכם מאותו רגע?

טוהר: "זאת סטירה. אף אחד לא הכין אותנו לזה. לני הוא הבן הבכור שלנו והנכד הראשון של שתי המשפחות. היו כמה ימים סופר מורכבים עם המשפחה והחברים. היה קשה מאוד להכיל את הדבר הזה, לראות את כולם מפורקים". 

אוולין: "בהתחלה אתה שואל את כל השאלות הרגילות, למה דווקא אנחנו, למה דווקא הוא. אבל ידענו שאנחנו צריכים לטפל בילד, ושאין לנו זמן להתפרק. טוהר לא אהב להתעסק במה שהולך לקרות, ואני רציתי כל הזמן לדעת לקראת מה אני הולכת.

"קיבלנו החלטה בקול רם שנעבור יום ביומו, בלי לחשוב קדימה, כי אז כל הפחדים והחרדות צצים. בכל פעם שעברו לי מחשבות על העתיד, הוא היה אומר לי: אנחנו כאן ועכשיו, וזה היה מחזיר אותנו לאיזון. היו לנו גם כמה עוגנים, כמו שיעור תורה שהיה מאפּס אותנו, טיפול זוגי ושגרה שניסינו לבנות לנו כל הזמן. 

"ההחלטה הכי גדולה שקיבלנו היתה לעשות עבורו הכל, כדי שלא יהיו חרטות אחר כך. אני לא חזרתי לעבודה. הבאנו פיזיותרפיסטית ארבע פעמים בשבוע, בילינו איתו כמה שיותר ועשינו את כל הדברים כדי שאחר כך לא נשאל את עצמנו למה לא עשינו".

טוהר: "אתה רואה לנגד עיניך את ההידרדרות, אבל זה בא והולך. היו שבועות קשים שהוא היה מאושפז עם הרבה פרכוסים והקאות, ואז הפסקה של חודש וחצי, שאתה בבית וכאילו הכל בסדר, אבל בפועל המערכות כל הזמן הולכות ומידרדרות.

"היה לנו ילד שמחייך, ופתאום הוא הפסיק לחייך. היה לנו ילד שידע להחזיק כוס, ובשלב מסוים הוא כבר לא היה יכול. למרות הכל, ניסינו להתייחס אליו כאל ילד רגיל ולחוות חוויות של משפחה רגילה, ולא משפחה עם ילד שיש לו זמן קצוב. לכן גם יצאנו לטייל והלכנו לים ועשינו כל מה שמשפחות רגילות עושות.

"למרות זאת, אתה יודע כל הזמן לאן זה הולך. ביום שישבנו מול הרופא הבנו שזה לא משתמע לשתי פנים, אין פה ניסים ואין פה תרופה. פשוט אין. הסוף הוא ברור וידוע מראש, ומאותו הרגע זה שם". 

אוולין: "ברגע שהתאפסנו, ניסינו בעיקר להקל את הסיטואציה. דיברנו עם הורים שעברו אותו הדבר, שאמרו לנו מה עזר להם. חשבנו כל הזמן איך להקל עליו, כדי שמה שנותר לו יהיה הכי קל שיש". 

"שבועיים לפני שהוא נפטר אמרתי שאני מרגישה שזה הולך לקרות", הדמעות זולגות על לחייה של אוולין, "העצה הכי טובה שקיבלתי היא להתחיל להגיד לעצמי בקול רם איך אני רוצה שזה יקרה". 

איך רצית שזה יקרה?

"אמרתי שאני רוצה שרק טוהר ואני נהיה איתו, ושזה יהיה בלי סבל. וכך זה באמת היה. זו היתה פרידה בלי חרטות. ביקשנו שלא תהיה התערבות חיצונית, שאנחנו נחליט מתי לנתק אותו מההנשמה כי העדפנו את איכות החיים על פני הכמות, ובשלב הזה הוא כבר היה צמח.

"הוא נתן לנו שעה וחצי לשבת לדבר איתו, לבכות, לצחוק, להגיד לו הכל. וברגע שנגמרו המילים, הוא הלך".

גם עיניו של טוהר דומעות. "ישבנו איתו והתרגשנו ובכינו וצחקנו, וגם עכשיו כשאנחנו מדברים על זה זו הזיה. הוא לא היה יכול לשמוע אותנו, אבל העברנו לו את המסר של כמה הוא היה חשוב לנו ואיזו מתנה גדולה קיבלנו, גם אם לתקופה מאוד קצרה. תדמיין זוג צעיר שיושב מול הבן שלהם ונפרד ממנו עד הנשימה האחרונה". 

אוולין: "לא הרבה פעמים יוצא לך להגיד את כל מה שאתה רוצה לבן אדם שעומד למות, ועם לני היתה לנו פרידה מושלמת. לא יכולנו לצפות ליותר מזה".

טוהר: "כשהוא נפטר, הוא נראה כמו מלאך. זה קצת הזוי, אבל בשנה וחצי שהוא חי הוא הלך ונהיה יותר ויותר יפה. ואני לא אומר את זה בגלל שהוא הבן שלנו, הוא היה בלונדיני יפהפה עם עיניים כחולות. עד היום, כשאנחנו מסתכלים על תמונות, אנחנו מופתעים מהשינוי במראה שלו". 

אתם מסתכלים הרבה בתמונות שלו?

אוולין: "יש לנו תמונות שלו בסלון, אבל בסרטוני וידאו קצת יותר קשה לצפות. כשהיינו בתוך התהליך ידענו שהוא לא רגיל, אבל התייחסנו אליו כאל רגיל. כשהוא נפטר וראינו קצת דברים שצילמנו, הבנתי כמה זה לא רגיל וכמה קשה לראות את זה מהצד. הוא כל הזמן מדובר ונוכח בחיים שלנו". 

שבוע אחרי המוות בחרתם לנסוע לתאילנד.

טוהר: "אתה יושב בשבעה עם מאות אנשים, כל יום משבע בבוקר ועד הלילה, וזה קשה. אנחנו את השבעה שלנו חווינו בשבוע שבו הודיעו לנו שהוא חולה. כשהוא נפטר, שחררנו אותו בהכי טוב והיינו מאוד שלמים עם הסוף הזה. אבל בשבעה מצאנו את עצמנו מנחמים ומחזקים אחרים, והחלטנו שיום אחרי, אנחנו לא רוצים להיות פה אפילו דקה".

אוולין: "אני בכלל לא הבנתי מה עובר עלי בשבעה, רק אכלתי וצחקתי, ואז אני שומעת מהצד מישהי שאומרת, 'מסכנה, היא לא מעכלת', ויודעת שאני מעכלת את זה כבר שנה. מישהי אחרת באה ואמרה לי, 'אני במקומך הייתי קופצת מהגג'.

"ההחלטה לנסוע היתה יותר ממקום של 'הבנו, תנו לנו להיות לבד'. אנשים יכולים לחשוב שהיא מוזרה, אבל הרגשנו שאנחנו חייבים את זה". 

טוהר: "זה לא שנסענו למסיבות בתאילנד. נסענו לשקט שלנו". 

אוולין: "אנחנו לא צריכים להתנצל. גם אכלנו טוב ונחנו". 

מה זה עשה לזוגיות שלכם?

אוולין: "זה השלב שבאמת התחברנו, כי במצבים כאלה אתה חייב להיות צוות. כשטוהר שאל את עצמו שאלות קשות על החיים, אני באתי ואמרתי לו שזה לא קשור אליו ושזה לא עונש. וכשאני הייתי בחרדות ובבכי, הוא היה בא ומרים אותי. היינו חייבים אחד את השני כדי לעבור את זה". 

•  •  •

כשלני היה בן שנה וחודשיים, אוולין נכנסה שוב להיריון.

"ברגע שהתברר שהוא חולה, כולם יעצו לנו לעשות מייד עוד ילד", היא אומרת, "אבל לא היינו בכיוון הזה. ידעתי שאם יש לו שנתיים, אני רוצה להיות נטו למענו, ולא רציתי עוד היריון. בשלב מסוים ההיריון קרה באופן טבעי. בדיעבד זה היה בטיימינג הנכון, כי אחרי שהוא נפטר היתה לי חצי שנה לחיות מחדש, לשמור על עצמי ולהתכונן להתחלה חדשה".

היו חרדות בהיריון השני?

אוולין: "היו רגעים שחשבתי, נו מתי באה הנפילה, כי אני יודעת שהיא תבוא". 

טוהר: "אחרי טראומה כזאת היה ברור לנו שאנחנו עושים כל מה שצריך כדי לבדוק הכל, גם אם יש סיכוי של 0.0 אחוז אתה רוצה להיות בטוח בזה, ועשינו כל בדיקה אפשרית". 

אוולין: "כשאניה נולדה, התחילה הנורמליות. היום אני שרופה על הנורמליות הזאת. תן לי רק להיות בשגרה כל היום". 

טוהר: "כמה שזה נשמע קלישאה, אתה לומד להעריך את הדברים הפשוטים של החיים". 

היום אניה בת שנתיים, ילדה מתוקה עם שיער חום מתולתל ועיניים גדולות כהות. טוהר אומר שהם הורים "כיפיים ומשוחררים", ואוולין מדברת על "הפרופורציות שלנו, ששונות מאלו של רוב ההורים. אנחנו לא מנסים לחנך ביד רמה ולהפעיל סמכויות. אניה היא ילדה עם הרבה שמחת חיים, וזה מאוד ניכר אצלה. אנחנו מנסים לשמור לה על זה". 

למי היא קשורה יותר?

טוהר: "כל הזמן אמרו לי, וואו, תהיה לך בת ויהיה לכם קשר מדהים. אבל הילדה מחוברת לאמא. יש להן את הזמן שלהן, ואני רק מפריע".

אוולין: "היא ממש אוהבת אותו וכשהוא בארץ הוא גם אבא וגם אמא. הוא לוקח אותה לגן, מלביש אותה, עושה לה קוקו, כל מה שצריך".

טוהר: "אבל אז מגיעה אמא, והיא רוצה לאמא, אתה מבין?"

•  •  •

הרומן עם "המירוץ למיליון" החל כבר לפני כמה עונות. בני הזוג הגיעו לאודישן, אבל נאלצו לוותר בגלל אילוצים של טוהר. בעונה הנוכחית הם כבר התגמשו. 

"לא האמנו שנעבור את האודישן, כי על פניו אנחנו זוג סטנדרטי מדי לריאליטי", אומרת אוולין, "אין בנו שום ייחודיות או משהו שלא ראינו. אנחנו לא החומר לריאליטי כזה".

טוהר: "אמרנו לעצמנו, למה שייקחו אותנו? אנחנו לא סופר מצחיקים או משהו יוצא דופן".

איזה תהליך עברתם אחד עם השני במהלך המירוץ?

אוולין: "טוהר מכיר אותי, אבל עכשיו הוא היה צריך ללמוד להרגיע אותי ולגרום לי לאסוף את עצמי. וזה דרש הרבה סבלנות".

טוהר: "ביום־יום אנחנו הפכים. היא מאוד אוהבת את השקט שלה, את הלבד שלה ויש לה קצב משלה, ואני, בתחרויות כאלה יוצא ממני השד. הייתי צריך לאזן, וזה היה מאוד קשה בהתחלה. בשבועיים הראשונים היו לנו אינספור פיצוצים בגלל זה. כמעט כל יום היא ביקשה שאני אשחרר, ואני לא מצליח לשחרר כי אני רק רוצה לרוץ קדימה. בשלבים היותר מאוחרים שידרנו כבר על אותו גל וידענו מתי לתת לשני במה, מתי לשתוק ומתי להשתלט".

היו רגעים מחוץ למצלמות שרבתם?

אוולין: "דווקא מחוץ למצלמות לא היו רגעים כאלה בכלל. בסוף כל יום היינו מגיעים למלון, אוכלים ארוחת ערב ומשאירים הכל מאחורינו. גם עשינו הסקת מסקנות איפה טעינו באותו היום, ואיך אנחנו משפרים. בתיאוריה זה עבד יופי, אבל בזמן אמת - פחות". 

טוהר: "ביום־יום, אם יש פיצוץ כל אחד מתפנה לעיסוקים שלו, ובערב משלימים. במירוץ אין לך את השעתיים האלה להיות עם עצמך. אתה צריך להתגבר על הכעס באותו רגע, וזה הקושי". 

אוולין: "לפני שיצאנו היתה לנו החלטה מאוד ברורה, שאנחנו לא מתלכלכים בשום צורה. שומרים על שפה נקייה ולא מגיעים לסיטואציות לא מכבדות. גם הצלחנו לשמור על זה. אבל כשאתה מגיע לנקודה שאתה לא שולט בעצמך, אתה לא אומר 'מצלמים אותי עכשיו אז אני לא אתעצבן'. שנינו אנשים דומיננטיים בחיים שלנו, אנחנו סוליסטים, וגם היתה לנו התמודדות בינינו מי יוביל את המירוץ. זה לא היה פשוט".

טוהר: "עכשיו אפשר להגיד שפשוט קשה לך לשחרר". 

אוולין: "נכון, אבל בשלב מסוים שחררתי, ולך קשה לא להוביל".

אחד הרגעים היפים בחיבור הפוטוגני בין השניים היה במשימת הגמר, כשאוולין כמעט נשברה והוא היה שם להחזיק אותה פיזית ולעודד אותה ברגע הקריטי, רגע שגרם לצופים רבים בבית להחזיק להם אצבעות. 

"יש שני סוגים של תגובות שאנחנו מקבלים", היא משתפת, "אלה שמגיבים לזוגיות שלנו, ואלה שמגיבים לסיפור שלנו עם הילד. באמת יש לנו זוגיות מהממת, אבל אנשים לפעמים רוצים לעשות אידיאליזציה ואומרים לנו, 'אתם מושלמים'. ואנחנו ממש לא". 

טוהר: "יש לנו את הקשיים שלנו, יש לנו את הריבים שלנו, ואנחנו לא מושלמים. אנחנו זוג סטנדרטי כמו כל הזוגות, מודעים לחסרונות וליתרונות שלנו ומנסים לתת מקום אחד לשני".

אוולין: "אנחנו עובדים על השריטות שלנו ותמיד מטופלים בטיפול זוגי. בגלל זה רוב הזמן הכל מאוזן ולא מוגזם". 

נפרדתם פעם?

אוולין: "לא, עיקר הריבים היו לפני החתונה. אף פעם לא היתה לנו דרמה גדולה". 

טוהר: "בשנים האחרונות אנחנו כמעט לא רבים. בגלל שאני עובד הרבה בחו"ל ויש חודשים שאני שבועיים בחו"ל, לא שווה לנו לבזבז את הזמן שלנו ביחד על מריבות". 

אתם קנאים אחד לשני?

טוהר: "אנחנו סומכים אחד על השני ובטוחים כל אחד במקום שלו בתוך הזוגיות. אוולין היא אחת המפרגנות הגדולות שראיתי. אין הרבה נשים שהיו משחררות ומפרגנות ככה". 

אוולין: "מן הסתם הייתי מעדיפה שהוא יעבוד במשהו קרוב ויהיה בבית בחמש, אבל כשיש לבן אדם ייעוד שבלעדיו הוא לא יהיה שלם, אתה צריך לאפשר לו לעשות את זה". 

יש משהו שלמדתם אחד על השני שלא ידעתם לפני המירוץ?

טוהר: "הדבר המשמעותי ביותר שלמדתי על אוולין הוא שיש לה פחד גבהים, ששנינו לא ידענו עליו קודם ולא לקחנו אותו בחשבון. בכל מעטפה שפתחתי התחננתי שזו לא תהיה משימת גובה.

"למדתי גם שהיא בוכה המון. וזו בחורה שלא בוכה ביום־יום. אני איתה שמונה שנים והיא בכתה אולי ארבע־חמש פעמים, ובאמת עברנו המון דברים. פתאום, במירוץ כל חצי שעה הפסקת בכי". 

אוולין: "בכיתי שם כל יום. בימים הראשונים הייתי קמה בבוקר ומתחילה לבכות בלי שליטה". 

למה?

"לפעמים מהתרגשות גדולה, לפעמים מפחד גבהים, לפעמים מעייפות. יש במירוץ תסכולים מאוד גדולים, הגוף בוגד במוח, וזה הכי קיצוני שיש.

"למדנו שכשאני בוכה, לא יעזור שהוא יגיד לי 'מה את מפחדת?' ו'מה את בוכה?'. הוא הבין שהוא צריך לתת לי רגע לאסוף את עצמי".

טוהר: "בוקר אחד היא שברה שיא. רגב הוד לוקח בורקס מהבופה ושר שיר - והיא מתחילה לבכות. אני אומר לה, 'מה קורה, רק שש בבוקר, עוד לא יצאנו לדרך. ממה את בוכה?'"

אוולין: "בצילומים האלה לוקחים לך את החופש שלך. בכל דבר מלווה אותך איש הפקה או צוות צילום". 

טוהר: "היא גם לא יודעת להתמודד עם אי ודאות. היא תמיד חייבת לדעת מה קורה איתה בעוד חמש דקות, ובמירוץ אתה לא יודע. היה לה קשה".

וזה הקשה גם עליך?

"בקטנה. היא אישה קלילה, כשהתקבלנו לתוכנית ידעתי שהמבחן הכי גדול שלי יהיה לדעת להרים אותה, כי היא לא החומר הקלאסי ל'מירוץ למיליון'. היא אוהבת את הפאן שלה ואת הזמנים שלה. לראות אותה עוברת ומבצעת את המשימות שבחיים לא חשבתי שהיא תעשה, זה היה מדהים".

אוולין: "במירוץ הזה הבנתי שאני יכולה לעשות הכל. אין משהו שאני לא יכולה לעשות". 

היו רגעים שחשבתם לשחרר? שהתעייפתם?

טוהר: "היו כמה כאלה". 

אוולין: "עובדה שזה לא קרה. טוהר הוא טיפוס שאין כמוהו. התחרותיות והפייטריות שלו זה משהו שלא נגמר. לא היתה פעם אחת במירוץ שהוא אמר לי את צמד המילים 'קשה לי'".

טוהר: "אני בא מעולם הספורט (שיחק עד 2011 בהפועל ת"א כדורסל; ע"ס). לא מכיר את המושגים האלה 'קשה מדי', 'ארוך מדי', 'רחוק מדי'. היו משימות גובה שרעדו לי הרגליים, אבל ידעתי שאם אני מתחיל לשקשק זה יגמור לנו את המשחק". 

אוולין: "נשבעת לך שהיו פעמים שאמרתי לעצמי, נו, שייפול כבר. שיתרסק. משהו שיגרום לו לרצות ללכת. אבל זו לא היתה אופציה".

טוהר: "בקולומביה היה לנו ריב שלא יכולנו לראות אחד את השני. זה היה יום מאוד פיזי, אני משכתי קדימה והיא כבר לא היתה מסוגלת. בשלב מסוים לא תקשרנו בשום דרך, ואם היינו מודחים - זה רק על זה. היא נכנסה למין בועה משלה, ולא היה אפשר לדבר איתה, כל מה שאמרתי עשה את האפקט ההפוך. גם הרמתי את הקול והיא אמרה לי, 'אני רוצה ללכת הביתה'".

חשבת לעצור הכל וללכת?

"היה רגע שאמרתי לעצמי, וואלה, מה אני צריך את זה? מה אני צריך לראות אותה סובלת? זה היה יום שבקלות היה יכול להיגמר על המטוס". 

איך התגברתם?

טוהר: "זה הקטע של המירוץ. ידענו שאנחנו צריכים לתת לדברים לשקוע, גם אם לוקח זמן וגם אם אחרים מתקדמים בזמן הזה. רק ככה אפשר לצאת מזה". 

אוולין: "דיברנו ודיברנו, ואז גם היתה משימה שעשו לו בה דברים מגעילים, וזה שחרר אותי. אמרתי, 'אלוהים, אתה מחזיר לו על מה שהוא עשה לי כל היום, ועכשיו אפשר להתחיל מחדש'" (צוחקת). 

•  •  •

אם לא הייתם זוכים, למי לדעתכם הגיע לזכות?

טוהר: "אן וירדן, כי אני באמת חושב שזוג בנות ששוקלות ביחד קילו וחצי והגיעו עד לאן שהגיעו, מגיע להן לנצח. אנשים לא מבינים כמה זה קשה ודרמטי. הן נלחמו בשיניים, והייתי שמח שינצחו".

בואו נחזור לרגע שנתקע לכם הרכב בגמר, וכמעט הלך לכם המיליון.

טוהר: "באחד הרמזורים עצרתי לשאול מישהו איך להגיע, ופתאום אני קולט שהרכב מידרדר והוא לא מניע, ואני בעלייה. אמרתי לעצמי, מה הסיכוי שאנחנו נתקעים שנייה לפני הסוף? אחרי כמה ניסיונות הוא הניע והתחלנו לנסוע, אבל הרכב עדיין קרטע. עברו כמה דקות והוא נתקע שוב. אם זה היה קורה רמזור אחד אחורה, לא היינו זוכים". 

מה המירוץ עשה לזוגיות שלכם?

אוולין: "אני לא חושבת שיש משהו שאני יכולה לעשות ולהפתיע את טוהר. היום הוא כבר יודע הכל. אני מרגישה שאנחנו כוח ביחד וזה מאוד־מאוד חיזק אותנו". 

טוהר: "זו חוויה סופר מעצימה, שהרימה אותנו. ביום־יום אתה לא מתמודד עם כל הדברים האלה ולא מגיע לקצה כל כך הרבה פעמים. אבל ביחס למה שעברנו בחיים, המירוץ זה בדיחה. אם לא התפרקנו מהמוות של לני, זה לא מה שישבור אותנו. יכול להיות שאם היינו מגיעים כמה שנים קודם, לא היינו שורדים את זה".

הזכרתם את לני לא מעט במירוץ. תכננתם את זה מראש?

אוולין: "היתה לנו דילמה אם לספר, כדי לא להוזיל את הסיפור. אבל אני באמת שמחה שלא עשו מזה קרקס ושזה יצא מכבד, כי ברגעים הכי קשים שלנו שם דיברנו אליו ומבחינתנו הוא היה איתנו כל הזמן, במיוחד ברגעים הקשים. זה היה הכוח שלנו.

"הכי הרבה הרגשנו אותו בתאילנד, שזה המקום שנסענו אליו אחרי השבעה, ואתה אומר לעצמך - מה הסיכוי שדבר כזה קורה לך?"

טוהר: "פעמיים בגמר היינו בדיוק באותם מקומות שבהם היינו אחרי השבעה. זה גרם לנו לצמרמורות". 

בכיתוב שלכם כתוב "נשואים פלוס שניים".

אוולין: "אנחנו מרגישים פלוס שניים. אנחנו לא חיים בסרט ויודעים שהוא לא כאן פיזית, אבל הוא מלווה אותנו כל הזמן, והוא באמת ילד שלנו ותמיד יהיה. הרגיש לי שאם נכתוב 'פלוס אחד', זה יבטל את זה".

לא חששתם לצאת "המסכנים"?

אוולין: "לא מזמן שאלו אותי אם אני חושבת שלא שמו לנו עצור כי מישהו ריחם עלינו. אני חושבת שאם מישהו לא שם לנו עצור, זה לא קשור אלינו. אין מה לרחם עלינו, אנחנו מרגישים בני מזל וזה מה ששידרנו".

מה עשתה לכם הזכייה?

אוולין: "דיברתי היום בבוקר עם חברה שלי והיא אמרה לי שהיא חושבת שהזכייה שלנו נתנה לאנשים תקווה, שקורים גם דברים טובים ויש ניסים. עברנו את אחד הדברים הכי קשים, אבל בסוף כל בן אדם עובר את הדבר הקשה שלו. אני חושבת שהסוף הטוב הזה גרם לאנשים מאוד להתחבר אלינו".

טוהר: "יש גם סיפורים יותר קשים משלנו. יש אימהות שאיבדו שני ילדים, ולא חסר. יכול מאוד להיות שאלמלא המקרה של לני, לא היינו במירוץ. אנחנו מאוד מאמינים שאנחנו פה בזכותו, וזו סגירת מעגל הכי קלאסית שיש". 

אתם רוצים עוד ילדים?

אוולין: "בתיאוריה עוד המון, אבל אנחנו לא יודעים כמה מזה יקרה". 

חולמים על בן?

טוהר: "אני מת לבן, כי עוד לא מיציתי את זה עם לני. לפני שהוא נולד היו לי תוכניות לגביו, כמו גלישה וספורט, לאן יבוא איתי ולאן נלך. אחרי שהוא נפטר צחקנו שהוא קרס מרוב התוכניות של האבא. מה שיבוא זה סבבה, אבל מתאים לי עוד בן".

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו